התעלומה של מרתפי נוטרדאם: היכן הילדים היהודים שניצלו בהן בזמן השואה?

אומנם לא ידענו, אבל במרתפי קתדרלת נוטרדאם בפריז הוחבאו בזמן מלחמת העולם השנייה שמונת אלפים ילדים יהודים, ומשם הוברחו לשווייץ! כך עלה מדיווח עיתונאי שנחשף מחדש בעקבות השריפה שפרצה בכנסייה במהלך החודש. מאות רבות של אנשים שיתפו את הידיעה שהופיעה בעיתון העברי 'הבוקר' ב-11 במרץ 1945, תחת הכותרת – "8000 ילדים יהודים הוסתרו במרתפי 'נוטרדאם' בפריז והוברחו לשווייץ וספרד".

הידיעה (ללא שם כתב כלשהו) הסתמכה על "החשוב בשבועוני אמריקה, ה-Saturday Evening Post ומאות עיתונים אמריקאיים אחרים". בידיעה לא נאמר ששמונת אלפים הוסתרו במרתפי הכנסייה. אך נאמר ש"צרפתים ויהודים רבים מסרו את נפשם על הצלתם של 8 אלפי יהודים מהשמדה בידי הנאצים", ובתוכם "המחתרת הצרפתית… המחתרת הציונית, ובמידה מועטה יותר… המחתרת הקומוניסטית". בהמשך הידיעה נכתב על "אבות הכנסייה הקטולית בצרפת, שאחדים מהם נתפסו בעוון הגשת עזרה לילדים יהודים ועונו עד מות, ואף על פי כן לא מסרו את סודות המחתרת, אם כי יכלו להציל את נפשם אילו היו מגלים את מקומות המחבוא".

בהמשך מפרטת הידיעה את תהליך ההצלה: ז'ולייט מישין (או מושין) "חילצה את הילדים ממש מידי הגסטפו. אישה זו עמדה בראש אגודה קתולית, וכל ילד שהצילה הייתה מביאה לכומר וואי מכנסיית נוטרדאם. הכומר וואי היה מסתיר את הילדים באחד ממרתפי הכנסייה ומשם היו מעבירים אותם בעגלות איכרים לכפרים שבסביבה. בהזדמנות הראשונה היו משתדלים להבריח את הילדים לשווייץ". ולבסוף נכתב ש"מרתפי 'נוטרדאם' יודעים לספר רבות על הצלת ילדים יהודים. מרתפים אלו שימשו גם מקום להדרכה. צריך היה לחנך את הילדים בגיל שלוש וארבע לבל יגלו את מוצאם בשדות בהתהלכם בלוויית כמרים ונזירות".

אין פלא שהידיעה זכתה מהרגע שצצה לשיתופים רבים. דומה שכיום יש העדפה לסיפורי ההצלה על פני סיפורי ההשמדה. בשני הדורות האחרונים העיסוק בשואת יהודי אירופה הולך ומתמקד בהצלת מיעוט יהודי אירופה, וסיפור הצלה כזה משתלב היטב ברוח תקופתנו.
כמו כן, שריפת כנסיית נוטרדאם העלתה מן האוב את זיכרון "שריפת התלמוד" בפריז לפני כמעט שמונה מאות שנה, והפכה את שיתוף הידיעה לתגובה נגד מחשבי חשבונות-שמיים. סייעה גם העובדה שהידיעה מספרת סיפור הרואי של הצלה, ולא עוד הצלה כי אם הצלת ילדים, ולא סתם – אלא הצלה ציורית ודרמטית: ילדים יהודים מסתתרים במרתפים כשמעליהם מתנשאת הקתדרלה הגותית על פסליה ומגדליה, ועגלות איכרים לוקחות אותם לעיירות ומשם לשווייץ. מסביב נאצים שאינם חושדים בדבר, שכן האב וואי נחשב בעיניהם למשתף פעולה.

ללא צל של ספק מדובר בסיפור חריג בייחודו. אז איך לא שמענו על כך קודם? הנקודה הזאת מעוררת את ההיסטוריונים לשאול את עצמם, "אז איך באמת"? משום שאותם מרכיבים שהופכים את הסיפור לסיפור כל-כך מוצלח, הם גם אלה שמעוררים שאלות לגבי אמינותו.

