בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

"ואתם תהיו לי ממלכת שופטים"...

"ואתם תהיו לי ממלכת שופטים"

,
בישראל השופטים הבכירים ביותר בוחרים את עצמם – אין לכך אח ורע בכל העולם החופשי.

שמענו רבות על הוועדה למינוי שופטים, על מאבקי הכוח והפוליטיקה ועל הדילים מתחת לשולחן. ודאי נשמע כעת עוד יותר על מינוי ארבעת השופטים החדשים לבית המשפט העליון על-ידי אותה הוועדה האהודה והמושמצת. אחת לכמה שנים סוגיית מינוי השופטים עולה לסדר היום הציבורי, ומגיעה ההזדמנות להתווכח על שלל שאלות חיוניות ונכונות לגבי בית המשפט והשיטה הדמוקרטית בכלל. מהו מקומו וכוחו הראוי של בית המשפט העליון? מהם יחסי הכוחות הרצויים בין רשויות השלטון, בין הכנסת לבין בתי המשפט?

כמובן שמופיעות גם מחלוקות לגבי אופן בחירת השופטים הבכירים ביותר המדינה, ולגבי הוועדה למינוי שופטים בפרט. מי הם חברי הוועדה ואת מי הם מייצגים? מהי מידת המעורבות הרצויה של רשויות השלטון האחרות בבחירת שופטים לבית המשפט? האם השופטים צריכים לשקף את ערכי הציבור באופן ישיר או שמא צריך להיות חוצץ מסוים בין הציבור לבין השופט? עד כמה רצוי שמנגנון מינוי השופטים יהיה מושפע משיקולים ותמריצים פוליטיים או מפלגתיים?

כל אלו הן מחלוקות חשובות ולגיטימיות, אך לא עליהן אני כותב היום. אלו המוחים על מינוי השופטים החדשים ואלו המברכים על המינוי מפספסים שניהם את הנקודה העיקרית והמהותית בדיון סביב מינוי השופטים בישראל שהיא: מדוע השופטים עצמם, אלו המכהנים היום בבית המשפט העליון, מעורבים בתהליך בחירת השופטים החדשים? איזו הצדקה יש לכך ומכוח מה ניתנת להם סמכות זו? רבים הם הנושאים הקשורים לבית המשפט העליון בישראל שאודותם ניתן להתווכח עד אין קץ, וישנם טיעונים ראויים לכל צד בויכוח . אך העיקר הוא זה- כוחם של השופטים לבחור את אלו המצטרפים לבית המשפט הוא חריג בכל העולם המערבי והמפותח, ורצוני להדגים זאת כעת. סובבו זאת איך שתרצו, הביאו כל פלפול משפטי או חוקתי, עובדה אחת עומדת בעינה – אין לכך אח ורע בעולם. הכוח המצוי בידיהם של השופטים לעצב את דמות בית המשפט בעצמם הינו פגם מהותי במערכת הדמוקרטית הישראלית.

הערה קצרה על סמכות בדמוקרטיה

רגע לפני שנצלול להצגת מנגנוני מינוי שופטים במדינות שונות, יש לחזור על כמה מושכלות יסוד ועקרונות דמוקרטיים בסיסיים. אין חולק על כך שדמוקרטיה היא "שלטון העם" (דמוס = עם, קרטיה = שלטון), או כפי שאמר הנשיא אברהם לינקולן: שלטון העם, על ידי העם, עבור העם. שלושת רשויות השלטון (המחוקקת, המבצעת והשופטת) יונקות את כל סמכותן מרצון העם – זהו מקור הסמכות הבלעדי המעניק לרשויות אלו כוח החלטה וכפייה. מדינות ליברליות פיתחו מנגנונים שונים על מנת לוודא שאותן רשויות אכן משקפות את רצון העם; ומנגד, על מנת למתן את הנטיות הפופוליסטיות והמסוכנות ביותר של העם, להגן על המיעוטים הקיימים מפניה של השיטה הדמוקרטית.

