בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

התשובה לרעיונות הסיפוח של הימין: "מחנה ההיפרד...

התשובה לרעיונות הסיפוח של הימין: "מחנה ההיפרדות הלאומי"

,
50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, ישראלים רבים אוהבים "לשבת על הגדר" ולא להכריע מה לעשות עם שטחי אי"וש, מצב שעוזר בעיקר למחנה הימין הישראלי. הקריאות העולות מצד אנשי ארץ ישראל השלמה האידאולוגים לסיפוח והחלת ריבונות בשטחים פותחת בפני המרכז-שמאל הזדמנות חדשה לקלוט את "היושבים על הגדר" אל שורותיו.

מאז עליית טראמפ לשלטון, חשים בימין הישראלי שהרסן הותר. לא מדברים רק על יציאה מ"הקפאה לבנייה מואצת". מעבירים את חוק ההסדרה. מדברים בקול על החלת ריבונות. אפילו התסבוכות של ביבי מצמיחות חלומות חדשים על הנהגה ימנית, חדשה, צעירה ואידאולוגית יותר (מישהו אמר נפתלי בנט?). הנהגה שתלך עד הסוף – החלת ריבונות באיו"ש, או לפחות בחלקים נרחבים מהשטח (רעיונות סיפוח שטחי C). אל מול הימין האידאולוגי, יש בעיקר עצבות ואובדן דרך. אותו דכדוך אינו הכרחי: שאיפות הסיפוח של הימין הן ההזדמנות הטובה ביותר של המרכז-שמאל בשנים האחרונות לייצר שיח ציבורי שיכול להוביל למהפך פוליטי אפשרי.

רגע, אבל העלאת רעיונות הסיפוח לא אומרת שמחנה המרכז-שמאל מפסיד?

שנים רבות, רבות מדי, ישראלים רבים יושבים על הגדר בשאלה החשובה ביותר של דורנו – מה עושים עם השטחים (ע"ע איו"ש). מצב האי-הכרעה שישראל מצויה בו מאז 1967 נוח להרבה ישראלים, שחלק לא מבוטל מהם מצביע לימין. "הישיבה על הגדר" נוחה כי היא מאפשרת התעלמות מהפלסטינים וממצבם (כל עוד המצב הביטחוני "נסבל"). היא גם מאפשרת למצביעים שאינם אנשי ארץ ישראל השלמה להצביע כנגד השמאל, שהוא סוציאליסטי/אשכנזי/חילוני/מתנשא/תל אביבי/אוניברסלי/נאיבי מדי לטעמם. למרבית הישראלים נוח להתעלם מהסיפוח הזוחל של איו"ש לקרבנו, באמצעות פרויקט ההתנחלויות. אנשי "הישיבה על הגדר" הם לא רעים או טיפשים יותר. חלק גדול מהסיבות שהם לא תומכים או מזדהים עם "מחנה השמאל" בהחלט מוצדקות. ועם זאת, "היושבים על הגדר" בורחים מההכרעה ההיסטורית שהציונות נדרשת אליה מאז מלחמת ששת הימים. הסיפור הוא פשוט: מה אנחנו רוצים לעשות עם אדמות בעלות משמעות היסטורית-לאומית-דתית לעם שלנו, שיושבים עליהן נכון להיום בין 2-2.5 מיליון ערבים-פלסטינים? זו שאלה מכוננת למה המדינה שלנו תהיה, איך היא רוצה להשתלב כאן במרחב, וכיצד אנחנו תופסים את היהדות והדמוקרטיה שלנו. זו שאלה שאין אפשרות לברוח ממנה. בסוף היא תגיע לפתחנו.

אלא שימי "הישיבה על הגדר" האלה עוברים וחולפים במהרה. אנשי ארץ ישראל השלמה כבר לא יכולים לחכות. כבר שמונה שנים הימין בשלטון, אובמה כבר הלך והשמאל הצטמק. אפשר כרגע עוד להאשים את בג"צ, אבל גם למיכל הזה ייגמר בסוף הדלק. אנשי ארץ ישראל מרגישים שהם "נושאים את האלונקה" של הימין הישראלי כבר שנים, ועכשיו הגיע הזמן של ביבי והליכודניקים לפרוע את החוב. סיפוח עכשיו, הם דורשים. הרי אם השלטון ימני כבר שנים, למה הסטטוס קוו בגדול נשמר? דרך אגב, דרישת אנשי ארץ ישראל השלמה מובנת. אין ואקום בפוליטיקה. אי אפשר לרוץ שנים על מצע של "הקפאת המצב הקיים" ולצפות שהציבור שלך יהיה מרוצה. מחנה שנשאר הרבה שנים בשלטון ולא רואה איום פוליטי מסביב מפתח עוד תיאבון פוליטי ומוכן לקחת יותר סיכונים.