השאלה הראשונה שמתעוררת היא: איך סיפור כזה לא ידוע? הרי מדובר במקום אחד, באלפי ניצולים – עניין נדיר ביותר (ועל כך ארחיב בהמשך) – ולכל הפחות בעשרות מצילים ואנשים שהעלימו עין. בדרך כלל, אפילו נפח קטן בהרבה של ניצולים ודאיים מותיר אחריו לאורך השנים לא מעט סיפורים, ובמקרים רבים גם תעודות ומסמכים. כמעט כל פרשה היסטורית מודרנית נוטה לייצר מסמכים – גם כאשר, כמו הנאצים להבדיל, המבצעים מעוניינים למחוק כל זכר שיסגיר את מעשיהם.

לדוגמה, הפרשה הפחות ברורה של ראש המסגד הגדול של פריז ותרומתו להצלת יהודים הותירה אחריה שני עדים ישירים ועוד כמה עקיפים. המקרה של ג'ינו ברטלי, המובא לכאורה כראיה לכך שהצלת יהודים יכולה הייתה להישאר חסויה מעין-כל במשך שנים רבות, מוכיח דווקא כי גם במקרה כזה ישנן עדויות רבות: ברטלי היה מעורב בהצלת 800 יהודים, אולם רוב מעורבותו לא הייתה ישירות מולם אלא בזיוף מסמכים והעברת ניירות מזויפים עבור היהודים שהציל. פעולותיו של ברטלי תועדו ביומניו של ג'יורג'יו ניסים, שותפו לארגון המחתרת, והניצולים שברטלי החביא באופן אישי – משפחת גולדנברג – העידו גם הם על כך. משפחות שקיבלו את המסמכים המזויפים מידי ברטלי גם הן העידו על כך, והיו אחרים שידעו על פועלו.

הסיפור הגדול, לכאורה, בהרבה של קתדרלת נוטרדאם היה אמור להותיר אחריו שובל גדול הרבה יותר. ובכל זאת, כל המשתפים שיתפו תמונה אחת, מעיתון עברי אחד שיצא ב-1945. האם ייתכן ששמונת אלפי הילדים ועשרות אלפי צאצאיהם לא הותירו שום חותם ולא סיפרו על כך לעולם? אף אחד מהמצילים לא היה גאה בחלקו? למכירים את חקר השואה בצרפת השאלה עוד מחריפה: איך ייתכן שבספרים החשובים על הצרפתים והשואה, על יהודי צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה ובספר על הילדים היהודים בצרפת בזמן השואה, הסיפור הזה איננו מופיע כלל?

השאלה על העדר המקורות איננה השאלה היחידה שמעוררת אי נחת. כשבאים לבדוק סיפור היסטורי, בוחנים את הפרטים שבו, את האינטרסים של המספר עד כמה שאנחנו יכולים לדעת אותם, את התקופה, ואת יכולתו של המחבר לדעת את הסיפור; ובכל הקריטריונים הללו, השאלה הולכת ומחריפה.

השנה שבה נכתבה הידיעה הזאת היא 1945. באותם ימים, זמן קצר לאחר שחרור צרפת בידי בעלות הברית, היה ידוע מעט בהשוואה למה שידוע לנו היום. נוסף לכך, צרפת הייתה עסוקה בהעמדת פנים, כדבריו של מנהיגהּ דה-גול בכניסתו לפריז באוגוסט 1944: "פריז שוחררה! שוחררה בידי עצמה! שוחררה בידי אנשיה בעזרת הצבאות הצרפתיים, בתמיכה ובעזרה של כל צרפת, של צרפת הלוחמת, של צרפת היחידה, של צרפת האמיתית, של צרפת הנצחית!".

אך הדבר לא היה מדויק ודה-גול התעלם לחלוטין מכך שצרפת כללה לא רק את צרפת החופשית אלא גם את מה שניתן היה לקרוא לו – 'צרפת הבוגדת', צרפת של וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים, בהנהגתו של גיבור מלחמת העולם הראשונה, המרשל פטן. המיתוס של 'צרפת הלוחמת' שביקש דה-גול ליצור היה אומנם לא מדויק היסטורית, אך היה חיוני לבנייתה של צרפת בלי חיסולי חשבונות רבים מדי (גם כך מוערך כי בסביבות 10,000 איש הוצאו להורג ללא משפט לאחר השחרור. פחות מ-800 איש הוצאו להורג בצורה רשמית).