עוד נקבעו שיטות שונות לבחירת ולמינוי נציגי הציבור השונים באותן רשויות. בין השיטות הללו קיים מגוון רחב בכל הנוגע למידת המעורבות הישירה של העם בבחירת נציגיהם – החל מבחירות ישירות לנציגים מחוזיים ברשות המחוקקת, וכלה במינוי פקידים זוטרים בהתאם למערכת מיון קבועה מראש המרוחקת מאוד מכל ביטוי ישיר של רצון העם. ככל שלנציגים כוח השפעה רב יותר וסמכות ישירה יותר, כך חשוב שיהיה לעם קשר ישיר יותר לתהליך מינוי הנציגים. ודאי שאין שיטה אחת "נכונה", אך בהחלט ניתן לבחון עד כמה השיטות השונות שואפות לינוק סמכות מרצון העם ולשקף רצון זה, כיאה לרשות שלטון במדינה דמוקרטית.

אז איך ממנים שופטים חוקתיים?

שאלה טובה. יודגש שבסקירה שלהלן ידובר ב"שופטים חוקתיים". כלומר, הכוונה היא למינוי שופטים לערכאות שיפוטיות בעלות סמכויות חוקתיות, ובפרט שופטים להם מותר לפסול חקיקה ראשית של הרשות המחוקקת. סמכות זו היא בגדר "נשק יום הדין" – קומץ קטן של אנשים מלומדים בעלי כוח אדיר לפסול חוק של הרשות המחוקקת, המורכבת בעצמה מנציגי העם כולו. זוהי הסמכות העליונה והקיצונית ביותר שניתנת לרשות השופטת, ועל כן מובן מדוע חיוני שאלו המפעילים כוח זה ישאבו את סמכותם מהעם עצמו. יובהר בנוסף, שזוהי אינה סקירה ממצה של כל מערכת המשפט בכל מדינה, לרבות כל מנגנוני מינוי השופטים באותה המערכת – נושא שמעבר להיקף מאמר זה.

כוונת הסקירה להלן היא להראות שברוב המוחלט של המקרים, שופטים "חוקתיים" ממונים ישירות על ידי הציבור או עיל ידי נציגי הציבור הישירים. עצם הרעיון שלשופט מכהן תהיה סמכות כלשהיא בקשר למינוי שופטים אחרים המתווספים לכס השיפוט הוא בגדר אבסורד. הרי זוהי סתירה פנימית – השופט אינו העם, ואף אינו נציג העם באופן משני (דוגמת נציגי ציבור הנבחרים בבחירות ישירות). הדבר דומה לשיטה שבה חברי פרלמנט מכהנים (בישראל – חברי כנסת) יבחרו חברי כנסת חדשים, או שיהו בעלי כוח "וטו" (כוח סירוב) היאפשר להם לסרב לקבל חבר פרלמנט חדש.

ישראל

בית המשפט העליון בישראל היא הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר. בין היתר, לבית המשפט נתונה הסמכות לבצע "ביקורת שיפוטית", לרבות פסילת חוקים של הכנסת. בישראל שופטי העליון ממונים ע"י הוועדה לבחירת שופטים. בוועדה תשעה חברים: שני שרי ממשלה, שני חברי כנסת, שני נציגי לשכת עורכי הדין, ושלושה שופטי בית המשפט העליון. נדרש רוב של שבעה חברים כדי למנות שופט לבית המשפט העליון – כלומר, לשופטי העליון ישנו כוח "וטו" אוטומטי, ולא ניתן למנות לבית המשפט העליון שופט מבלי הסכמתם של השופטים היושבים בוועדה. אף אם נדרש היה רוב "רגיל" של חמישה חברי וועדה בלבד, לשופטים עדיין כוח אדיר של שליש מהקולות בוועדה. אם לא די בכך, שימו לב שנציגי הציבור אינם אפילו רוב בוועדה (!) חמישה מתוך תשעה חברי הוועדה אינם נציגי ציבור ואינם בעלי סמכות ציבורית ישירה.

