בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

למה הממשלה כל כך כושלת? על פי תיאוריית הבחירה הציב...

למה הממשלה כל כך כושלת? על פי תיאוריית הבחירה הציבורית

,
פרופ' לכלכלה אנטוני דייוויס פורס בפנינו ניתוח מרתק של נבכי מנגנוני הדמוקרטיה, הבירוקרטיה ומשחקי הכוח במדינה דמוקרטית. הוא מציע לנו לאמץ השקפת עולם מסודרת ומקצועית, כזו שמספקת את כל התשובות לשאלות לעיל, ועושה זאת בשפה פשוטה וקולחת, שלל עזרים גרפיים והמון הגיון ושכל ישר.

עריכה ותרגום לכתוביות: אלון גולדברג

תיאוריית הבחירה הציבורית

למה הממשלה נכשלת לעיתים כה קרובות?~עריכה ותרגום לכתוביות של הווידאו המצורף: Alon Goldbergלמה כמעט כל הפוליטיקאים מבטיחים הרים וגבעות אך מספקים רק עמקים ובורות?למה לרובם אין מילה אבל יש 3 דוקטורטים בחימום הכיסא?למה אין בים של מיליונים, 120 פוליטיקאים עם קצת יותר יכולת, מעט יותר תבונה והרבה יותר ענווה? למה לעזאזל כל כך הרבה מהם מושחתים? למה הם עושים יד אחת עם הטייקונים וחוגגים על כספי המיסים? פה זה לא דמוקרטיה? לא "שלטון העם"? למה הם נותנים לקבוצות הלחץ לחגוג על כל הקופה?למה הכל אסור לנו אבל למקושרים ולמסודרים והמשומנים הכל מותר?למה הם לא מורידים כבר את יוקר הדיור והמחייה? למה שירותי המדינה כל כך על הפנים, עם תורים אינסופיים ופרצופי פקידים חמוצים?למה החינוך שהם אחראיים לספקו 'לא משהו' בלשון המעטה ולמה יש מחסור ברופאים?למה כל כך מגעיל כאן להתעסק עם הביטוח הלאומי, מס הכנסה או לעמוד בתור אינסופי רק בשביל רישיון נהיגה?למה?פרופ' לכלכלה אנטוני דייוויס פורס בפנינו ניתוח מרתק של נבכי מנגנוני הדמוקרטיה, הבירוקרטיה ומשחקי הכוח במדינה דמוקרטית. הוא מציע לנו לאמץ השקפת עולם מסודרת ומקצועית, כזו שמספקת את כל התשובות לשאלות לעיל, ועושה זאת בשפה פשוטה וקולחת, שלל עזרים גרפיים והמון הגיון ושכל ישר.*להערכתי הצנועה, מדובר באחד ההרצאות הכי טובות ששמעתי בחיי. כמי שדוגל ומקיים את רעיון "למידה לאורך החיים", ודובר אנגלית שפת אם, שמעתי לא מעט. ערכתי את הסרטון ותרגמתי את דבריו לכתוביות כולל תרגום השקופיות, להנאתכם. רשימת מקורות והצלבות – בסוף הפוסט.*קבלו את פרופ' אנטוני דייוויס:"תאוריית הבחירה הציבורית זה תחום בכלכלה שבו אנחנו לוקחים את מה שאנחנו מבינים לגבי התנהגותם של בני האדם, שלרוב נוגעת בהתנהגותם במגזר הפרטי, ומיישמים את הידע הזה על המגזר הציבורי. מה שיוצא זו דיכוטומיה מעניינת בין איך שאנחנו מדמיינים שהממשלה עובדת, לבין איך שהיא עובדת בפועל. לדוגמא, נניח שניצבת בפנינו בעיה. כשאנחנו חושבים על הממשלה, בואו נדמיין אותה במונחים הרחבים ביותר. שלושה קבוצות של אנשים: מצביעים, פוליטיקאים ובירוקרטים.אנחנו כחברה נתקלנו בבעיה שאנו רוצים לפתור. נניח שהבעיה היא שחלק מהעובדים לא מרוויחים שכר מחייה. הדרך בה אנחנו מדמיינים שהממשלה עובדת, כשאנחנו אומרים לממשלה "תקני את הבעיה הזו", היא כדלקמן: יש לנו את הבוחרים שמטרתם היא לדאוג שכל האנשים יזכו בשכר מחייה. הדרך בה הם פועלים כדי להגשים את מטרתם היא לבחור בפוליטיקאים שתומכים בחוקי שכר מחייה. ואז יש לנו את הפוליטיקאים שאנו מדמיינים שמטרתם לדאוג לאינטרסים הטובים ביותר של החברה. איך הם דואגים לזה? ע"י עיצוב החקיקה והצבעה בעד חוקי שכר קיום. לבסוף יש לנו את הבירוקרטים אותם אנו מכנים בכינוי "משרתי הציבור". אנו מדמיינים שמטרתם היא לשרת את הציבור. הדרך בה הם משרתים את טובת הציבור כביכול, היא ע"י ביצוע חוקי שכר הקיום לטובת העניים. מה שאנחנו מדמיינים שקורה הוא בגדר חדי קרן וקשתות בענן. אילו כל הדברים הנהדרים הללו שיקרו אם רק נגיד לממשלה "תתקנו את הבעיה הזו".בואו נבחן את הממשלה דרך העיניים של כלכלן מאסכולת הבחירה הציבורית. כלכלן זה מביט בשלושת הקבוצות: מצביעים, פוליטיקאים ובירוקרטים, ומבין שמדובר בבני אדם, בעלי מגבלות ותשוקות. נתחיל בבוחר. להשקפת כלכלן הבחירה הציבורית, מדובר בבוחר בן אנוש, והשאלה היא מה מטרתו? ובכן, מטרת כל בני האדם היא למקסם את האושר שלהם. חלק מהאנשים מאושרים מצריכה של דברים, מלאסוף המון כסף או המון דברים. אחרים מאושרים מעזרה לאחר או מעשיית טוב. הכלכלנים לא שופטים מה בדיוק גורם לאדם להיות שמח. אנחנו פשוט טוענים שאנשים רודפים אחרי הדברים שגורמים להם להיות מאושרים.אז הנה הבוחרים. מטרתם היא למקסם את אושרם. איך הם עושים את זה? הם ילמדו, ישכילו ויצביעו אם התגמול עבור המעורבות הפוליטית תגבר על המחיר. אז יש לנו את הפוליטיקאים. גם הפוליטיקאים בני אדם, שזה אומר שמטרתם היא למקסם את אושרם. איך הם עושים זאת? ע"י משיכה של לפחות 50% מקהל הבוחרים. אם הפוליטיקאי לא מושך 50% מהבוחרים להצביע עבורו, הוא כבר לא פוליטיקאי אלא משהו אחר. אז הפוליטיקאים שמחזיקים הכי הרבה זמן בתפקיד יהיו אלה שמטרתם למשוך 50% מהבוחרים.לבסוף יש לנו את הבירוקרטים. הבירוקרטים הם בני אדם בדיוק כמו השאר. המטרה שלהם היא למקסם את אושרם. איך הם עושים זאת? אני אטען שהדרך שבה הבירוקרטים ממקסמים את אושרם היא בעיצוב סביבת עבודתם כדי שתתאים לצורכיהם. ומה שיוצא מכל זה בפועל, זה לא חדי הקרן והקשתות בענן שאנחנו מדמיינים כשאנחנו אומרים ש"על הממשלה לעשות כך וכך".יתכן ותאמרו "כן, אבל אנחנו חיים בדמוקרטיה, וכל הנקודה של הדמוקרטיה היא לשמור כנגד ההתנהגות אגואיסטית שכזו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לבחור באנשים טובים יותר, וברגע שנבחר באנשים טובים יותר נקבל בחזרה את חדי הקרן וקשתות בענן שלנו.ובכן, בואו נחשוב על זה לרגע. תחשבו על התנהגות הבוחר בדמוקרטיה. נניח שיש לנו שתי קבוצות של אנשים. כאן יש לנו קבוצה גדולה של אנשים, נקרא לה קבוצה A, וכאן קבוצה קטנה יותר של אנשים בשם קבוצה B, ואני אציע הצעת חוק עבור קבוצת האנשים הזו. ההצעה כדלקמן: ניקח 10 דולר מכל אדם מקבוצה A, נשרוף חצי ממנו ומה שנשאר ניתן לאנשים בקבוצה B. השאלה היא, איך האנשים יצביעו על הצעת החוק הזו? נתחיל בשאלה פשוטה יותר: מי בכלל רוצה להצביע? אם הייתי שואל את האנשים בקבוצה A ובקבוצה B האם היית רוצה להצביע נגד או בעד החוק הזה, כולם היו מרימים את היד ואומרים "כן, אנחנו רוצים להצביע". מה תוצאת ההצבעה? ובכן, תוצאת ההצבעה היא שהצעת החוק תובס. מדוע היא תובס? מכיוון שלמרות שזו הצעה נהדרת בעבור האנשים בקבוצה B וכולם יצביעו בעדה, הם קבוצת אנשים קטנה. לעומת זאת החוק רע עבור האנשים בקבוצה A, ויש יותר אנשים בקבוצה הזו מאשר בקבוצה B והם יצביעו נגד החוק, וכך החוק יובס. כל זה מעלה שאלה נוספת: האם הבסת החוק טובה לחברה? היא טובה בבירור מכיוון שזו הצעת חוק מטופשת. כדאי מאוד שהיא תובס. ובתבוסתה, טוב יותר לכלל החברה.