אדרבה, אנשי ארץ ישראל השלמה, הציעו סיפוח. חשפו נא את הקלפים בפני הציבור הישראלי. אבדו את הזהירות הפוליטית. הראו בפני כל את מטרתכם האמתית – מדינה מהירדן לים בה גרים זה לצד זה אנשים עם זכויות כלכליות ופוליטיות עודפות (היהודים) וקבוצה אחת שלא (הפלסטינים בגדה). מעבר לכל פלפול משפטי על הבדלים בין שטחי  A,B, ו-  C (שההתייחסות אליהם כשטחים נפרדים מגוחכת אם פשוט מסתכלים על המפה), זה מה שרובכם בפועל רוצים. זאת המטרה האמתית של תכניות דוגמת "תכנית ההרגעה" של בנט, הקוראת לסיפוח של  שטחי   C"בלבד". בין אם מדובר בסיפוח מלא או חלקי, אובדן הזהירות של הימין הוא המתנה הגדולה ביותר שניתנה למרכז-שמאל: היריב שלך נוטה לעשות טעויות כשהוא בטוח מדי בעצמו, וכבר לא יכול לדמיין מצב בו הוא יפסיד. אותו ביטחון שלהם ש"העם איתם" היא ההזדמנות שלנו להחזיר את הישראלים ש"יושבים על הגדר" ומצביעים לימין. הרי הסיכון ברעיונות הסיפוח למיניהם הוא עצום. אלה שחושבים שייספחו את  השטחים ולא יישאו במחיר האזרוח/מתן תושבות לפלסטינים בגלל שטראמפ עכשיו נשיא, אינם שונים מאנשי השמאל שחשבו שאובמה והדמוקרטים יישארו לנצח בבית הלבן והקונגרס. סביר שהמטוטלת תנוע גם לכיוון השני, אפילו אם זה ייקח 4 או 8 או 15 שנה, אבל זה בסוף יקרה. מי שרוצה "לצרוב" את תודעת הפלסטינים מבלי לתת אזרחות יקבל בסוף את אותם פלסטינים באים ואומרים "סבבה, הבנו, אין לנו מדינה, אבל למה שלא נצביע לכנסת שלכם"?. בסוף, סביר שיהיה בעולם גם מי שיקשיב. למרות כוחנו הרב אנחנו עדיין מדינה של 6 וחצי מיליון יהודים בתוך עולם ערבי-אסלאמי. לא נוכל להיות כאן עם לבדד ישכון. הרבה ישראלים שמצביעים לימין ו"יושבים על הגדר" יכולים להבין את זה. אל לנו לשכוח  כי רק לפני עשור לערך, מרבית הישראלים תמכו ב"התנתקות".

ניצול ההזדמנות – בניית "מחנה ההיפרדות הלאומי"

אז איך נגיע לאותם ישראלים שכבר לא יוכלו לשבת על הגדר בשל הצעות הסיפוח? קודם כל צריך להבין מה אנחנו עושים היום לא נכון. הנה חמישה רעיונות למה אפשר לעשות אחרת:

1. השם – "מחנה ההיפרדות הלאומי"מה רע ב"מחנה השלום"? הבעיה ב"מחנה השלום" היא משולשת: ראשית, היא קושרת את גורלנו במה יעשו הפלסטינים, שאיך נאמר בעדינות, לא תמיד בוחרים בנתיב השלום והפשרה. שנית, עומק הסכסוך והרבדים הרבים שבו הופכים שלום למטרה לא ריאלית כרגע. לא יהיה כאן שלום במובן הרומנטי של המילה. במקסימום אולי תתהווה כאן בהדרגה מציאות טובה שתביא גם להסכמים פוליטיים-ביטחוניים משופרים בין העמים לאורך זמן. שלישית, רוב הישראלים היהודים שכאן משייכים עצמם אינטואיטיבית ללאום היהודי (כולל אלה משמאל). העובדה שהימין לקח בעלות על המונח "המחנה הלאומי" היא אולי טעות הקופי-רייטינג הגדולה בתולדות השמאל הישראלי (והתחרות קשה). לא משנה מי יהיו מנהיגי המחנה ואם הם יבואו מ"המרכז" או ה"שמאל" חשוב שהם יגידו השכם וערב. לא שלום. היפרדות. היפרדות לאומית.

