בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

השתוממות מאגית: ביקורת הספר 'מאישה לשועלה'...

השתוממות מאגית: ביקורת הספר 'מאישה לשועלה'

,
ביקורת הנובלה "מאישה לשועלה" לדיוויד גראנט על טרנסופרמציות, נרטיב מאגי, והפיכתה של אישה אחת לשועלה.

מאישה לשועלה / דיוויד גראנט (מאנגלית: יותם בנשלום, תשע נשמות 2017, 118 עמודים)

בימינו הריאליזם המאגי הוא כבר מעין קלישאה ספרותית – בין אם מדובר בדגים הנופלים מהשמיים וכיוצא בזה אצל מורקאמי, או שלל הדאוס-אקס-מאכינה המאגי של גרסיה מארקס שקדם להם, בסופו של דבר, ובניגוד לקודמינו, אנחנו די רגילים לכך שדברים מוזרים עד בלתי אפשריים קורים בספרים שאנו קוראים, גם כשאלה במובהק לא ספרי פנטזיה או מדע בדיוני. בפרפראזה על קלישאה אחרת שעוסקת במקורות ספרותיים: כולנו מעכנו בנעלינו את גרגור סמסא שהפך, בוקר אחד בעודו מקיץ מחלום, לחרק ענקי.

אם כך אין פלא שכדי להעריך כראוי נובלה כמו "מאישה לשועלה", שפורסמה רק מספר שנים לאחר פרסומו המקורי של "הגלגול" המכונן, צריך להיכנס למצב נפשי מעט אנכרוניסטי, אל הזמן שלפני בואו של זרם התודעה והנראטיב השבור שחושפים בפנינו מחשבות בלתי רגילות ושלא לומר סוריאליסטיות של גיבורי ספרינו. זמן שבו התרחשויות מיסטיות כאלה התקבלו בהשתוממות מצד הקוראים שעוד לא נתקלו בתעלול שכזה, ובציפייה כנה ומשתאה מצד אלה שכבר הבינו אותו בעקבות ספרים קודמים שקראו שבהם נעשה בו שימוש. בכמעט התגרות בקורא, המחבר משתמש לכל אורך הנובלה בפעלולים רטוריים שונים שאפשר לסכם אותם במעין קלישאה נוספת שהתגלמותה המודרנית היא הכתובת בתחילת כל עונה (ובתחילת הסרט המקורי כמובן) של "פארגו" – "הסיפור אמיתי, הפרטים שונו כדי להגן על החיים, ומתוך כבוד למתים כל הפרטים האחרים הושארו כפי שהתרחשו בדיוק". מה גם שהמספר בן דמות המחבר מוצג לנו כמדווח שבדיעבד, המתבסס על סיפורי השכנים ותחקיר כמעט עיתונאי שערך כדי לגולל את הסיפור בפנינו, אך בפועל הוא זבוב על הקיר, נושא מצלמה נסתרת.

הפתיחה המשובחת מכינה את הקרקע להתרחשות המאגית, והיא במקרה או שלא במקרה מהטובות שנכתבו בספרות האנגלית, ושמחתי לראות שקסמה השתמר גם בתרגום רב האון והנאמן לעברית: "אך המקרה המשונה שאספר עליו כעת בא לעולם העיון לבדו, בלי אח ורע, ועל כן חמק מעינם של רוב בני האדם. […] מדעי הטבע אינם מסוגלים להסביר זאת. המטריאליזם המושל בדורנו אינו מסייע לנו כאן. זהו נס של ממש, שלא מעלמא הדין: אירוע שהיינו מוכנים לקבלו ברצון אילו קראנו עליו בכתבי הקודש, מתוקף סמכותה של התגלות אלוהית, אך איננו ערוכים להיתקל בו קרוב לימינו אנו, באוקספורדשייר, בקרב שכנינו" (עמ' 11-12). לאחריה הסיפור עצמו מתחוור ככואב בפשטותו – במהלך טיול רגלי באחוזתם הכפרית, אשתו של ריצ'רד טֵבְּריק, סילביה, הופכת בבת אחת ובלא הסבר לשועלה. בתחילה היא שומרת על אנושיותה והם מנהלים אורח חיים אוהב, גם אם מכמיר לב ומשונה, אך אט אט גם התנהגותה נעשית שועלית יותר ויותר ולא נותרה לו ברירה אלא להרפות ממנה. אבל הדרמה האמיתית היא זו שמתחוללת כל העת דווקא בנפשו של מר טבריק – תנועות המטוטלת מאופטימיות לאכזבה, מאהבה בלתי מתפשרת לקנאה תהומית וחרדת נטישה, מסטואיות איובית אדוקה לנוכח רוע מזלו, עד מיאוס מוחלט מהמצב החדש ואפילו ניאוץ עצמו ואשתו. את כל אלה גראנט מתאר בדיוק כמעט סיסמוגרפי: "בכל זאת התפלל לפני שחזר לישון. תחילה חשב להתפלל לאל שינחה אותו, אך לאמיתו של דבר ביקש ממנו רק לראות את השועלה שלו שוב מחר בבוקר. […]וביקורים אלה מילאו אותו בעונג תם עד ששכח את כל הרהוריו על כבוד, חובה וכיוצא באלה, וקנאתו שככה לחלוטין" (עמ' 81), ולאחר מכן, "כעת הופרה שלוותו, והאושר שהשתבח בו אמש נדמה לו עתה כגן עדן של שוטים. האדון האומלל נשך את שפתו שוב ושוב, הקדיר את מצחו, בטש בקרקע, וגידף את עצמו, וקרא לאשתו בת כלבה" (עמ' 89).