המשמעות היא שהיה אינטרס גדול לאנשים להוכיח כי לא שיתפו פעולה עם הנאצים – ולפיכך יש גם לבחון בקפדנות עדויות של אנשים הטוענים שהצילו. לעומת זאת, לא היה אינטרס למישהו שהציל יהודים לטעון שלא עשה זאת. כשמדובר באדם בודד, ייתכן שהעדיף לשתוק מסיבותיו הוא. אבל כשמדובר במעשה שבו בהכרח היו מעורבים אנשים רבים – לא סביר שכולם בחרו לשתוק. מכאן שהמאורע דורש הוכחה חזקה יותר מכתבה בודדת שפורסמה בעיתון בשנת1945, ויש להתחקות אחר מחקרים מאוחרים יותר, עדויות ניצולים, וכיו"ב. אך אין.

מצב זה בוודאי לא נגרם בשל חוסר התייחסות 'מבחוץ' או בושה 'מבפנים' בחלקה של הכנסייה הקתולית בצרפת בהצלת יהודים. ידוע היטב כי בצרפת אנשי כנסייה רבים, כולל בכירים מאוד, נטלו חלק באומץ נדיר בהצלת אלפי יהודים. למשל, מסדר האחיות ציון באזור גרנובל, סמוך לגבול עם צרפת, הפעיל רשת הסתרה והברחה תחת הנהגתה של אם המנזר מגדה זך, והיו רבים אחרים (אפשר לסבור שהעובדה שאלפי יהודים ניצלו בידי אנשי הכנסייה הקתולית חשובה יותר מהשאלה אם הם הוחבאו בקתדרלת נוטרדאם או במקומות אחרים, אולם זה עניין אחר. היו מקרים שבהם הדבר היה על מנת להמיר דת של ילדים יהודים, אך לא כך היה ברוב המקרים. אומנם נעשו ניסיונות למנוע, כולל בידי הוותיקן, החזרת יתומים ליהדות ואף לחיק הוריהם, אם כבר הוטבלו ולעיתים גם אם לא; אך היו גם מקרים שבהם אנשי כמורה בכירים התנגדו במפורש להטבלת ילדים יהודים לנצרות ומנעו אותה). אם כן, למה אין תיעוד נוסף לסיפור הזה?

הפרטים גם הם לא לגמרי ברורים; כדי לעמוד על מהימנות הסיפור, יש לבחון גם את תוכן הידיעה שבה הוא הובא, על מנת למצוא האם הוא סביר, מהם הקשיים בו, והאם יכול היה להתרחש בצורה המתוארת. זאת עוד לפני שמנסים 'לדוג' מקורות נוספים כדי לאשר או להפריך את הכתוב בכתבה. ואכן, ניתוח של הכתבה מחליש ברוב המקרים את הסיפור, ולפחות מאפשר לנו להפריד בין השכבות – בין מה שנאמר בה לבין מה שלא נאמר, בין מה שאפשרי וסביר, מה שלא סביר ובכל זאת אפשרי, ומה שלא אפשרי.

הטענה כי הוחבאו שמונת אלפי יהודים במרתפי הנוטרדאם היא בכותרת – וכותרת בדרך-כלל היא ניסוח שנותן העורך לכתבה, ולא הכתב עצמו. בכתבה עצמה  מסופר על יהודים שהוחבאו במרתפי הנוטרדאם, אולם לא כתוב כמה – ושמונת אלפים הוא המספר הכולל של הילדים הניצולים בידי המחתרת ברחבי צרפת. נתון זה דווקא יכול לעבוד לטובת הסיפור: אם אנחנו מבינים שהעורך ולא הכתב הוא שנתן את הכותרת, אז ייתכן שהוחבאו כמה יהודים במרתפי הנוטרדאם, אולם בהחלט לא שמונת אלפים, ואז יש אפשרות שהמעשה התרחש, אולם לא בגרסה הסנסציונית של הכותרת, ולכן יש לסיפור פחות עקבות ממה שהיה צפוי.