הניסוי המחשבתי הזה הוא בדרך כלל איך אנשים מדמיינים שבוחרים מתנהגים בדמוקרטיה. למעשה, הם מפספסים נקודה חשובה והיא מה שמכנים הכלכלנים "עלות האינפורמציה וההצבעה". עלות זו נמדדת במונחים של כסף או אולי של זמן או של אנרגיה או מאמץ. קודם כל, מדובר בעלות של להיות מודעים שישנה הצבעה. דבר שני, האחריות לקרוא או לחקור או לברר במה בדיוק עוסק החוק. העלות השלישית היא קריאת הצעת החוק והחלטה האם בסופו של דבר זה טוב לך או רע לך ואז תחליט בהתאם איך תצביע. ולבסוף, לקום מהכורסא לצאת מהבית אל מקום ההצבעה, להצביע ולחזור הביתה. לכל הדבר הזה יש עלות. לפעמים בדולרים לפעמים בזמן, אבל זה יקר. בניסוי המחשבתי שלנו, מה שנעשה יהיה לייצר סימולציה של עלות האינפורמציה וההצבעה בעזרת תשלום של 20$. וכך, אני אציע את אותו החוק עבור החברה. ניקח 10$ עבור קבוצה A. נשרוף את מחציתו וניתן את מה שנותר לקבוצה B. ואז האנשים יכולים להצביע. לא אכפת לי איך הם יצביעו, ובתנאי אחד: שכל מי שרוצה להצביע חייב לשלם 20 דולר, כש-20 הדולרים הללו ייצגו את עלויות האינפורמציה וההצבעה. עכשיו תשאלו את עצמכם מי ירצה להצביע במקרה הזה? ובכן, בטוח שחברי קבוצה B ירצו להצביע. הם ירוויחו הרבה מהחוק הזה. למרות שהם צריכים לשלם 20$ כדי להצביע, הרווח שלהם עולה על העלות ולכן הם ירצו להצביע. אבל תביטו בחברי קבוצה A. כל אחד מהחברים חייב לשלם 10$ אם החוק הזה עובר. אבל עלות ההתנגדות לחוק למעשה עולה על העלות של לחיות עם החוק. לכן לחברי קבוצה A יש תמריץ חזק לא לצאת ולהצביע בכלל. מה התוצאה? ובכן, מה שקורה בניסיון המחשבתי שלנו הוא שהחוק הזה עובר פה אחד. היחידים שמגיעים להצביע הם חברי קבוצה B, וחברי קבוצהB מצביעים פה אחד בעדו, וכך החוק עובר פה אחד. האם מצב החברה בכללותו טוב יותר? לא. מצב החברה גרוע יותר אחרי החוק. זה חוק רע. למרות זאת, מדובר בתופעה שנולדה מההליך הדמוקרטי ברגע שאתה מבין שעלות האינפורמציה וההצבעה הוא דבר אמיתי.מדובר רק בניסיון מחשבתי, אבל ניתן למצוא דוגמאות בכל מקום. קחו לדוגמא סוכר. יש מכס על ייבוא הסוכר. כל ייבואן שמייבא סוכר לארה"ב חייב לשלם מכס נוסף. לכן כשאתה קונה סוכר בחנות אתה משלם יותר מאשר אם לא היה מכס. מי מרוויח מהמצב הזה? האנשים שמרוויחים מזה הם יצרני הסוכר האמריקאים. מתברר שהסוכר דורש סביבה טרופית לגדול בו. לכן מי שרוצה לגדל סוכר בארה"ב, חייב לבנות בנייני ענק שישמשו כחיקוי לסביבה טרופית. הדבר הזה מאוד יקר. כשהוא מסיים, העלות של גידול סוכר בארה"ב הרבה יותר גבוהה מעלות גידול קני הסוכר בסביבות טרופיות. כתוצאה מכך, כאשר יצרני סוכר אמריקאים מנסים להתחרות עם יצרני סוכר בחו"ל, הם לא מסוגלים. היצרנים בחו"ל מסוגלים לייצר בעלות נמוכה יותר. לכן ליצרני הסוכר האמריקאים יש תמריץ לגשת לקונגרס ולבקש: "תוכלו בבקשה להטיל מכס על ייבוא סוכר, כדי שנוכל להתחרות?" הקונגרס מורכב מפוליטיקאים שרוצים להיבחר. הם פונים אל האלקטורט שלהם ושואלים: "מה אתם חושבים על זה?" מה שהפוליטיקאים רואים הם 2 קבוצות אנשים. קבוצה ענקית של אנשים שאינם יצרני סוכר, שיש להם כל מיני דאגות אחרות בחייהם, שלא אכפת להם מספיק כדי לקרוא את כל הפרטים השוליים שכרוכים בהצעת חוק. מלכתחילה הם מוצאים את רעיון המכסים כמשעמם לחלוטין, ולכן כשהפוליטיקאי פונה אליהם ושואל "מה אתם חושבים על החוק הזה שעוסק במכסים?" רבים מהם פשוט מאבדים ריכוז. עלות האינפורמציה וההצבעה עבור האנשים האלה נוטה להיות גבוהה יותר בהשוואה לרווח שהם מאמינים שהם יזכו אם יקדישו את תשומת הלב.בו בזמן, יצרני הסוכר בארה"ב מאוד מתעניינים בחוק הזה מכיוון שהם ירוויחו המון ממנו. לכן כשהפוליטיקאי שואל אותם "מה אתם חושבים על החוק הזה?" כל יצרני הסוכר וכל האנשים שעובדים בשבילם וכל הספקים שלהם, כולם נעמדים ואומרים "כן, זה רעיון מעולה. בואו נעביר את החוק הזה". כשאני כפוליטיקאי צופה על ים המצביעים, אני רואה קבוצה אחת שבכלל לא שמה לב, כי הם לא חושבים שזה שווה את הזמן שלהם, וקבוצה שניה ששמה לב לכל מילה בנושא ובוערת בתשוקה שאעביר את החוק הזה. לכן יש לי תמריץ חזק להעביר את החוק הזה וזו הסיבה שיש לנו מכס על סוכר.כל זה רק במקרה של מכס על סוכר. תכפילו את התופעה הזו לכל מיני שווקים ולכל מיני וסוגי קבוצות הלחץ שמעוניינות בהטבות חקיקה, ופתאום אתה מגלה שעלות האינפורמציה וההצבעה זה הרבה יותר מסתם תרגיל מחשבתי, זה משהו שמחלחל אל כל התהליכים הדמוקרטיים.מה שאתם רואים כאן זה מה שהכלכלנים מכנים "הטבות מרוכזות ועלות מבוזרת". במקרה הזה, ההטבות שהחוק נותן כשלוקחים 10$ מכלל חברי קבוצה A ומחלקים אותם לכל חברי קבוצה B, הטבות החוק מרוכזות בידיי קבוצת אנשים קטנטנה – חברי קבוצה B, אך העלות מבוזרת על פני כמות גדולה של אנשים – חברי קבוצה A. לכן שאנחנו מדמיינים איך תהליך החקיקה עובד, כשאנחנו מביטים בחוק כלשהו ורואים שהטבות החוק עוברות את עלויות החוק ולכן החוק עובר – במציאות זה פשוט לא עובד ככה. עלינו להביט בחוק ולבדוק האם ההטבות לנפש, ההטבות שכל אדם זוכה להם (קבוצה לחץ קטנטנה) גדולות יותר מהעלות שכל אדם נדרש לשלם על פי החוק (כלל תושבי המדינה), אם ההטבה לכל אדם עולה על העלות לכל אדם, אז החוק עובר אפילו אם ההטבה לכלל האוכלוסיה קטנטנה לעומת העלות הגדולה לכולם.הדרך בה מצביעים בסופו של דבר מתנהגים, היא בהתאם למה שאנו מכנים "בורות רציונלית" שמשמעותה בפשטות שהבוחרים לא מבינים שום דבר בנוגע לחוק, ושזה הגיוני לחלוטין שהם לא מבינים בזה כלום. מכיוון שזה לא הגיוני שהם יקדישו מאמצים בניסיון להבין מה החוק הזה אומר ולהאבק בו, מכיוון שלעשות כן עולה יותר מאשר פשוט לחיות עם החוק החדש.בדמוקרטיה, ההצבעה מגיעה לתוצאות גרועות יותר עבור החברה, וברפובליקה, מניפולציה של תחומי ההצבעה עלולה להשתיק את המיעוט או לתת למיעוט את כוחו של הרוב.כל זה נוגע רק לבוחרים, קבוצה אחת בלבד עליה דיברנו שהיא חלק מהממשלה. בואו נדבר על התנהגות הפוליטיקאים. כזכור, פוליטיקאים הם בני אדם בדיוק כמו כל אחד אחר. דמיינו את הבוחרים. נניח שהבוחרים מעוניינים ברמה מסוימת של שירות ממשלתי. זה יכול להיות משהו כמו הצבא או החינוך הציבורי או התחבורה הציבורית, משהו כזה. דמיינו שבין כל הבוחרים יש המון אנשים שיחפצו ברמה נמוכה של שירות ממשלתי זה. אתם יכולים גם לדמיין עוד קבוצה גדולה של בוחרים שרוצים רמה גבוהה של שירות ממשלתי זה. ותוכלו לדמיין שיש אולי קצת פחות אנשים שרוצים בשירות ברמה שנעה בין נמוכה-לממוצעת, ורמה דומה של אנשים שרוצים בשירות שנע בין הממוצע לגבוה, ולבסוף תוכלו לדמיין את כמות הנמוכה ביותר של הבוחרים היו בוחרים ברמה ממוצעת בלבד של השירות הממשלתי.לא כל ההעדפות לשירותי הממשלה נראים כך, אבל רבים מהם נראים בדיוק כך. הנה דוגמא. תחשבו על הצבא. יש קבוצה גדולה של בוחרים שמאמינים שלארה"ב אין שום סיבה שבעולם להתערב צבאית במדינות זרות. צריך להיות לנו צבא קטן שמוקדש אך ורק להגנה על גבולותינו. ואז יש לנו קבוצה גדולה של אנשים שעלינו להפציץ את הדמוקרטיה על ראשם של כלל תושבי הפלנטה. הנטייה שלא קיימת היא המון אנשים במרכז שמאמינים שאנחנו צריכים צבא גדול מספיק כדי שיהיה יקר, אבל לא גדול מספיק כדי שיהיה אפקטיבי.אז מה שמקבלים בד"כ כשירותי ממשלה זה פיצול בינארי של הבוחרים, בין אלה שרוצים כמות קטנה של שירותי ממשלה לבין אלה שרוצים כמות גדולה. עכשיו תניחו על זה צמד פוליטיקאים. יש את הבחור הזה. הוא מתמודד בבחירות. תזכרו שהמטרה שלו היא שיבחרו בו. הוא אומר לבוחרים, "תראו, אם תבחרו בי אני אספק לכם כמות נמוכה של שירותי ממשלה". המתחרה שלו מגיע ואומר "תבחרו בי ואני אתן לכם רמה שנעה בין נמוכה-לממוצעת". מה הבוחרים חושבים כשהם בוחנים את הצעות צמד הפוליטיקאים? ובכן, החבר'ה משמאל אוהבים את הפוליטיקאי משמאל, מכיוון שהוא הבטיח לספק להם בדיוק את רמת השירות הממשלתי שהם רוצים. החבר'ה שרצו רמה בין נמוכה-לממוצעת, מעדיפים את הבחור מימין שהבטיח לספק להם בדיוק את רמת השירות הממשלתי שהם רוצים.