באופן טיפוסי לבן קבוצת בלומסברי, שיתר חבריה כגון וולף נמנו על מעריציו הגדולים, גרנט משתמש במוטיבים ספורים ממש – טרנספורמציה, זוגיות, טבע, בדידות – הנפרשים על פני שינויי הזמן והמקום, ובשפה לא מתייפייפת, וטווה מהם אלגוריה עמוקה העוסקת בדומה ובשונה שבין האדם המתורבת לטבע, בין הפראי למאולף, בין יין ליינג. זוגיותם הבורגנית עד מאוד של הטבריקים אינה מופרת בתחילה באופן פטאלי עקב הפיכתה של סילביה לשועלה, עד שטבעה הפראי משתלט עליה, או אז נאלץ בעלה לעבור בעצמו שינוי חלקי, מאציל בריטי מכובד לתמהוני שמתבודד בחורשות ושורץ ליד מחילות שועלים: "אורח חייו של מר טבריק עשה אותו בינתיים לשונא אדם. הוא סירב להכניס לביתו את הבאים לבקרו, ורק לעתים נדירות הראה את עצמו בין הבריות" (עמ' 72). המגע היחיד שהוא מקיים עם בני אדם אחרים לאחר ששינוי זה נעשה סופי הוא עם דודה של סילביה, הכומר פוקס, שלו הוא אומר את האמת המרה, שסילביה הפכה לשועלה ונסתלקה אל הטבע לחיות חיי שועלה, רק כדי להיתפס בעיניו של זה כאדם שנטרפה עליו דעתו לאחר שאשתו עזבה אותו לאנחות: "אם דעתו של מר טבריק אמנם נטרפה עליו, הוא אינו רוצה להמליץ עליו באוזני אגודת כתבי הקודש. אך בסטוקי לא יבחין איש במנהגיו המשונים. וחוץ מזה, מר טבריק אמר שטוב לו" (עמ' 86). בכך אנחנו למדים הרבה גם על החברה הבריטית של אותה התקופה, שסובלנותה אל החריג, ובפרט אל החריג שירד לפתע מגדולתו והגינותו, נמוכה במיוחד, אבל גם על כך שחוסר סובלנות וסלידה אלה מתמצים במשיכת כתפיים אדישה ועניינית ובהשארת התמהוני לנפשו, שכן בכפר ובטבע לא יזיק לאיש. והרי גם המפלצת של דוקטור פרנקנשטיין, יצירת כפיה של שֵלי, רק ביקשה שיניחו לה לנפשה, לחיות את חייה ולהתוות את מסלולה כברייה טבעית.

ואולי בכך גדולתה של הנובלה הקטנה ולכאורה דלת ההתרחשויות, להוציא השינוי המתואר בשמה. עדינות אהבתו של מר טבריק, ותעצומות נפשו במלחמת המאסף רבת החזיתות אל מול שועליותה של אשתו עד הכניעה לפראיות הפנימית שלו עצמו, בניסיון פשוט לחיות את מצבו החדש – מאגי וביזארי ככל שיהיה – מבלי שדעתו תיטרף עליו, ריתקו דורות רבים של קוראים ואף צופים ומאזינים לגרסאות המעובדות שלה, ומעוררות השתאות למקראן גם היום: "כל אחד ואחד ממנהגיה השועליים היה יקר לו כל כך, עד שאני סבור שאילו ידע בוודאות שהיא מתה והיה מהרהר באפשרות להינשא שנית, לא היה מוצא את אושרו במחיצת אישה. לא, הוא היה מעדיף למצוא לו שועלה מבויתת והיה מתברך בנישואים שכאלה" (עמ' 73).

בדיעבד ניתן לפרש את הנובלה במגוון רב של דרכים, למשל ההצעה הפרוידיאנית שמופיעה באחרית הדבר המצורפת, לפיה אכן מדובר, כדברי הכומר פוקס והשכנים, במטורף שהוזה שאשתו הפכה לשועלה על מנת להדחיק את העובדה שבגדה בו ועזבה אותו. אישית אינני אוהב פרשנות זו שמבצעת דה-מיסטיפיקציה מגושמת לכל העניין כאילו היה מדובר בצופן ספרים, רומן מפתח חד-חד-ערכי, אך אין ספק שהיא קבילה. מה שבטוח הוא, שבלי קשר לפרשנות שיבחר הקורא לאמץ, בתוך הקאנון של הספרות הבריטית בין המלחמות שמור לגראנט וליצירתו הצנועה אך העוצמתית מקום של כבוד, והפרוזה המעודנת שלו היא הצצה בלעדית וחריגה לרוח התקופה הרוויה מתחים ושינויים מקצה אל קצה, אך גם פורה מאוד בדמיונה ובחידושיה.


אור בן צבי רייף

כותב טורי ביקורת ושירים בבמות שונות. מתרגם ועורך בתחילת דרכו. מתגורר ברחובות עם בן זוג.