צרפת

בית המשפט החוקתי בצרפת (ה-Conseil constitutionnel) הינה הערכאה היחידה בצרפת בעלת הסמכות לפסול חוקים. השופטים בבית המשפט החוקתי מתחלקים לשניים: כל נשיא צרפת לשעבר יכול להיות חבר בית המשפט, בתנאי שאינו עוד מעורב בפוליטיקה כלל (יודגש שנשיא צרפת נבחר באמצעות בחירות ישירות ע"י כלל אזרחי צרפת); שאר השופטים הינם תשעה חברים הממונים ע"י נציגי הציבור – שלושה ע"י נשיא צרפת המכהן, שלושה ע"י ראש האסיפה הלאומית, ושלושה ע"י ראש הסנאט. כך, נציגי העם הנבחרים באופן ישיר, הם אלו הממנים את מרבית השופטים בבתי המשפט החוקתי העליון, ומכך בית המשפט יונק את סמכותו מהעם עצמו. נכון ל-2015, בבית המשפט מכהנים עשרה שופטים, כאשר אחד בלבד הינו נשיא לשעבר.

גרמניה

בית המשפט החוקתי הפדרלי בגרמניה (ה-Bundesverfassungsgericht) הינו הסמכות העיקרית לפסילת חוקים בגרמניה (ישנם גם בתי משפט חוקתיים לכל מדינה נפרדת). בית המשפט מחולק לשתי קבוצות הנקראות "סנאט", כאשר בכל סנאט ישנם שמונה שופטים. השופטים ממונים ע"י שני בתי הרשות המחוקקת בגרמניה: ארבעה שופטים בכל סנאט ע"י הבונדסטאג (Bundestag), וארבעה בכל סנאט ע"י הבונדסראט (Bundesrat). נציגי הבונדסטאג והבונדסראט נבחרים ע"י הציבור בבחירות תקופתיות. כך, נציגי הציבור (באמצעות הרשות המחוקקת) הם אלו הממנים את השופטים החוקתיים.

הולנד

בהולנד ישנה חוקה מפותחת ומפורטת, אלא שאין לאף בית משפט סמכות לפסול חוקים של הרשות המחוקקת, גם לא לערכאה השיפוטית הגבוהה. קראתם נכון. הולנד מובאת כאן כדי להזכיר שגם זו אפשרות, ושלא חסרות מדינות מערביות ליברליות בהן לא ניתן לפסול חקיקה ראשית של הרשות המחוקקת.

הממלכה המאוחדת

כמו הולנד, כך גם באנגליה- לבתי המשפט אין סמכות לפסול חוקים שנקבעו על ידי הרשות המחוקקת בחקיקה ראשית (לרבות בית המשפט העליון).

ארצות הברית של אמריקה

טוב, את זה כולם יודעים. בית המשפט העליון בארה"ב הינו הערכאה העליונה לסוגיות חוקתיות פדרליות ובעל הסמכות לפסול חוקים פדרליים וגם חוקים של המדינות עצמן. בבית המשפט ישנם תשעה שופטים. השופטים ממונים על ידי נשיא ארצות הברית, והמינוי מותנה באישור הסנאט (הבית העליון ברשות המחוקקת בארה"ב). הנשיא, כמו גם חברי הסנאט, נבחרים ע"י הציבור בבחירות ישירות.

מדינת ניו יורק

זוהי דוגמא אקראית מתוך המדינות החברות בארצות הברית. הערכאה השיפוטית העליונה נקראת בית המשפט לערעורים (Court of Appeals), ונתונה לה הסמכות לפסול חקיקה ראשית של הרשות המחוקקת. כל שבעת השופטים ממונים על ידי מושל המדינה, שנבחר גם הוא בבחירות ישירות ע"י הציבור.