עכשיו, החבר'ה מימין לא אוהבים אף אחד מצמד הפוליטיקאים. אבל מבין השניים, הם חושבים שהבחור מימין הוא הרע במיעוטו. הוא הבטיח לספק רמת שירות ממשלתי שהם לא אוהבים, אבל הוא טוב יותר מרמת השירות הממשלתי שהבחור השני מציע. לכן כשאני שואל את כל הבוחרים מהמרכז וימינה, למי תצביעו? כל המצביעים יצביעו לימני יותר מלבד מצביעי השמאל-הקיצוני. מה קורה במקרה כזה? הבחור משמאל מבין שככה הוא והמתחרה שלו נתפסים בעיני הציבור, ולכן הוא ישנה את עמדתו. הוא יצא בכותרות ויטען: "לא הוצגתי כראוי בתקשורת! מעולם לא הייתי בעד רמה נמוכה של השירות הממשלתי הזה. תמיד הייתי בעד הרמה הממוצעת של השירות הממשלתי". עכשיו מה קורה? הבוחרים חושבים מחדש על עמדותיהם. המרכז-ימין חושבים שהפוליטיקאי שמציע רמה בין נמוכה-לממוצעת יציע להם את רמת השירות הממשלתי הכי קרובה לליבם. לעומתם, כל השמאל יחשבו שהפוליטיקאי השמאלי יותר יציע להם את רמת השירות הממשלתי שהם הכי יעדיפו.אז מה הבחור משמאל יעשה? הבחור משמאל יארגן מסיבת עיתונאים ויאמר, "אם תבחרו בי, אני מבטיח שאספק לכם את הרמה קצת ימינה מהממוצע וקצת יותר גדולה של השירות הממשלתי". ועכשיו מה קורה? כל הימין מעדיף את הפוליטיקאי שעכשיו בימין וכל השמאל בוחר בשמאלי, ואתם מסיימים כשכל אחד מהמועמדים זוכה בכ-50% מהקולות. ובאיזו רמת שירות ממשלתי אנחנו זוכים? אנחנו זוכים ברמה שהכי פחות אנשים רצו בה מלכתחילה. האפקט הזה מתרחש בתדירות כה גבוהה, שהכלכלנים נתנו לה שם. היא מכונה "תאוריית הבוחר החציוני". התאוריה אומרת שבחירת הרוב תוביל להעדפה של הבוחר החציוני, אפילו אם ההעדפה החציונית הזו היא התוצאה המועדפת על הכי מעט אנשים.לכן לדוגמא, אם ניקח כל אמריקאי שהוא באופן רנדומלי, ונשאל אותם לדעתם על החינוך הציבורי בארה"ב, באופן קבוע הם יאמרו שיש לנו בעיה רצינית בחינוך הציבורי. כמעט כל האמריקאים יאמרו את זה. אבל הם יגידו את זה משתי סיבות שונות: מחצית מהם יאמרו זאת מכיוון שהם מאמינים שאנחנו מוציאים יותר מידיי כסף על החינוך הציבורי ואנחנו צריכים להוציא הרבה פחות. המחצית השנייה תטען את זה מכיוון שהם מאמינים שאנחנו מוציאים מעט מידיי על החינוך הציבורי, ואנחנו חייבים להוציא הרבה יותר. מה שאנחנו עושים בפועל זה שאנחנו מוציאים את הסכום שמספק את הבוחר החציוני, שנוטה להיות הסכום שבו כמות האנשים הפחותה ביותר רוצה בו.לכן המסקנה עם הפוליטיקאים היא "תראו, הם לא רוצים בטוב המשותף. הם רק רוצים שיבחרו בהם". זה לא אומר שאין פוליטיקאים שאכפת להם מהטוב המשותף. אלא את הדבר הבא: אם תתנו לי שני פוליטיקאים שווים בכל מדד מלבד אחד – המוטיבציה המרכזית של האחד היא לפעול למען הטוב המשותף, בעוד של השני היא להיבחר, בממוצע זה שרוצה להיבחר ינצח. ולכן בממוצע, הפוליטיקאים שתקבלו יהיו פוליטיקאים שהתפקיד המרכזי שלהם יהיה להיבחר, והפעולה למען הטוב המשותף מגיעהבמקום נמוך יותר ברשימה.איזו אסטרטגיה נוקטים הפוליטיקאים כדי להיבחר? הם מחפשים לספק את הבוחר החציוני, אפילו אם הבוחר החציוני הוא חלק קטן באוכלוסיה. ראינו איך הבוחר מתנהג מעיניי כלכלן מאסכולת הבחירה הציבורית. ראינו איך הפוליטיקאי מתנהג מעיניי כלכלן הבחירה הציבורית. בואו נחשוב עכשיו איך הבירוקרט מתנהג. זהו בניין בית המשפט המחוזי בעיירה שאני גר בה. אם יש לכם עסק כלשהו עם העיירה אתם באים לכאן. אם אתם רוצים רישיון לכלב אתם באים לכאן. אם אתם רוצים אישור להקמת גדר, אתם באים לכאן ומתעסק עם האנשים האלה. זה נמצא במערב פנסילבניה. במערב פנסילבניה כל הזמן יורד גשם חוץ מכשיורד שלג. אז תשימו לב בתמונה שהאזור השחור הוא חניון תת קרקעי, והוא מאוד נחמד מכיוון שכשיורד גשם או שלג אתה נכנס ומחנה בפנים והרכב שלך לא נרטב או מתכסה בשלג. יש בפנים מעלית שמעלה אותך לאן שאתה צריך להגיע כדי לבצע את מה שבאת לעשות שם, ולצאת בחזרה.אם איי פעם תגיעו לעיירה ויש להם עסק כלשהו עם הממשל המקומי, ואתם באים לכאן, ואתם יורדים ברחוב ואתם מנסים להיכנס לחניון התת קרקעי, אתם תראו בפנים שלט. השלט אומר: "החנייה לעובדי בית המשפט המחוזי בלבד". אם אתה שם כאזרח שבא לעסוק עסקים עם העיירה, אתה חייב לחנות במקום אחר. איפה? לא יודע. יש כמה מקומות לאורך הרחוב. אבל החניון הזה, החנייה הנוחה, שמורה לאנשים שעובדים בבניין. עכשיו תחשבו על זה. האם איי פעם נסעתם לחנות וראיתם שכל מקומות החנייה הכי טובים מקדימה והכי קרוב לדלת, שמורים לאנשים שעובדים בחנות? בדרך כלל לא. בדרך כלל, מקומות החנייה האלה שמורים עבור הנכים, ומנהל טוב ידרוש מהעובדים שלו לא לחנות קרוב לחנות אלא הכי רחוק שהם יכולים, כדי לפנות כמה מקומות חנייה שאפשר קרוב לדלת הכניסה עבור הלקוחות. עבור האנשים שיגיעו לחנות.למה הם עושים את זה?זו התנהגות מאוד שונה ממה שאתם רואים בבניין בית המשפט המחוזי. עסקים נוהגים כך לא בגלל שמנהל העסק יותר אלטרואיסטי מאשר האנשים שעובדים בבית המשפט, וגם לא בגלל שהמנהל חכם יותר מהאנשים שעובדים בבית המשפט. שניהם אותו סוג של הומו-ספיינס בשני המקרים: במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי. ההבדל הוא בתמריץ ובמוטיבציה. במקרה של העסק, אם אני לא דואג שיהיה הכי קל שרק אפשר עבורך לבוא לחנות שלי כדי לבצע עסקה כלשהי איתי, אתה תלך למקום אחר ואני אאבד אותך כלקוח שלי. זה לא המקרה בבית המשפט המחוזי. אם ארצה ברישיון לכלב או באישור להקים גדר או מה שלא יהיה, אני חייב לבוא לבניין הזה. אני לא יכול לגשת לבית המשפט המחוזי של העיירה הקרובה, נכון? הם ינפנפו אותי. אם יש לי דו"ח חנייה לשלם, אני חייב לבוא לבניין הזה. אני לא יכול ללכת לבניין של בית משפט מחוזי אחר.למעשה, אפילו לא תהיה לי האפשרות לא ללכת בכלל. הם ישלחו כמה ג'נטלמנים נחמדים עם אזיקים ואקדחים ויכריחו אותי לבוא לעסוק עסקים עם יושבי הבניין הזה. הסיבה שיש דברים כמו חניון נוח ששמור אך ורק לבירוקרטים עובדי הבניין, היא בגלל השוני בתמריצים. האנשים שעובדים בבניין בית המשפט המחוזי לא חייבים להפוך אותי למרכז החיים שלהם, מכיוון שלי אין שום בחירה אלא להתעסק איתם. האנשים במגזר הפרטי חייבים להפוך אותי למרכז חייהם, מכיוון שלי יש את האפשרות ללכת למקום אחר.הייתי חייב לחדש את הרישיון שלי לאחרונה. בפנסילבניה, אתה מקבל את הדבר הזה בדואר. כתוב שם "פנסילבניה עכשיו מספקת אפשרות לחידוש רישיון הנהיגה באינטרנט", והם נותנים לי את כתובת הרשת הזו. זו כתובת רשת שהם אפילו לא טרחו לקנות משהו מגניב כמו "חדש-את-רישיונך.קום". אלא "dmv.state.pa.us". טוב, לא משנה. זו כתובת נחמדה, אני יכול ללכת לכאן ולחדש את רישיון הנהיגה שלי. אז אני ניגש לדפדפן שלי, אני מקיש את הדבר הזה פנימה, ומה אני רואה? אני רואה את זה. בעמוד הזה יש 36 קישורים. אז אני מבזבז 5 דקות בהקשה על כל מיני קישורים ובחזרה, לפני שאני מגלה שזה מה שאני מחפש: "תמונת זיהוי עבור רישיון נהיגה". טוב. אני לוחץ על הדבר הזה כי אני חייב לחדש את רישיון הנהיגה שלי. אתה מקיש על הקישור הזה, ואתה מגיע לכאן. גם כאן יש לך איזה 25-30 קישורים. ושוב פעם 5 דקות של להקיש ולחזור ולהקיש ולחזור, לפני שאני מגלה שזה הקישור שאני רוצה: "חידוש רישיון הנהיגה שלך".אוקי. יופי. אני לוחץ על זה ורישיון הנהיגה שלי יתחדש. אתה לוחץ על הקישור הזה, ואתה מגיע לכאן. כאן כתוב "חידוש רישיון הנהיגה הלא מסחרי שלך". אני לא יודע מה כל זה אומר, אבל יש לנו צעד מספר אחד. זה חדשות טובות. זה אומר שמשהו קורה. צעד מספר 1: "קבל הזמנת חידוש (DL60A/DL60R) או שתשיג את טופס DL-143". אין לי מושג מה זה אומר. תדמיינו שאתם חייבים לקנות מברג, ואתם הולכים להום-סנטר. מה קורה בדרך כלל? בדרך כלל אתה נכנס להום-סנטר, ניגש למוכר ואומר "שלום, אני רוצה לקנות מברג". אם הוא לא עסוק, הוא בד"כ יצא מאחורי הדלפק ויגיד לך "בוא איתי אני אראה לך. כאן תמצא את המברגים. אם אתה צריך מברג, אולי אתה צריך גם ברגים? אז כאן יש לנו ברגים. יש לנו הנחה של 50% על פטישים החודש. אולי תרצה לקנות פטיש?" הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי שיהיה לי הכי קל לסגור איתו עסקה. מכיוון שאם לא, אני אלך למקום אחר.