הכותרת מושכת קהל. אולם הסתמכות על כותרת שניתנת בידי העורך ושהכתבה כשלעצמה מסתמכת על מקור אחר – היא בעייתית מאוד מבחינה היסטורית. הכתבה היא מקור (משני ולא דיווח ממקור ראשון) שאפשר לדון בו; הכותרת איננה כזו כלל. עם זאת, גם מהכתבה עולה שהוחבאו רבים בקתדרלת נוטרדאם, וזה מוביל אותנו לקושייה השנייה: כאשר מסופר שהוחבאו יהודים במרתפי הנוטרדאם, יש לשאול: האם היו לנוטרדאם מרתפים?

מתחת (בערך) לנוטרדאם כיום אכן יש מרתפים גדולים – הקריפטה הארכיאולוגית. אלא שמרתפים אלה, הכוללים הריסות מאז התקופה הרומית, נחשפו בחפירות בין 1965 ל-1972; לפני כן הם לא היו מוכרים. למיטב ידיעתנו, מרתפים שבהם יהודים הסתתרו במשך המלחמה לא הוצגו לציבור מעולם. גם הסיפור על הברחת יהודים בעגלות איכרים נשמע לא סביר. הגירושים התנהלו מקיץ 1942 עד ממש לימי שחרור פריז באוגוסט 1944. אומנם בפריז שהייתה חנוקה וסבלה מקיצוב בדלק (לא מעט מכוניות נעו באמצעות הסבה לפחם, וגם כך מספר המכוניות היה קטן) היו עגלות, החל מעגלות כלבים וכלה בעגלות סוסים, אולם עגלות הגיעו לפריז טעונות, ובדרך כלל לא יצאו ממנה טעונות. ברור למדי שהיה די קשה להחביא בנוטרדאם ואז להבריח ממנה בעגלות יותר מעשרה ילדים יהודים בממוצע ליום, אבל אם כאמור מבינים שמדובר בכותרת לא מדויקת הקושיה מצטמצמת. ובכל זאת הסיפור נשאר קשה. למה? בגלל מה שאנחנו יודעים על צרפת.

בצרפת, כאמור, היו משתפי פעולה רבים. כמעט בשום מקום לא היו כל כך הרבה משתפי פעולה כמו בפריז, מרכז השלטון הגרמני. הנוטרדאם לא הייתה במקום נידח בשולי פריז, אלא הייתה דווקא במרכז העניינים. אפשר לדמיין שכמה יהודים התחבאו שם מתחת לאפו של השלטון, אבל קשה מאוד להניח שהייתה רכבת הברחה של יהודים למקום וממקום כה מרכזי. אחרי הכול, מספיק היה מלשין אחד – ומאלה לא היו חסרים – כדי לטרוף את הגורל. המאמץ שהיה נדרש להביא את הילדים למרכז פריז תחת אפם של הגרמנים, להחביא אותם בנקודה כה מרכזית ואז להוציא אותם בעגלות מטען (ריקות, מן הסתם) בלי שמישהו ישים לב, ושוב תחת אפם של הגרמנים, הוא עצום. לא במקרה מרבית רשתות ההברחה היו באזורים כפריים ובערים נידחות יותר: שם היה קל יותר לרמות את הנאצים ועוזריהם. הסיכון שכרוך בכך היה עצום, והסיכוי לחשיפה גדול מאוד גם הוא. עם כל הכבוד לאב וואי הנ"ל, מן הסתם אפשר היה למצוא מקומות הרבה פחות מרכזיים כדי להבריח יהודים. למה להסתכן כל כך כשכל החבאת יהודים מסוכנת גם ככה?

נסיון לאמת את הכתבה באמצעות השמות המופיעים בה ופועלם גם הוא קשה. מוזכר 'האב וואי'. אולם הוא לא מופיע ברשימת חסידי אומות העולם של יד ושם, כמו גם ברשימה של אנשי כמורה שסייעו ליהודים בצרפת. גם הגברת ז'ולייט מושין המופיעה כשותפה למעשה לא נמצאת ברשימה. עדיין אין זו הוכחה מספקת, שכן תיתכן בהחלט טעות איות – שמות צרפתיים אינם מיתרגמים תמיד בצורה אחידה לשפות אחרות. אולם גם חיפוש לשמות קרובים לא מוצא זכֶר, ולמעשה אי אפשר למצוא ברשימת חסידי אומות העולם – הן ברשימה הלא-שלמה שברשת וככל הנראה גם ברשימה השלמה – שריד וזכר לסיפור, ולא רק למבצעיו.