דנמרק

בדנמרק אין בית משפט מוגדר בעל סמכות פסילת חוקים. על אף שסמכות זו גם לא מוענקת לפי החוקה, השתרשה הקביעה לפיה לבתי המשפט מותר לעשות זאת. בפועל ולפי הנוהג, בית המשפט העליון בדנמרק הוא זה שפוסל חוקים. בבית המשפט מכהנים תשעה-עשר שופטים, הממונים על ידי שר המשפטים הדני, כמו שאר השופטים במדינה. יודגש כי שר המשפטים נוטה למנות שופטים לפי המלצת וועדה מיוחדת (דומה לוועדה לבחירת שופטים בישראל), המורכבת משופטים שונים ומנציגי ציבור (עם רוב לנציגי השפיטה). שיטה זו הינה הדומה ביותר לזו הנהוגה בישראל, אלא שיש להדגיש: בשיטה הדנית נציגי השופטים עצמם יכולים רק להמליץ על מועמד לשפיטה, בעוד כוח ההכרעה והמינוי הוא של שר המשפטים הדני בלבד. שר המשפטים עצמו אינו נבחר ישיר של הציבור כולו, אלא הינו חלק מהממשלה הנשענת על קואליציה של חברי פרלמנט ברשות המחוקקת (בדומה לשיטה בישראל).

שבדיה

אחרונה חביבה – שבדיה הפופולארית. משום מה בישראל אוהבים להשוות אליה, ואני לא רוצה להרוס. בשבדיה ישנו בית משפט מנהלי עליון המשמש ערכאה עליונה לעניינים מנהליים וחוקתיים, ונתונה לו הסמכות גם לפסול חקיקה ראשית. בבתי המשפט ישנם לפחות ארבעה-עשר שופטים (אולם כיום ישנם שמונה-עשר), הממונים כולם על ידי הממשלה. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, הממונה בעצמו על ידי בית הפרלמנט של שבדיה הנבחרים בבחירות כלליות על ידי הציבור.

שורה תחתונה – פגם מהותי בדמוקרטיה הישראלית

כאמור, אפשר להתווכח עד אינסוף על מקומו של בית המשפט העליון בישראל ועל הליך בחירת השופטים, ועל שלל היתרונות והחסרונות בשיטות המינוי השונות. אלא שישראל עומדת בולטת וחריגה: בעוד שלשופטי בית המשפט העליון סמכות נרחבת ומקיפה של ביקורת שיפוטית ושל פסילת חוקים, לשופטים המכהנים עצמם מעורבות ישירה בתהליך מינוי השופטים החדשים, עובדה המעניקה להם בפועל זכות וטו והכרעה סופית לגבי כל מועמד.

כך גם ניתן לראות שברוב מדינות העולם המפותח, הליברלי והמערבי, שופטים חוקתיים שואבים סמכותם ישירות מנציגי הציבור או מהציבור עצמו, ובוודאי לא נוטלים חלק בעצמם במינוי שופטים חדשים לכס השיפוט. סביר להניח שכל מהלך המבקש לשנות את המצב בישראל ייתקל בקריאות היסטריה של "קץ הדמוקרטיה", אלא שבתגובה ניתן להצביע על שאר העולם המערבי והדמוקרטי.

אין ולא יכולה להיות הצדקה לבחירה העצמית הקיימת כיום בבית המשפט העליון בישראל. אין לתהליך שכזה בסיס דמוקרטי או ליברלי. פגם שורשי ומהותי זה קיים לצד כל שבח או ביקורת שיש למי מאתנו כלפי מערכת המשפט ובית המשפט העליון, ומהווה כתם שחור על המשטר הדמוקרטי בישראל. עלינו לקוות שנציגי הציבור בישראל יתעשתו במהירות וישנו זאת, אחת ולתמיד, ובמהירות האפשרית.

נ.ב. מה לשכת עורכי הדין עושים שם? לא יודע. אנחנו משלמים על כך ביוקר ונמשיך לשלם. אבל קודם כל – השופטים.


ג'וני גרין

ג'וני גרין הינו מנהל פרויקטים בחברת הייטק ישראלית ובעברו עורך דין מסחרי במשרד עסקי בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית והסמכה כעו"ד בישראל ובמדינת ניו יורק בארה"ב. כותב על כלכלה, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דת וארה"ב.