דמיין מה היה קורה אם הייתה צריך לקנות מברג ואתה הולך להום-סנטר, ואומר "שלום, אני רוצה לקנות מברג". והמוכר עונה לך, "ובכן, אתה צריך למלא את טופס DL60A/DL60R או שתשיג את טופס DL-143. מה תעשה? אתה מייד תעזוב ותלך למקום אחר. פנסילבניה מסוגלת לעשות את זה בגלל שאם אני רוצה רישיון נהיגה של מדינת פנסילבניה, אין לי שום אופציה אחרת חוץ מלהתמודד עם האנשים האלה. טוב. אני עדיין לא יודע מה זה DL60A/DL60R. אני אקווה שזו פיסת הנייר שהם שלחו לי בדואר ופשוט אדלג על צעד מספר 1, ואלך לצעד מספר 2. צעד מספר 2: תחזיר את הטופס המלא עם צ'ק או המחאה כספית הרשומה על שם PennDOT (זה מחלקת התחבורה של פנסילבניה), לפי הסכום שצוין בטופס. וכאן כתוב באדום "אנחנו לא מקבלים מזומן או כרטיס אשראי/חיוב".הם רוצים צ'ק. יש לי פנקס צ'קים. אני מוציא צ'ק אולי פעם אחת כל 5 שנים. לאנשים האלה. אז אני מוציא את פנקס הצ'קים שלי וכותב להם צ'ק. הבן שלי שלומד בתיכון עובר ליד ושואל "מה אתה עושה?" אני עונה "אני כותב צ'ק". הוא אומר: "מה זה צ'ק?" בכל מקום אחר על הפלנטה, כשאתה רוצה לקנות משהו באינטרנט, מה אתה עושה? אתה גולש לאתר והם יקבלו את כרטיס האשראי שלך, או כרטיס החיוב שלך או שאתה יכול לשלם עם פייפאל. יש אפילו מקומות שיקבלו ביטקויין. נכון? האנשים האלה רוצים רק צ'קים. טוב, בסדר. אכתוב להם צ'ק.צעד 3: כרטיס מצלמה ישלח אליך ואתה אמור לקבל אותו תוך 7 עד 10 ימי עבודה, לאחר שהטופס הוכנס למערכת. צעד 4: לאחר שקיבלת את כרטיס המצלמה שלך, תיקח אותו ביחד עם מסמכי הזיהוי הנאותים למרכז רישיונות הנהיגה שבו יביאו לך רישיון נהיגה חדש.עכשיו, קחו צעד אחד אחורה ותדמיינו מה בדיוק קרה כאן. הם שלחו לי בדואר פיסת נייר. אני הולך לדפדפן, מקיש את כתובת האינטרנט הזו ומקבל ערימת קישורים. אני מקיש ויוצא ומקיש ויוצא ומקיש ויוצא ואחרי 10 דקות אני מצליח להבין מה אני אמור לעשות, ואני כותב צ'ק. אני שם אותו במעטפה. אני שם בול על המעטפה, אני משתמש בבולים פעם ב-5 שנים כדי לשלוח את הצ'ק שאני כותב פעם ב-5 שנים לאנשים האלה. ואז אני לוקח את המעטפה הזו לתיבת הדואר שלי. מכניס אותה פנימה, חוזר הביתה. ממתין 7-10 ימי עבודה. חוזר לתיבת הדואר. בתוכה יש עוד פיסת נייר. אני לוקח אותה לרכב שלי ונוסע למרכז רישיונות הנהיגה. אני יושב בכיסא. הם מצלמים אותי ומביאים לי את הרישיון. סך הכל זמן העסקה בין 7 ל-10 ימי עבודה.עכשיו דמיינו אם היו מתחרים לאנשים האלה, איך העסקה הזו היתה עובדת?ובכן, הייתי מקבל טקסט בנייד. בלינג! "הגיע הזמן לחדש את רישיון הנהיגה שלך. לחץ כאן". והייתי לוחץ. ואז היה כתוב "פרטי כרטיס האשראי שלך כבר שמורים במערכת. אתה מעוניין להשתמש באותו כרטיס אשראי או שאתה מעוניין להחליף אותו?" לא, אשתמש באותו כרטיס, אז אני לוחץ. "שים את הפרצוף שלך מול המצלמה". קליק. "אתה מרוצה מהתמונה?" כן. "תלחץ על הדפס". והרישיון היה מודפס במדפסת שלי. סך כל זמן העסקה 30 שניות, אם אני לא יודע מה אני עושה.איך אני יודע שככה זה יעבוד אם עסק פרטי היה אחראי על הנפקת רישיונות נהיגה במקום הממשלה?מכיוון שבדיוק ככה זה עובד בכל מקום אחר. אם תרצה לקנות, אלוהים יודע למה, את "המיטב של דייוויד בואי", אתה יכול לגשת לאתר אמזון, ולהקיש "המיטב של בואי", ותקבל את העמוד הזה שכתוב בו "קנה עכשיו בקליק אחד". כל מה שאתה צריך לעשות זה לחיצה אחת כאן, והם ישלחו לך דיסק. או אפילו יותר טוב, אתה יכול להוריד את זה, ותוך 30 שניות יש לך את המוזיקה שרצית.וזה אפילו לא הטכנולוגיה הכי חדשנית. הטכנולוגיה החדשנית ביותר היא זו. בתמונה רואים מגנט. הוא מוצמד אל מכונת הכביסה שלך. כשעומד להיגמר לך אבקת הכביסה, אתה פשוט לוחץ על הכפתור. זה כל מה שאתה עושה. אתה פשוט לוחץ על כפתור. החשבון שלך מכיל מראש את פרטי כרטיס האשראי שלך ואת הכתובת שלך וכל הדברים האלה. אז אתה לוחץ על הכפתור, ו-3 ימים לאחר מכן שק של "מקסימה" ממתין לך בפתח הבית.למה יש כזה פער בהתנהגות בין הארגון הבירוקרטי לבין הארגון במגזר הפרטי?הפער הוא לא בגלל שהאנשים כאן הם טפשים והאנשים כאן הם חכמים. או בגלל שהאנשים כאן הם אנוכיים והאנשים כאן אלטרואיסטים. לשוני אין שום קשר לאנשים עצמם. הם אותו סוג של הומו-ספיינס. השוני הוא בתמריצים. לאנשים במגזר הפרטי יש תמריץ לשים אותי במרכז החיים שלהם, מכיוון שאם הם לא עושים את זה אני אלך. לאנשים במגזר הציבורי אין תמריץ לשים אותי במרכז חייהם. לכן הם יעשו מה שכל בן אדם אחר יעשה, ומה שבני האדם במגזר הפרטי היו מתים לעשות, אבל לא יכולים, והם שמים את עצמם במרכז חייהם. לכן אתה מקבל דברים כמו תיאורים ארכאיים של טפסים שחייבים למלא, או מקומות חנייה ששמורים לבירוקרטים שעובדים כאן.אז בסיס הבעיה כאן היא שהבירוקרטים מתנהגים כמו שהם מתנהגים משתי סיבות: אחת, אין תמריץ לרווח. אם הם מתנהגים טוב, הם לא מרוויחים כסף אותו הם יכולים לחלק. אם הם לא מתנהגים טוב, הם לא צוברים הפסדים שגורמים לבעלי המניות לצרוח עליהם. ואין תחרות. אין שום מקום אחר לאנשים ללכת. לכן מקבלים את ההתנהגות הטבעית הזו שהכלכלנים מנבאים.האם זה אומר שבסופו של דבר שהממשלה לא מסוגלת להגיע להחלטות טובות?אני מאמין שזו השאלה הלא נכונה. השאלה הנכונה היא שמכיוון שהן במגזר הציבורי והן בפרטי עובדים בני אדם, ובני אדם עושים טעויות, השאלה היא לא מי ימנע מלעשות יותר טעויות – השווקים או הממשלה. השאלה הנכונה היא, שכאשר בני האדם יעשו טעויות, והם יעשו, למי יש תמריץ טוב יותר לזהות את הטעויות הללו ולתקן אותן? כלכלן יטען שלרוב, אולי כל הזמן, התשובה תהיה בני האדם במגזר הפרטי. מכיוון שהם חייבים להגיב לתמריצי הרווח וההפסד, מכיוון שהלקוחות שלהם תמיד עלולים לעזוב ולא לחזור לעסק שלהם.אז מוסר הסיפור הוא היזהרו ממשאלותיכם. אם אתם רואים בעיה ואומרים "אם רק הממשלה היתה עושה…", מכיוון שבמציאות אנו נצבים בפני כל מיני בעיות, בעיות כמו בורות רציונלית, תועלות מרוכזות ועלויות מבוזרות, תאוריית הבוחר החציוני והמונופול הבירוקרטי. בגלל זה, הדברים הנהדרים שאתה מדמיין שיקרו כאשר אתה אומר "אם רק הממשלה היתה עושה…" לרוב לא מתרחשים כלל. ומה שאתה מקבל זה משהו שונה בתכלית ממה שהתכוונת.* * *רשימת המקורות בתגובה הראשונה:1. הסרטון המקורי ללא כתוביות בערוץ היו-טיוב של 'למד חירות'2. האתר של פרופ' לכלכלה אנטוני דייוויס באנגלית – קורות חיים3. וויקיפדיה באנגלית – אנטוני דייוויס4. ווידאו אנימציה קצרצר באנגלית – פרופ' לכלכלה ומדעי המדינה מייקל מאנגר: "יש לנו בעיה קשה של חדי קרן"5. ווידאו אנימציה קצרצר באנגלית – פרופ' לכלכלה בן פאוול שמסביר למה הפוליטיקאים לא מפחיתים בהוצאות הממשלה6. ווידאו קצרצר באנגלית – פרופ' לכלכלה מילטון פרידמן מתורגם בכתוביות, שמסביר מהזווית שלו את הנושא6. ווקיפדיה בעברית – "תאוריית הבחירה הציבורית"7. ווקיפדיה בעברית – "הבוחר החציוני"8. מאמר – גיא רולניק ממייסדי הדה-מרקר, בפרשנות משלו על המושג "בורות רציונלית" (חבל שהמאמר נעדר כל פואנטה או כיוון)9. ווידאו באנגלית – פרופ' למדעי המדינה נייג'ל אשפורד מסביר מנקודת מבטו את אסכולת הבחירה הציבורית10. עמוד הפייסבוק הנהדר של 'חופש לכולנו' – הסבר יפה בעברית על חלק מתאוריית הבחירה הציבורית ועל בורות רציונאלית