נוסף לכך, בכתבה ישנם אי דיוקים בדברים הניתנים לבדיקה. כך למשל, הכתבה טוענת כי "הגסטאפו הקימה ארגון מיוחד שנקרא 'המחלקה היהודית הצרפתית'. בכרטיסיה של מחלקה זו היו רשומים כל יהודי צרפת". הטענה אומנם קרובה למציאות, אולם אינה מדויקת. במציאות, ממשלת וישי הקימה (בעידוד ה-SS ולא הגסטאפו) את "המשרד הכללי לענייני יהודים" והוא אשר היה אחראי לספירת היהודים בשטח שבו החזיקה ממשלת וישי (עוד בטרם השתלטו הגרמנים על כל צרפת רשמית בנובמבר 1942). גם את רשימת יהודי פריז ששימשה לגירושים הכינו משתפי הפעולה הצרפתים. הארגון של יהודי צרפת שהוקם גם הוא בידי ממשלת וישי היה אוז'יף – "האיחוד הכללי של האיזראליטים בצרפת". למרות שהגרמנים רצו לעשות ממנו יודנראט – מועצת יהודים בנוסח השלטון הנאצי בפולין – תקוותם לא התגשמה במלואה, ובכל מקרה אף על פי שהגרמנים נעזרו ברשימות של ארגונים יהודיים במסגרת אוז'יף, הארגון לא החזיק את רשימת כל יהודי צרפת, ואת הרשימות ששימשו לגירוש הוציאו משתפי הפעולה גם ובעיקר ממקומות אחרים.

חוסר דיוק כזה יכול להיות פשוט טעות הנובעת מחוסר היכרות, השטחה של הנתונים לטובת הקורא הלא-בקיא, או חלק מהמגמה שרווחה לאחר שחרור פריז להקטין את שיתוף הפעולה הצרפתי; בכל מקרה, כאשר מקור לא מדייק בפרטים שניתן לבדוק, עולה כמובן חשד נוסף לגבי שאר הפרטים.

בקיצור, ניתוח הכתבה כמקור היסטורי מעלה ספקות רבים בדבר היכולת להסתמך עליה כמקור מהימן. בשלב זה שיערתי שמה שקרה היה בלבול בין הקתדרלה לבין מסדר נזירות שהוקם בידי יהודים מומרים במאה ה-19, ונזירותיו בהחלט היו פעילות בהברחת יהודים מצרפת (הכבושה וזו של וישי) לשווייץ. המסדר הוא מסדר אחיות ציון, ובשמו המלא – 'מסדר האחיות של גבירתנו מציון', ובקיצור [מסדר] 'גבירתנו מציון'. או בצרפתית – Notre dame de Sion.

כיוון שפעילותו של מסדר זה בהצלת יהודים מתועדת היטב (כולל הצלות מסיונריות בחלק מהמקרים) ולאור הקשיים בידיעה ב'הבוקר', סביר לחשוד שהידיעה המקורית דיברה על יהודים שניצלו בידי נזירות ממסדר Notre Dame de Sion, ובתרגום לעברית מסדר Notre Dame de Sion הפך לקתדרלת Notre Dame. זו השערה סבירה, אבל גם אותה צריך לבחון. על כן, השלב הבא הוא לנסות להגיע למקור שאותו הכתבה מצטטת (שהרי מדובר כאן לא בדיווח בלעדי של הכתב, אלא בציטוט בציטוט "החשוב בשבועוני אמריקה, ה'סאטרדיי אינבניג פוסט' ומאות עיתונים אמריקאיים אחרים"). ככלל, כאשר מישהו מצטט מקור, איננו תמיד יכולים להניח שהציטוט מלא, נכון ומובא בהקשרו. לכן, נעדיף, ככל האפשר, לגשת למקור הראשוני ולבדוק אותו. אם כן, האם 'הבוקר' ציטט באמת ישירות את ה-Saturday Evening Post? על מה הסתמכו הידיעות בעיתונים האמריקאיים? האם נאמר בהן אותו דבר כמו בידיעה של 'הבוקר'?

