בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

התבוללות: הדיאלקט שבין הקולקטיב לאינדיבידואל...

התבוללות: הדיאלקט שבין הקולקטיב לאינדיבידואל

,
חברה בריאה מקיימת את כל הספקטרום שבין רצון לשימור הקולקטיב, על מנת שהתרבות והזהות שלך ימשיכו להתקיים, לבין האנשים שדואגים להתנגד לגזענות ולעניבת החנק של המסורתיות הקולקטיבית.

באופן טבעי, הדיון על התבוללות ושימור טוהר הגזע (בגרסתו המקומית) גורם לי לחוש באי נוחות. הדבר מוציא ממני את יצר המרדנות ואת הרצון לזעוק שזה לא עניינו של אף אחד עם מי אני מתחתנת, בין אם הוא יהודי ובין אם לא. אולם ככל שאני הולכת ומתבגרת, כך הצורך שלי בזהות מגובשת ומוגדרת הולך וגדל. עקב זאת, יש לי את היכולת לגלות יותר הבנה וחמלה למנגנון השימור הקהילתי אשר מאפיין את העם היהודי. בין היתר, אותו מנגנון כורך בתוכו הטלת סנקציות שליליות על אנשים שסטו מהנורמה והתחתנו עם מישהו מחוץ לקהילה.

בלי קשר לנרטיב "עם הסגולה" שניתן לנו מהתנ"ך (יסלחו לי הקוראים, אני לא מאמינה בו), מיותר לפרט את כל שעברו היהודים בגולה והזוועות שהם חוו (ולא רק בשואה). אפילו כשאלמנט הדת התפוגג אט אט מחיי הקהילה היהודית בעולם, היהדות שרדה כמוטיב זהותי ותרבותי שאדם חש בנוח להשתייך אליו, גם אם הוא אוכל חזיר או אינו מבקר בבית הכנסת. במקרים מסוימים יעשה אדם דברים כמו חתונה מול רב או ברית מילה לילד שלו, על מנת להרגיש קרבה ושייכות לקהילה. יש משהו מנחם ומרגיע בלדעת מי אתה.

המשמעות של להיות יהודייה בעיניי, זה להשתייך לקהילה הזו על אף שאינני מקיימת מסורות של אכילת כשר, ברית מילה וחתונות מול רבנים תחת חופה. אני שייכת לקהילה הזאת גם אם אני מאמינה באלוהים רק כשאני צריכה ממנו משהו. נולדתי יהודייה למשפחה יהודית, ולאחר שיקולים רבים והרהורים במשך רוב שנות חיי, החלטתי שאני ממש מרוצה מהעובדה הזו. לא הייתי רוצה לעבור לשום דת אחרת. אני אוהבת את העובדה שלא עושים פסל מאל, או שמתפללים ליצורים דמיוניים רבים, או שלא מרגישים צורך לסבול כדי להיות מאושר. בעיקר אני אוהבת את העובדה שאני יודעת מי אני, למה אני שייכת ומה המורשת שלי, שאותה כמובן אעביר לילדיי.

כדי לזכות בפריווילגיה הזו, חייבים להבין שכאשר משתייכים לקהילה, לעיתים חוטפים ממנה מכה כשאיננו ממלאים אחרי הקודקס הנורמטיבי שהקהילה דורשת ממך. הסנקציות הללו באות בדמות טוקבקיסטים זועמים, תגובות נאצה, קללות והרבה זעם. במקרה קיצוני יותר, הדרה מהקהילה. זהו מנגנון טבעי לשימור הקהילה. אותו המנגנון ששמר על העם היהודי לאורך שנים ושימר את הקולקטיב הזה, על כל מנהגיו.

אף על פי כן…

כל הדיון על התבוללות מתנהל מעל ראשיהם של צחי ולוסי ביום המאושר בחייהם. אני משערת שכלל לא אכפת להם מה אני ואתם חושבים. הם מודעים היטב להשלכות של החתונה שלהם ולא מטריד אותם במיוחד מה חושב על כך הקולקטיב. במקביל לתגובות הנאצה מבית מדרשו של הצל, מהצד הקיצוני של הספקטרום, יש את הריאקציה שמקדשת את הרעיון של האינדיבידואל שחייב לשים עצמו לפני כולם, ובטח שלפני הקולקטיב. זה הצד שיזעק גזענות ויכעס על כל מי שמתנגד לחתונה – כי בינינו, מה זה ענייננו עם מי אחרים מתחתנים? מדוע עלינו לתחוב את האף שלנו?

לאור כל זאת, הנקודה המרכזית בטור זה היא שחברה בריאה מקיימת את כל הספקטרום שבין רצון לשימור הגזע (או הקולקטיב), על מנת שהתרבות והזהות שלך ימשיכו להתקיים, לבין האנשים שדואגים להתנגד לגזענות ולעניבת החנק של המסורתיות הקולקטיבית.

בסופו של דבר, האדם הוא אינדיבידואל, אך באותה עת הוא גם יצור חברתי. הוא נמצא בקונפליקט תמידי בין מאווייו האישיים לבין תביעות החברה בה הוא חי. לוסי וצחי זה לא מה שימוטט את הקהילה. אם אתחתן עם גבר אירי לוהט, זה לא מה שימוטט את היהדות. מיליוני זוגות מתבוללים לא יעלימו אותה, כל עוד מנגנון השימור קיים. הדיון על צחי ולוסי לא קשור לצחי ולוסי, הוא רק תזכורת לכל אחד ואחת מאתנו לשאול את עצמנו עד כמה חשובה לנו המסורת, עד כמה חשוב לנו לשמר את ההמשכיות של הקהילה ששמרה על זהות יהודית מובחנת לאורך הדורות, ואיזה מחיר יהיה כל אחד מאתנו מוכן לשלם כדי להשתייך אליה או להתנתק ממנה. אם הקצה האחד יעלם, היהדות תכחד. אם הצד השני ינצח, אנחנו נחזור לימי הביניים ונאבד את עצמנו כבני אדם. הדיאלקט הזה שבין הקולקטיב לאינדיבידואל הוא קריטי בעיניי, ושומר על חברה בריאה ותקינה.


קרדיט תצלום:
Sweet Ice Cream Photography
שתף:
 
  • אנה שנידמן

    אנה שנידמן, בוגרת תואר שני בתקשורת פוליטית ומשמשת כמנהלת האזורית בדרום אירופה בארגון Students for Liberty