Posted by ‎הליברל הקלאסי‎ on Sunday, December 3, 2017

תמלול הסרטון:

"תאוריית הבחירה הציבורית זה תחום בכלכלה שבו אנחנו לוקחים את מה שאנחנו מבינים לגבי התנהגותם של בני האדם, שלרוב נוגעת בהתנהגותם במגזר הפרטי, ומיישמים את הידע הזה על המגזר הציבורי. מה שיוצא זו דיכוטומיה מעניינת בין איך שאנחנו מדמיינים שהממשלה עובדת, לבין איך שהיא עובדת בפועל. לדוגמא, נניח שניצבת בפנינו בעיה. כשאנחנו חושבים על הממשלה, בואו נדמיין אותה במונחים הרחבים ביותר. שלושה קבוצות של אנשים: מצביעים, פוליטיקאים ובירוקרטים.

אנחנו כחברה נתקלנו בבעיה שאנו רוצים לפתור. נניח שהבעיה היא שחלק מהעובדים לא מרוויחים שכר מחייה. הדרך בה אנחנו מדמיינים שהממשלה עובדת, כשאנחנו אומרים לממשלה "תקני את הבעיה הזו", היא כדלקמן: יש לנו את הבוחרים שמטרתם היא לדאוג שכל האנשים יזכו בשכר מחייה. הדרך בה הם פועלים כדי להגשים את מטרתם היא לבחור בפוליטיקאים שתומכים בחוקי שכר מחייה. ואז יש לנו את הפוליטיקאים שאנו מדמיינים שמטרתם לדאוג לאינטרסים הטובים ביותר של החברה. איך הם דואגים לזה? ע"י עיצוב החקיקה והצבעה בעד חוקי שכר קיום. לבסוף יש לנו את הבירוקרטים אותם אנו מכנים בכינוי "משרתי הציבור". אנו מדמיינים שמטרתם היא לשרת את הציבור. הדרך בה הם משרתים את טובת הציבור כביכול, היא ע"י ביצוע חוקי שכר הקיום לטובת העניים. מה שאנחנו מדמיינים שקורה הוא בגדר חדי קרן וקשתות בענן. אילו כל הדברים הנהדרים הללו שיקרו אם רק נגיד לממשלה "תתקנו את הבעיה הזו".

בואו נבחן את הממשלה דרך העיניים של כלכלן מאסכולת הבחירה הציבורית. כלכלן זה מביט בשלושת הקבוצות: מצביעים, פוליטיקאים ובירוקרטים, ומבין שמדובר בבני אדם, בעלי מגבלות ותשוקות. נתחיל בבוחר. להשקפת כלכלן הבחירה הציבורית, מדובר בבוחר בן אנוש, והשאלה היא מה מטרתו? ובכן, מטרת כל בני האדם היא למקסם את האושר שלהם. חלק מהאנשים מאושרים מצריכה של דברים, מלאסוף המון כסף או המון דברים. אחרים מאושרים מעזרה לאחר או מעשיית טוב. הכלכלנים לא שופטים מה בדיוק גורם לאדם להיות שמח. אנחנו פשוט טוענים שאנשים רודפים אחרי הדברים שגורמים להם להיות מאושרים.

אז הנה הבוחרים. מטרתם היא למקסם את אושרם. איך הם עושים את זה? הם ילמדו, ישכילו ויצביעו אם התגמול עבור המעורבות הפוליטית תגבר על המחיר. אז יש לנו את הפוליטיקאים. גם הפוליטיקאים בני אדם, שזה אומר שמטרתם היא למקסם את אושרם. איך הם עושים זאת? ע"י משיכה של לפחות 50% מקהל הבוחרים. אם הפוליטיקאי לא מושך 50% מהבוחרים להצביע עבורו, הוא כבר לא פוליטיקאי אלא משהו אחר. אז הפוליטיקאים שמחזיקים הכי הרבה זמן בתפקיד יהיו אלה שמטרתם למשוך 50% מהבוחרים.

לבסוף יש לנו את הבירוקרטים. הבירוקרטים הם בני אדם בדיוק כמו השאר. המטרה שלהם היא למקסם את אושרם. איך הם עושים זאת? אני אטען שהדרך שבה הבירוקרטים ממקסמים את אושרם היא בעיצוב סביבת עבודתם כדי שתתאים לצורכיהם. ומה שיוצא מכל זה בפועל, זה לא חדי הקרן והקשתות בענן שאנחנו מדמיינים כשאנחנו אומרים ש"על הממשלה לעשות כך וכך".

יתכן ותאמרו "כן, אבל אנחנו חיים בדמוקרטיה, וכל הנקודה של הדמוקרטיה היא לשמור כנגד ההתנהגות אגואיסטית שכזו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לבחור באנשים טובים יותר, וברגע שנבחר באנשים טובים יותר נקבל בחזרה את חדי הקרן וקשתות בענן שלנו.

ובכן, בואו נחשוב על זה לרגע. תחשבו על התנהגות הבוחר בדמוקרטיה. נניח שיש לנו שתי קבוצות של אנשים. כאן יש לנו קבוצה גדולה של אנשים, נקרא לה קבוצה A, וכאן קבוצה קטנה יותר של אנשים בשם קבוצה B, ואני אציע הצעת חוק עבור קבוצת האנשים הזו. ההצעה כדלקמן: ניקח 10 דולר מכל אדם מקבוצה A, נשרוף חצי ממנו ומה שנשאר ניתן לאנשים בקבוצה B. השאלה היא, איך האנשים יצביעו על הצעת החוק הזו? נתחיל בשאלה פשוטה יותר: מי בכלל רוצה להצביע? אם הייתי שואל את האנשים בקבוצה A ובקבוצה B האם היית רוצה להצביע נגד או בעד החוק הזה, כולם היו מרימים את היד ואומרים "כן, אנחנו רוצים להצביע". מה תוצאת ההצבעה? ובכן, תוצאת ההצבעה היא שהצעת החוק תובס. מדוע היא תובס? מכיוון שלמרות שזו הצעה נהדרת בעבור האנשים בקבוצה B וכולם יצביעו בעדה, הם קבוצת אנשים קטנה. לעומת זאת החוק רע עבור האנשים בקבוצה A, ויש יותר אנשים בקבוצה הזו מאשר בקבוצה B והם יצביעו נגד החוק, וכך החוק יובס. כל זה מעלה שאלה נוספת: האם הבסת החוק טובה לחברה? היא טובה בבירור מכיוון שזו הצעת חוק מטופשת. כדאי מאוד שהיא תובס. ובתבוסתה, טוב יותר לכלל החברה.