ואכן, ב-Saturday Evening Post של 20 בינואר 1945 אפשר למצוא את הכתבה המקורית, כתבתו של הסופר היהודי מאיר לוין "הם הצילו את הילדים". והכתבה מראה, בלא צל של ספק, שהכתב מ'הבוקר' במקרה הטוב לא הבין את הידיעה שציטט ממנה, ועל כן המציא מעשה שלא היה ולא נברא.

בכתבתו של מאיר לוין, שמונת אלפים הוא המספר הכולל של הילדים הניצולים, אין מרתפים בקתדרלה ולמעשה אין קתדרלה בכלל. אבל יש נוטרדאם! אלא שלא אותה נוטרדאם. "נוטרדאם", גבירתנו, הוא כינוי למרים אמו של ישו, ויש ברחבי העולם הנוצרי מוסדות וקתדרלות רבים הנקראים על שמה. וכך מתאר לוין: "בפריז, מאחורי קיר גבוה, משרה ביטחון בשדרות נוטרדאם די שאנז [זה בשכונה באותו שם שמשתרעת בין גני לוקסמבורג למגדל מונפרנס של היום], שכן המיסיון של האב דוו, מ[ארגון] 'האחווה הנוצרית' [ארגון נוצרי שהוקם ב-1942 בצרפת, בשיתוף פעולה קתולי פרוטסטנטי, כדי לסייע ליהודים], שתמיד היה מעוניין במיוחד בגורלם של היהודים". האב דוו (שב'הבוקר' הפך ל'וואי') שלח, לדבריו, ארבע מאות ילדים שהובאו על ידי אימהותיהם אל משרדו בשדרות נוטרדאם דה שאנז למשפחות באזורים כפריים; וכן סייע להסתיר יולדות עם תינוקיהן במוסדות קתוליים, ללא רישום הלידה, כך שהנאצים ומשתפי הפעולה איתם לא יוכלו לעלות על עקבותיהם. אצל לוין מופיעה אכן גם הגברת ז'ולייט מושון (הלא היא ז'ולייט מושין בדיווח של 'הבוקר', מספיק קרוב כדי להאשים את האיות) הפרוטסטנטית (ולא קתולית) שהייתה מעורבת בהברחת יהודים לשווייץ ובהסתרת יהודים באזורים הכפריים, אולם היא לא קשורה כלל לסיפור של האב דוו, בניגוד לטענותיו של 'הבוקר', מי שכן הייתה מעורבת איתו היא ז'ולייט אחרת, ז'ולייט שטרן, מהאוז'יף – שהשתמשה בתפקידה בארגון הרשמי של ממשלת וישי כדי להציל יהודים ואף כדי להעביר כספים לארגוני מחתרת לטובת דאגה לילדים. בכל הכתבה אין מילה על קתדרלת נוטרדאם, שלא לדבר על מרתפיה. הסברה ההגיונית ביותר היא שהכתב האלמוני של 'הבוקר' עשה סלט גמור מהנכתב ב-Saturday Evening Post, ובשל חוסר היכרות עם פריז הפך את שדרות נוטרדאם דו שאנז לקתדרלת נוטרדאם. פרטים אחרים נוספו מן הדמיון או מאחד מ'מאות' העיתונים שהכתבה מתיימרת לצטט: אין שום דבר שרומז בכתבה שהאב דוו הסתתר תחת מעטה של משתף פעולה עם הנאצים.

ובניגוד לגרסה של 'הבוקר', הסיפור של מאיר לוין הגיוני יותר וגם ניתן למצוא לו תימוכין בקלות. הרבה יותר קל להבריח ילדים אל (ואז מ) האזור הפחות הומה אך המרכזי עדיין של מונפרנאס מאשר ממרתפים שספק אם היו קיימים אז באתר שסביבותיו שורצים נאצים, כמו הנוטרדאם; אבל חשוב מזה, יש ראיות רבות לסיפור.