2. תכנית מדינית-ביטחונית סדורה ומובנתצריך להציג תכניות אופרטיבית עם אחריות ביטחונית – שתהיה מכוונות להפרדה הלאומית. התכנית צריכה להיות ברורה: בעד השארת הגושים הגדולים ליד גבולות 67, כדי לנסות לצמצם את מימדי הפינוי והסבל מבלי לפגוע בהיפרדות, תוך הקפאה של הבנייה מחוצה להם ויישום תכנית פינוי-פיצוי מרצון למתנחלים שגרים מחוץ לגושים. כמו כן, צריך להתייחס למציאות: מדינה פלסטינית לא תקום כאן בעשר שנים הקרובות, ואולי אף מעבר לכך. מדינה פלסטינית יכולה לקום רק בתהליך הדרגתי, עם הרבה נקודות יציאה/עצירה בדרך עבורנו. לא כי אנחנו שונאים אותם או רוצים למנוע מהם עצמאות, אלא כי אנחנו מבינים שההיפרדות חייבת קודם כל לשמור על הביטחון שלנו, שהרי היא היפרדות לאומית. כבר היום יש תכניות כאלה שמסתובבות במרכז-שמאל. צריך להפוך אותן לתכניות סדורות ולהציג אותן ביושר לציבור הרחב. עד שלא נדבר תכלס לא יבינו מה אנחנו רוצים. דיבורים באוויר על "וועידה אזורית" שתקדם תהליך ימשיכו להישמע כמו מכירת חלומות שהציבור יודע לזהות מקילומטרים כלוקשים. מי שיברח מלהגיד לציבור מה צריך לקרות ב"שטח" פשוט לא באמת מוכן להציב אלטרנטיבה לימין.

3. מיקודלא לסטות מהמסר. לא ממסר ההיפרדות ולא מהמסר הלאומי. צריך להפסיק להתנצל ולתת לימין לנהל את האג'נדה. הם יגידו שהיפרדות = התנתקות? נגיד שבניגוד להתנתקות אנחנו לא מדברים על פינוי מוחלט של הצבא עד שיהיה הסדר קבע. נגיד את זה מספיק פעמים עד שזה יכנס לאנשים לראש. ינסו למשוך את הדיון על חנין זועבי או שוברים שתיקה? צריך לא להיגרר ולהגיב ברוגע ש"במקום להתעסק בארגון של 15 אנשים או בח"כים משוליי האופוזיציה, מוטב יהיה להתמקד באלו שמובילים אותנו למדינה דו-לאומית, לסירוס הדמוקרטיה ולסכנה לחלום הציוני".

4. גיוון בייצוג. רשימות המרכז והשמאל צריכות להיות מגוונת יותר, ולכלול יותר דתיים-ליברליים ומזרחים-מסורתיים (וכמובן שגם הרבה נשים). כן, גם במקומות הגבוהים ובהנהגה ולא רק כנציגים סמליים. לא, מזרחים ודתיים לא יצביעו למרכז או לשמאל רק בגלל איש כזה או אחר בראש הרשימה (בראשות הליכוד, בניגוד לעבודה, מעולם לא עמד מנהיג מזרחי). אבל מה לעשות שפוליטיקה היא גם הצבעה רגשית, אצל כל חברה אנושית. להעביר אנשים צד ל"מחנה ההיפרדות" דורש גם הבנה שהמחנה הזה לא יכול להיות מזוהה, בצדק או שלא, רק עם מעוזי החילוניות האשכנזית הישראלית המצטמקת.

5. מגוון דעות בנושאים כלכליים. במדינה שחווה פיגועי סכינאות ודריסה, בה כל שנתיים אנשים במקלטים, כשלרוב האוכלוסייה יש /אחים/בעלים/בנים/חברים קרובים שנמצאים בשירות בצבא סדיר או במילואים בשעת חירום, לא יבחרו כאן מפלגת שלטון שתיתפס כלא אמינה בהגנה על "החיים עצמם". סייעת נוספת בגן,  גיוס או אי גיוס חרדים לצבא, תמיכה בברית הזוגיות ועליית מחירי הדיור הם כולם חשובים, אבל אינם מספיקים כדי לנצח כאן בחירות. מכיוון שנושא הביטחון הוא החשוב באמת מבחינה פוליטית, "מחנה ההיפרדות הלאומי" צריך להיות פתוח ומכיל לאנשים עם משנה כלכלית-חברתית מגוונת כדי ליצור קואליציה רחבה. בסוף ההבדלים במדיניות ממילא אינם גדולים כל כך כפי שנהוג לחשוב וצריך להתמקד בעיקר.

למה זה יכול להצליח? כי חלקים נרחבים בציבור, גם לאחר 8 שנות שלטון ארוכות של מפלגות הימין, מאמין בעקרונות "ההפרדות הלאומית", המדגישים חתירה הדרגתית לפתרון שתי המדינות. צריך פשוט להציג תכנית ברורה, מובנת וב"גובה העיניים". ברגע ש"היושבים על הגדר" יקבלו שתי אלטרנטיבות ברורות: סיפוח או היפרדות לאומית, הרבה מהם יוכלו לעבור לצד שלנו. הם אולי לא רואים בשליטה בשטחים כעוול מוסרי נוראי, אבל חלקם הגדול גם לא נשבע אמונים לרעיונות ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות. הימין הפוליטי נותן לנו הזדמנות בכך שהוא יוצא מהעמימות הפוליטית לגבי עתיד השטחים, ששירתה אותו פוליטית בצורה טובה בשנים האחרונות. מחנה המרכז-שמאל מוכרח לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי הידיים.


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.