הניסוי המחשבתי הזה הוא בדרך כלל איך אנשים מדמיינים שבוחרים מתנהגים בדמוקרטיה. למעשה, הם מפספסים נקודה חשובה והיא מה שמכנים הכלכלנים "עלות האינפורמציה וההצבעה". עלות זו נמדדת במונחים של כסף או אולי של זמן או של אנרגיה או מאמץ. קודם כל, מדובר בעלות של להיות מודעים שישנה הצבעה. דבר שני, האחריות לקרוא או לחקור או לברר במה בדיוק עוסק החוק. העלות השלישית היא קריאת הצעת החוק והחלטה האם בסופו של דבר זה טוב לך או רע לך ואז תחליט בהתאם איך תצביע. ולבסוף, לקום מהכורסא לצאת מהבית אל מקום ההצבעה, להצביע ולחזור הביתה.

לכל הדבר הזה יש עלות. לפעמים בדולרים לפעמים בזמן, אבל זה יקר. בניסוי המחשבתי שלנו, מה שנעשה יהיה לייצר סימולציה של עלות האינפורמציה וההצבעה בעזרת תשלום של 20$. וכך, אני אציע את אותו החוק עבור החברה. ניקח 10$ עבור קבוצה A. נשרוף את מחציתו וניתן את מה שנותר לקבוצה B. ואז האנשים יכולים להצביע. לא אכפת לי איך הם יצביעו, ובתנאי אחד: שכל מי שרוצה להצביע חייב לשלם 20 דולר, כש-20 הדולרים הללו ייצגו את עלויות האינפורמציה וההצבעה. עכשיו תשאלו את עצמכם מי ירצה להצביע במקרה הזה? ובכן, בטוח שחברי קבוצה B ירצו להצביע. הם ירוויחו הרבה מהחוק הזה. למרות שהם צריכים לשלם 20$ כדי להצביע, הרווח שלהם עולה על העלות ולכן הם ירצו להצביע. אבל תביטו בחברי קבוצה A. כל אחד מהחברים חייב לשלם 10$ אם החוק הזה עובר. אבל עלות ההתנגדות לחוק למעשה עולה על העלות של לחיות עם החוק. לכן לחברי קבוצה A יש תמריץ חזק לא לצאת ולהצביע בכלל.

מה התוצאה? ובכן, מה שקורה בניסיון המחשבתי שלנו הוא שהחוק הזה עובר פה אחד. היחידים שמגיעים להצביע הם חברי קבוצה B, וחברי קבוצהB מצביעים פה אחד בעדו, וכך החוק עובר פה אחד. האם מצב החברה בכללותו טוב יותר? לא. מצב החברה גרוע יותר אחרי החוק. זה חוק רע. למרות זאת, מדובר בתופעה שנולדה מההליך הדמוקרטי ברגע שאתה מבין שעלות האינפורמציה וההצבעה הוא דבר אמיתי.

מדובר רק בניסיון מחשבתי, אבל ניתן למצוא דוגמאות בכל מקום. קחו לדוגמא סוכר. יש מכס על ייבוא הסוכר. כל ייבואן שמייבא סוכר לארה"ב חייב לשלם מכס נוסף. לכן כשאתה קונה סוכר בחנות אתה משלם יותר מאשר אם לא היה מכס. מי מרוויח מהמצב הזה? האנשים שמרוויחים מזה הם יצרני הסוכר האמריקאים. מתברר שהסוכר דורש סביבה טרופית לגדול בו. לכן מי שרוצה לגדל סוכר בארה"ב, חייב לבנות בנייני ענק שישמשו כחיקוי לסביבה טרופית. הדבר הזה מאוד יקר. כשהוא מסיים, העלות של גידול סוכר בארה"ב הרבה יותר גבוהה מעלות גידול קני הסוכר בסביבות טרופיות. כתוצאה מכך, כאשר יצרני סוכר אמריקאים מנסים להתחרות עם יצרני סוכר בחו"ל, הם לא מסוגלים. היצרנים בחו"ל מסוגלים לייצר בעלות נמוכה יותר.

לכן ליצרני הסוכר האמריקאים יש תמריץ לגשת לקונגרס ולבקש: "תוכלו בבקשה להטיל מכס על ייבוא סוכר, כדי שנוכל להתחרות?" הקונגרס מורכב מפוליטיקאים שרוצים להיבחר. הם פונים אל האלקטורט שלהם ושואלים: "מה אתם חושבים על זה?" מה שהפוליטיקאים רואים הם 2 קבוצות אנשים. קבוצה ענקית של אנשים שאינם יצרני סוכר, שיש להם כל מיני דאגות אחרות בחייהם, שלא אכפת להם מספיק כדי לקרוא את כל הפרטים השוליים שכרוכים בהצעת חוק. מלכתחילה הם מוצאים את רעיון המכסים כמשעמם לחלוטין, ולכן כשהפוליטיקאי פונה אליהם ושואל "מה אתם חושבים על החוק הזה שעוסק במכסים?" רבים מהם פשוט מאבדים ריכוז. עלות האינפורמציה וההצבעה עבור האנשים האלה נוטה להיות גבוהה יותר בהשוואה לרווח שהם מאמינים שהם יזכו אם יקדישו את תשומת הלב.

בו בזמן, יצרני הסוכר בארה"ב מאוד מתעניינים בחוק הזה מכיוון שהם ירוויחו המון ממנו. לכן כשהפוליטיקאי שואל אותם "מה אתם חושבים על החוק הזה?" כל יצרני הסוכר וכל האנשים שעובדים בשבילם וכל הספקים שלהם, כולם נעמדים ואומרים "כן, זה רעיון מעולה. בואו נעביר את החוק הזה". כשאני כפוליטיקאי צופה על ים המצביעים, אני רואה קבוצה אחת שבכלל לא שמה לב, כי הם לא חושבים שזה שווה את הזמן שלהם, וקבוצה שניה ששמה לב לכל מילה בנושא ובוערת בתשוקה שאעביר את החוק הזה. לכן יש לי תמריץ חזק להעביר את החוק הזה וזו הסיבה שיש לנו מכס על סוכר.

כל זה רק במקרה של מכס על סוכר. תכפילו את התופעה הזו לכל מיני שווקים ולכל מיני וסוגי קבוצות הלחץ שמעוניינות בהטבות חקיקה, ופתאום אתה מגלה שעלות האינפורמציה וההצבעה זה הרבה יותר מסתם תרגיל מחשבתי, זה משהו שמחלחל אל כל התהליכים הדמוקרטיים.

מה שאתם רואים כאן זה מה שהכלכלנים מכנים "הטבות מרוכזות ועלות מבוזרת". במקרה הזה, ההטבות שהחוק נותן כשלוקחים 10$ מכלל חברי קבוצה A ומחלקים אותם לכל חברי קבוצה B, הטבות החוק מרוכזות בידיי קבוצת אנשים קטנטנה – חברי קבוצה B, אך העלות מבוזרת על פני כמות גדולה של אנשים – חברי קבוצה A. לכן שאנחנו מדמיינים איך תהליך החקיקה עובד, כשאנחנו מביטים בחוק כלשהו ורואים שהטבות החוק עוברות את עלויות החוק ולכן החוק עובר – במציאות זה פשוט לא עובד ככה. עלינו להביט בחוק ולבדוק האם ההטבות לנפש, ההטבות שכל אדם זוכה להם (קבוצה לחץ קטנטנה) גדולות יותר מהעלות שכל אדם נדרש לשלם על פי החוק (כלל תושבי המדינה), אם ההטבה לכל אדם עולה על העלות לכל אדם, אז החוק עובר אפילו אם ההטבה לכלל האוכלוסיה קטנטנה לעומת העלות הגדולה לכולם.

הדרך בה מצביעים בסופו של דבר מתנהגים, היא בהתאם למה שאנו מכנים "בורות רציונלית" שמשמעותה בפשטות שהבוחרים לא מבינים שום דבר בנוגע לחוק, ושזה הגיוני לחלוטין שהם לא מבינים בזה כלום. מכיוון שזה לא הגיוני שהם יקדישו מאמצים בניסיון להבין מה החוק הזה אומר ולהאבק בו, מכיוון שלעשות כן עולה יותר מאשר פשוט לחיות עם החוק החדש.

בדמוקרטיה, ההצבעה מגיעה לתוצאות גרועות יותר עבור החברה, וברפובליקה, מניפולציה של תחומי ההצבעה עלולה להשתיק את המיעוט או לתת למיעוט את כוחו של הרוב.

כל זה נוגע רק לבוחרים, קבוצה אחת בלבד עליה דיברנו שהיא חלק מהממשלה. בואו נדבר על התנהגות הפוליטיקאים. כזכור, פוליטיקאים הם בני אדם בדיוק כמו כל אחד אחר. דמיינו את הבוחרים. נניח שהבוחרים מעוניינים ברמה מסוימת של שירות ממשלתי. זה יכול להיות משהו כמו הצבא או החינוך הציבורי או התחבורה הציבורית, משהו כזה. דמיינו שבין כל הבוחרים יש המון אנשים שיחפצו ברמה נמוכה של שירות ממשלתי זה. אתם יכולים גם לדמיין עוד קבוצה גדולה של בוחרים שרוצים רמה גבוהה של שירות ממשלתי זה. ותוכלו לדמיין שיש אולי קצת פחות אנשים שרוצים בשירות ברמה שנעה בין נמוכה-לממוצעת, ורמה דומה של אנשים שרוצים בשירות שנע בין הממוצע לגבוה, ולבסוף תוכלו לדמיין את כמות הנמוכה ביותר של הבוחרים היו בוחרים ברמה ממוצעת בלבד של השירות הממשלתי.