האב דוו הוא האב תיאומיר דוו, שעמד בראש מנזר 'אבות ציון' (Les Pères de Sion) – ובשמו המלא, Maison des Peres de Notre Dame de Sion – הלא הוא האגף הגברי של המסדר הרטיסבוני, מסדר אחיות ציון, Notre Dame de Sion. הן הוא והן מזכירתו ז'ורז'ט שוורץ הוכרו כחסידי אומות העולם (האחרונה היא מקרה נדיר יחסית, שכן נולדה כיהודייה והמירה דתה, ומוכרת כחסידת אומות העולם!). לסיפור ב'הבוקר' אין קשר רב לדמותו; הוא מעולם לא נחשב כמשתף פעולה ולו רק למטרות הסוואה, והיה חשוד בידי הגרמנים ובצדק, שכן עוד בטרם המלחמה ייסד כתב עת שחלק ניכר ממנו הוקדש למאבק באנטישמיות (כתב עת שנסגר בידי הגרמנים ב-1940).

במהלך המלחמה הציל מאות יהודים מתחת אפם. נאמר שאחרי המלחמה עיתונו תרם להחלטת הוותיקן המפורסמת 'נוסטרה אטאטה' מ-1965, ההחלטה שפטרה את היהודים מאשמת רצח ישו והובילה לשינוי היסטורי ביחס הכנסייה ליהדות. ישנן עדויות ניצולים רבות על מעשיו, כגון של רחל מיידלארסקי שהחביאה את ילדיה באמצעותו; ארגונים יהודיים שעבדו בשיתוף פעולה איתו העידו על כך; ואפילו מאיר לוין עצמו, בספרו האוטוביוגרפי 'בחיפוש' מ-1950, מתאר ויכוח שהתקיים לאחר השחרור בין הרב הצבאי האמריקאי אברהם הזלקורן, רב רפורמי שפעל רבות בסיוע לפליטים יהודים, לבין האב דוו, כאשר הזלקורן חשד בדוו שהוא מנסה לנצר את הילדים היהודים שהציל (כנראה חשד לא מוצדק. המחקר המקיף ביותר על הנושא לא מצא מקרי הטבלה אצל מי שהיו תחת חסות השלוחה הפריזאית של מסדר נוטרדאם די סיון) ; ויש עוד כהנה וכהנה מקורות.

גם כשהכתבה ב- Saturday Evening Post טועה – דבר לא נדיר בכתבות – אפשר לא פעם להתחקות אחר הנתון המדויק בקלות. כך למשל בכתבה מוזכר הכומר הפרוטסטנטי מרק ברגנר – למעשה מרק בוגנר, נשיא הכנסייה הפרוטסטנטית בצרפת. ז'ולייט מושון המוזכרת בכתבתו של מאייר היא ויולט מושון, אך שאר הפרטים מדויקים למדי. הבעיה ב'הבוקר' היא שגם הפרטים וגם השמות עוותו ללא היכר.

אם כן לסיכום: המעשה המדובר הוא מעשה באב דוו (ולא האב וואי) שפעל בשדרות נוטרדאם דו שאנז  (ולא במרתפי קתדרלה) ושהציל מאות ילדים יהודים (ולא 8,000, שזה המספר של כלל הילדים היהודים שניצלו בידי כלל המחתרות בצרפת, לפי הכתבה המקורית) מציפורני הנאצים. מעשה נאצל של איש מרשים – רק לא קשור יותר מדי לסיפור של 'הבוקר'.

המקרה של מרתפי הנוטרדאם הוא מקרה נוח מאוד לבדיקה היסטורית: לא היה צורך ביותר ממקור אחד, כדי למצוא שהסיפור חסר שחר, ו"הבוקר" אף הפנה לכתבה שהוכיחה שהעיתון בלבל את היוצרות. במקרים רבים אחרים הרבה יותר קשה למצוא את האמת ההיסטורית. ובכל זאת, דווקא מכיוון שהמקרה של הפיכת שדרות ומסדר נוטרדאם לקתדרלת נוטרדאם כל כך פשוט, הוא מדגים היטב כמה נקודות הנוגעות לאמינות ולחשיבה היסטורית.