לא כל ההעדפות לשירותי הממשלה נראים כך, אבל רבים מהם נראים בדיוק כך. הנה דוגמא. תחשבו על הצבא. יש קבוצה גדולה של בוחרים שמאמינים שלארה"ב אין שום סיבה שבעולם להתערב צבאית במדינות זרות. צריך להיות לנו צבא קטן שמוקדש אך ורק להגנה על גבולותינו. ואז יש לנו קבוצה גדולה של אנשים שעלינו להפציץ את הדמוקרטיה על ראשם של כלל תושבי הפלנטה. הנטייה שלא קיימת היא המון אנשים במרכז שמאמינים שאנחנו צריכים צבא גדול מספיק כדי שיהיה יקר, אבל לא גדול מספיק כדי שיהיה אפקטיבי.

אז מה שמקבלים בד"כ כשירותי ממשלה זה פיצול בינארי של הבוחרים, בין אלה שרוצים כמות קטנה של שירותי ממשלה לבין אלה שרוצים כמות גדולה. עכשיו תניחו על זה צמד פוליטיקאים. יש את הבחור הזה. הוא מתמודד בבחירות. תזכרו שהמטרה שלו היא שיבחרו בו. הוא אומר לבוחרים, "תראו, אם תבחרו בי אני אספק לכם כמות נמוכה של שירותי ממשלה". המתחרה שלו מגיע ואומר "תבחרו בי ואני אתן לכם רמה שנעה בין נמוכה-לממוצעת". מה הבוחרים חושבים כשהם בוחנים את הצעות צמד הפוליטיקאים? ובכן, החבר'ה משמאל אוהבים את הפוליטיקאי משמאל, מכיוון שהוא הבטיח לספק להם בדיוק את רמת השירות הממשלתי שהם רוצים. החבר'ה שרצו רמה בין נמוכה-לממוצעת, מעדיפים את הבחור מימין שהבטיח לספק להם בדיוק את רמת השירות הממשלתי שהם רוצים.

עכשיו, החבר'ה מימין לא אוהבים אף אחד מצמד הפוליטיקאים. אבל מבין השניים, הם חושבים שהבחור מימין הוא הרע במיעוטו. הוא הבטיח לספק רמת שירות ממשלתי שהם לא אוהבים, אבל הוא טוב יותר מרמת השירות הממשלתי שהבחור השני מציע. לכן כשאני שואל את כל הבוחרים מהמרכז וימינה, למי תצביעו? כל המצביעים יצביעו לימני יותר מלבד מצביעי השמאל-הקיצוני. מה קורה במקרה כזה? הבחור משמאל מבין שככה הוא והמתחרה שלו נתפסים בעיני הציבור, ולכן הוא ישנה את עמדתו. הוא יצא בכותרות ויטען: "לא הוצגתי כראוי בתקשורת! מעולם לא הייתי בעד רמה נמוכה של השירות הממשלתי הזה. תמיד הייתי בעד הרמה הממוצעת של השירות הממשלתי". עכשיו מה קורה? הבוחרים חושבים מחדש על עמדותיהם. המרכז-ימין חושבים שהפוליטיקאי שמציע רמה בין נמוכה-לממוצעת יציע להם את רמת השירות הממשלתי הכי קרובה לליבם. לעומתם, כל השמאל יחשבו שהפוליטיקאי השמאלי יותר יציע להם את רמת השירות הממשלתי שהם הכי יעדיפו.

אז מה הבחור משמאל יעשה? הבחור משמאל יארגן מסיבת עיתונאים ויאמר, "אם תבחרו בי, אני מבטיח שאספק לכם את הרמה קצת ימינה מהממוצע וקצת יותר גדולה של השירות הממשלתי". ועכשיו מה קורה? כל הימין מעדיף את הפוליטיקאי שעכשיו בימין וכל השמאל בוחר בשמאלי, ואתם מסיימים כשכל אחד מהמועמדים זוכה בכ-50% מהקולות. ובאיזו רמת שירות ממשלתי אנחנו זוכים? אנחנו זוכים ברמה שהכי פחות אנשים רצו בה מלכתחילה. האפקט הזה מתרחש בתדירות כה גבוהה, שהכלכלנים נתנו לה שם. היא מכונה "תאוריית הבוחר החציוני". התאוריה אומרת שבחירת הרוב תוביל להעדפה של הבוחר החציוני, אפילו אם ההעדפה החציונית הזו היא התוצאה המועדפת על הכי מעט אנשים.

לכן לדוגמא, אם ניקח כל אמריקאי שהוא באופן רנדומלי, ונשאל אותם לדעתם על החינוך הציבורי בארה"ב, באופן קבוע הם יאמרו שיש לנו בעיה רצינית בחינוך הציבורי. כמעט כל האמריקאים יאמרו את זה. אבל הם יגידו את זה משתי סיבות שונות: מחצית מהם יאמרו זאת מכיוון שהם מאמינים שאנחנו מוציאים יותר מידיי כסף על החינוך הציבורי ואנחנו צריכים להוציא הרבה פחות. המחצית השנייה תטען את זה מכיוון שהם מאמינים שאנחנו מוציאים מעט מידיי על החינוך הציבורי, ואנחנו חייבים להוציא הרבה יותר. מה שאנחנו עושים בפועל זה שאנחנו מוציאים את הסכום שמספק את הבוחר החציוני, שנוטה להיות הסכום שבו כמות האנשים הפחותה ביותר רוצה בו.

לכן המסקנה עם הפוליטיקאים היא "תראו, הם לא רוצים בטוב המשותף. הם רק רוצים שיבחרו בהם". זה לא אומר שאין פוליטיקאים שאכפת להם מהטוב המשותף. אלא את הדבר הבא: אם תתנו לי שני פוליטיקאים שווים בכל מדד מלבד אחד – המוטיבציה המרכזית של האחד היא לפעול למען הטוב המשותף, בעוד של השני היא להיבחר, בממוצע זה שרוצה להיבחר ינצח. ולכן בממוצע, הפוליטיקאים שתקבלו יהיו פוליטיקאים שהתפקיד המרכזי שלהם יהיה להיבחר, והפעולה למען הטוב המשותף מגיעהבמקום נמוך יותר ברשימה.

איזו אסטרטגיה נוקטים הפוליטיקאים כדי להיבחר? הם מחפשים לספק את הבוחר החציוני, אפילו אם הבוחר החציוני הוא חלק קטן באוכלוסיה.

ראינו איך הבוחר מתנהג מעיניי כלכלן מאסכולת הבחירה הציבורית. ראינו איך הפוליטיקאי מתנהג מעיניי כלכלן הבחירה הציבורית. בואו נחשוב עכשיו איך הבירוקרט מתנהג. זהו בניין בית המשפט המחוזי בעיירה שאני גר בה. אם יש לכם עסק כלשהו עם העיירה אתם באים לכאן. אם אתם רוצים רישיון לכלב אתם באים לכאן. אם אתם רוצים אישור להקמת גדר, אתם באים לכאן ומתעסק עם האנשים האלה. זה נמצא במערב פנסילבניה. במערב פנסילבניה כל הזמן יורד גשם חוץ מכשיורד שלג. אז תשימו לב בתמונה שהאזור השחור הוא חניון תת קרקעי, והוא מאוד נחמד מכיוון שכשיורד גשם או שלג אתה נכנס ומחנה בפנים והרכב שלך לא נרטב או מתכסה בשלג. יש בפנים מעלית שמעלה אותך לאן שאתה צריך להגיע כדי לבצע את מה שבאת לעשות שם, ולצאת בחזרה.

אם איי פעם תגיעו לעיירה ויש להם עסק כלשהו עם הממשל המקומי, ואתם באים לכאן, ואתם יורדים ברחוב ואתם מנסים להיכנס לחניון התת קרקעי, אתם תראו בפנים שלט. השלט אומר: "החנייה לעובדי בית המשפט המחוזי בלבד". אם אתה שם כאזרח שבא לעסוק עסקים עם העיירה, אתה חייב לחנות במקום אחר. איפה? לא יודע. יש כמה מקומות לאורך הרחוב. אבל החניון הזה, החנייה הנוחה, שמורה לאנשים שעובדים בבניין. עכשיו תחשבו על זה. האם איי פעם נסעתם לחנות וראיתם שכל מקומות החנייה הכי טובים מקדימה והכי קרוב לדלת, שמורים לאנשים שעובדים בחנות? בדרך כלל לא. בדרך כלל, מקומות החנייה האלה שמורים עבור הנכים, ומנהל טוב ידרוש מהעובדים שלו לא לחנות קרוב לחנות אלא הכי רחוק שהם יכולים, כדי לפנות כמה מקומות חנייה שאפשר קרוב לדלת הכניסה עבור הלקוחות. עבור האנשים שיגיעו לחנות.

למה הם עושים את זה?
זו התנהגות מאוד שונה ממה שאתם רואים בבניין בית המשפט המחוזי. עסקים נוהגים כך לא בגלל שמנהל העסק יותר אלטרואיסטי מאשר האנשים שעובדים בבית המשפט, וגם לא בגלל שהמנהל חכם יותר מהאנשים שעובדים בבית המשפט. שניהם אותו סוג של הומו-ספיינס בשני המקרים: במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי. ההבדל הוא בתמריץ ובמוטיבציה. במקרה של העסק, אם אני לא דואג שיהיה הכי קל שרק אפשר עבורך לבוא לחנות שלי כדי לבצע עסקה כלשהי איתי, אתה תלך למקום אחר ואני אאבד אותך כלקוח שלי. זה לא המקרה בבית המשפט המחוזי. אם ארצה ברישיון לכלב או באישור להקים גדר או מה שלא יהיה, אני חייב לבוא לבניין הזה. אני לא יכול לגשת לבית המשפט המחוזי של העיירה הקרובה, נכון? הם ינפנפו אותי. אם יש לי דו"ח חנייה לשלם, אני חייב לבוא לבניין הזה. אני לא יכול ללכת לבניין של בית משפט מחוזי אחר.