העובדה שמדובר בסיפור מרגש שאף הופיע בעיתון אינה מוכיחה את אמינותו; ברור לגמרי שסיפור מרגש יזכה לתפוצה, ובפרט כאשר הוא נוגע בנושא אקטואלי, וכאשר אותו נושא מעורר שדים היסטוריים מרבצם. כאשר מועלית טענה כדאי לבחון אותה – ובפרט כאשר פרטים חשובים לסיפור מוזכרים דרך-אגב, כך שהם נראים מובנים מאליהם גם אם אינם כאלה (כאשר אומרים שמישהו הוחבא במרתפי הנוטרדאם, הניסוח מוביל להנחה שהיו מרתפים; אולם השאלה היא האם היו בכלל. זה ניסוח מנחה: באותה מידה, אם מישהו שואל "האם עברת ליד העמוד הירוק", השאלה מובילה להנחת יסוד שיש עמוד ירוק בסביבה). גם במקרים הטובים ביותר, טעויות עלולות ליפול בכתבות וידיעות; יצירת סיפור על סמך כתבה או מקור ללא גיבוי היא בעייתית מאוד. דרמות טובות לעיתים מסתתרות מתחת לרדאר; אך לרוב, ככל שהיקף המעשה יגדל, יוותרו אחריו יותר סימנים. על הרבה חסידי אומות עולם איננו יודעים דבר מפני שהנאצים הגיעו אליהם או מפני שהצילו יהודי או שניים ולא טרחו לספר על כך; אבל כאשר מדובר במאות ואלפים, הסיפור שונה. אם סיפור נשמע מדהים מכדי להיות אמיתי – לעיתים הסיבה היא משום שהוא איננו אמיתי. סיפור גדול יכול להיעלם בתקופה שבה אין רישומים כמעט; אך כאשר הרבה יותר סיפורים קטנים מתועדים, הסיכוי קטן.

לבסוף, הסיפור מדגים גם את הקושי בטענה הפופולרית כאילו בתקופתנו פחות חשוב ללמוד, ויותר חשוב ללמוד איך ללמוד. המורים, לפי טענה זו, צריכים ללמד את התלמיד איך למצוא חומר; השאר נגיש לו ברשת, והדבר חשוב הרבה יותר משינון תאריכים, עובדות או למעשה כל דבר שהוא.

אלא שבמקרה של הנוטרדאם ואחרים כמותו, מציאת החומר הייתה הבעיה ולא הפתרון. לא די במציאת החומר ובידיעת מנועי החיפוש למיניהם; צריך גם יכולת להעריך את מהימנותו – ויכולת כזו דורשת ידע מקדים. אי אפשר וגם לא צריך לצפות שכל בני האדם יהיו היסטוריונים, וגם היסטוריונים כמובן עושים טעויות ונופלים בפח פה ושם (וכל היסטוריון הוא בור במידה זו או אחרת בתחומים שאינם נושאי המחקר הישירים שלו). השאלה מה צריך ללמוד היא שאלה מתמדת לאור העובדה שאי אפשר ללמוד הכול.

אבל בהחלט לא מספיק 'ללמוד איך ללמוד'. כדי שסימני השאלה הרבים בכתבה יקפצו, צריך ידע מקדים. נדרשת היכרות מסוימת עם ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בצרפת, ההיסטוריה של השואה, וגם היכרות בסיסית עם הגיאוגרפיה של פריז או הנצרות תוכל להועיל. חיפוש מידע ימצא לנו מקורות רבים ולעיתים סותרים, אך הוא גם יעזור לנו להגיע למקורות מהימנים; אבל כדי לדעת מה לחפש, וכדי לדעת להציב את סימני השאלה, נדרש ידע. בישראל, הוגדרה בזמנו "למידה משמעותית" כ"תהליך אישי של הבניית ידע שבמהלכו הלומד מעורר שאלות, מאתר מקורות מידע, מעבד מידע ויוצר ידע חדש הרלוונטי לו בהקשר של יחסי גומלין". אבל התהליך האישי הזה, כדי שיהיה יעיל, לא יכול להתחיל משאלות. הוא חייב להתחיל מידע ראשוני כלשהו – וָלא, קשה לשאול את השאלות הנכונות.