למעשה, אפילו לא תהיה לי האפשרות לא ללכת בכלל. הם ישלחו כמה ג'נטלמנים נחמדים עם אזיקים ואקדחים ויכריחו אותי לבוא לעסוק עסקים עם יושבי הבניין הזה. הסיבה שיש דברים כמו חניון נוח ששמור אך ורק לבירוקרטים עובדי הבניין, היא בגלל השוני בתמריצים. האנשים שעובדים בבניין בית המשפט המחוזי לא חייבים להפוך אותי למרכז החיים שלהם, מכיוון שלי אין שום בחירה אלא להתעסק איתם. האנשים במגזר הפרטי חייבים להפוך אותי למרכז חייהם, מכיוון שלי יש את האפשרות ללכת למקום אחר.

הייתי חייב לחדש את הרישיון שלי לאחרונה. בפנסילבניה, אתה מקבל את הדבר הזה בדואר. כתוב שם "פנסילבניה עכשיו מספקת אפשרות לחידוש רישיון הנהיגה באינטרנט", והם נותנים לי את כתובת הרשת הזו. זו כתובת רשת שהם אפילו לא טרחו לקנות משהו מגניב כמו "חדש-את-רישיונך.קום". אלא "dmv.state.pa.us". טוב, לא משנה. זו כתובת נחמדה, אני יכול ללכת לכאן ולחדש את רישיון הנהיגה שלי. אז אני ניגש לדפדפן שלי, אני מקיש את הדבר הזה פנימה, ומה אני רואה? אני רואה את זה. בעמוד הזה יש 36 קישורים. אז אני מבזבז 5 דקות בהקשה על כל מיני קישורים ובחזרה, לפני שאני מגלה שזה מה שאני מחפש: "תמונת זיהוי עבור רישיון נהיגה". טוב. אני לוחץ על הדבר הזה כי אני חייב לחדש את רישיון הנהיגה שלי. אתה מקיש על הקישור הזה, ואתה מגיע לכאן. גם כאן יש לך איזה 25-30 קישורים. ושוב פעם 5 דקות של להקיש ולחזור ולהקיש ולחזור, לפני שאני מגלה שזה הקישור שאני רוצה: "חידוש רישיון הנהיגה שלך".

אוקי. יופי. אני לוחץ על זה ורישיון הנהיגה שלי יתחדש. אתה לוחץ על הקישור הזה, ואתה מגיע לכאן. כאן כתוב "חידוש רישיון הנהיגה הלא מסחרי שלך". אני לא יודע מה כל זה אומר, אבל יש לנו צעד מספר אחד. זה חדשות טובות. זה אומר שמשהו קורה. צעד מספר 1: "קבל הזמנת חידוש (DL60A/DL60R) או שתשיג את טופס DL-143". אין לי מושג מה זה אומר.

תדמיינו שאתם חייבים לקנות מברג, ואתם הולכים להום-סנטר. מה קורה בדרך כלל? בדרך כלל אתה נכנס להום-סנטר, ניגש למוכר ואומר "שלום, אני רוצה לקנות מברג". אם הוא לא עסוק, הוא בד"כ יצא מאחורי הדלפק ויגיד לך "בוא איתי אני אראה לך. כאן תמצא את המברגים. אם אתה צריך מברג, אולי אתה צריך גם ברגים? אז כאן יש לנו ברגים. יש לנו הנחה של 50% על פטישים החודש. אולי תרצה לקנות פטיש?" הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי שיהיה לי הכי קל לסגור איתו עסקה. מכיוון שאם לא, אני אלך למקום אחר.

דמיין מה היה קורה אם הייתה צריך לקנות מברג ואתה הולך להום-סנטר, ואומר "שלום, אני רוצה לקנות מברג". והמוכר עונה לך, "ובכן, אתה צריך למלא את טופס DL60A/DL60R או שתשיג את טופס DL-143. מה תעשה? אתה מייד תעזוב ותלך למקום אחר. פנסילבניה מסוגלת לעשות את זה בגלל שאם אני רוצה רישיון נהיגה של מדינת פנסילבניה, אין לי שום אופציה אחרת חוץ מלהתמודד עם האנשים האלה.

טוב. אני עדיין לא יודע מה זה DL60A/DL60R. אני אקווה שזו פיסת הנייר שהם שלחו לי בדואר ופשוט אדלג על צעד מספר 1, ואלך לצעד מספר 2. צעד מספר 2: תחזיר את הטופס המלא עם צ'ק או המחאה כספית הרשומה על שם PennDOT (זה מחלקת התחבורה של פנסילבניה), לפי הסכום שצוין בטופס. וכאן כתוב באדום "אנחנו לא מקבלים מזומן או כרטיס אשראי/חיוב".

הם רוצים צ'ק. יש לי פנקס צ'קים. אני מוציא צ'ק אולי פעם אחת כל 5 שנים. לאנשים האלה. אז אני מוציא את פנקס הצ'קים שלי וכותב להם צ'ק. הבן שלי שלומד בתיכון עובר ליד ושואל "מה אתה עושה?" אני עונה "אני כותב צ'ק". הוא אומר: "מה זה צ'ק?" בכל מקום אחר על הפלנטה, כשאתה רוצה לקנות משהו באינטרנט, מה אתה עושה? אתה גולש לאתר והם יקבלו את כרטיס האשראי שלך, או כרטיס החיוב שלך או שאתה יכול לשלם עם פייפאל. יש אפילו מקומות שיקבלו ביטקויין. נכון? האנשים האלה רוצים רק צ'קים. טוב, בסדר. אכתוב להם צ'ק.

צעד 3: כרטיס מצלמה ישלח אליך ואתה אמור לקבל אותו תוך 7 עד 10 ימי עבודה, לאחר שהטופס הוכנס למערכת. צעד 4: לאחר שקיבלת את כרטיס המצלמה שלך, תיקח אותו ביחד עם מסמכי הזיהוי הנאותים למרכז רישיונות הנהיגה שבו יביאו לך רישיון נהיגה חדש.

עכשיו, קחו צעד אחד אחורה ותדמיינו מה בדיוק קרה כאן. הם שלחו לי בדואר פיסת נייר. אני הולך לדפדפן, מקיש את כתובת האינטרנט הזו ומקבל ערימת קישורים. אני מקיש ויוצא ומקיש ויוצא ומקיש ויוצא ואחרי 10 דקות אני מצליח להבין מה אני אמור לעשות, ואני כותב צ'ק. אני שם אותו במעטפה. אני שם בול על המעטפה, אני משתמש בבולים פעם ב-5 שנים כדי לשלוח את הצ'ק שאני כותב פעם ב-5 שנים לאנשים האלה. ואז אני לוקח את המעטפה הזו לתיבת הדואר שלי. מכניס אותה פנימה, חוזר הביתה. ממתין 7-10 ימי עבודה. חוזר לתיבת הדואר. בתוכה יש עוד פיסת נייר. אני לוקח אותה לרכב שלי ונוסע למרכז רישיונות הנהיגה. אני יושב בכיסא. הם מצלמים אותי ומביאים לי את הרישיון. סך הכל זמן העסקה בין 7 ל-10 ימי עבודה.

עכשיו דמיינו אם היו מתחרים לאנשים האלה, איך העסקה הזו היתה עובדת?
ובכן, הייתי מקבל טקסט בנייד. בלינג! "הגיע הזמן לחדש את רישיון הנהיגה שלך. לחץ כאן". והייתי לוחץ. ואז היה כתוב "פרטי כרטיס האשראי שלך כבר שמורים במערכת. אתה מעוניין להשתמש באותו כרטיס אשראי או שאתה מעוניין להחליף אותו?" לא, אשתמש באותו כרטיס, אז אני לוחץ. "שים את הפרצוף שלך מול המצלמה". קליק. "אתה מרוצה מהתמונה?" כן. "תלחץ על הדפס". והרישיון היה מודפס במדפסת שלי. סך כל זמן העסקה 30 שניות, אם אני לא יודע מה אני עושה.

איך אני יודע שככה זה יעבוד אם עסק פרטי היה אחראי על הנפקת רישיונות נהיגה במקום הממשלה?
מכיוון שבדיוק ככה זה עובד בכל מקום אחר. אם תרצה לקנות, אלוהים יודע למה, את "המיטב של דייוויד בואי", אתה יכול לגשת לאתר אמזון, ולהקיש "המיטב של בואי", ותקבל את העמוד הזה שכתוב בו "קנה עכשיו בקליק אחד". כל מה שאתה צריך לעשות זה לחיצה אחת כאן, והם ישלחו לך דיסק. או אפילו יותר טוב, אתה יכול להוריד את זה, ותוך 30 שניות יש לך את המוזיקה שרצית.

וזה אפילו לא הטכנולוגיה הכי חדשנית. הטכנולוגיה החדשנית ביותר היא זו. בתמונה רואים מגנט. הוא מוצמד אל מכונת הכביסה שלך. כשעומד להיגמר לך אבקת הכביסה, אתה פשוט לוחץ על הכפתור. זה כל מה שאתה עושה. אתה פשוט לוחץ על כפתור. החשבון שלך מכיל מראש את פרטי כרטיס האשראי שלך ואת הכתובת שלך וכל הדברים האלה. אז אתה לוחץ על הכפתור, ו-3 ימים לאחר מכן שק של "מקסימה" ממתין לך בפתח הבית.

למה יש כזה פער בהתנהגות בין הארגון הבירוקרטי לבין הארגון במגזר הפרטי?
הפער הוא לא בגלל שהאנשים כאן הם טפשים והאנשים כאן הם חכמים. או בגלל שהאנשים כאן הם אנוכיים והאנשים כאן אלטרואיסטים. לשוני אין שום קשר לאנשים עצמם. הם אותו סוג של הומו-ספיינס. השוני הוא בתמריצים. לאנשים במגזר הפרטי יש תמריץ לשים אותי במרכז החיים שלהם, מכיוון שאם הם לא עושים את זה אני אלך. לאנשים במגזר הציבורי אין תמריץ לשים אותי במרכז חייהם. לכן הם יעשו מה שכל בן אדם אחר יעשה, ומה שבני האדם במגזר הפרטי היו מתים לעשות, אבל לא יכולים, והם שמים את עצמם במרכז חייהם. לכן אתה מקבל דברים כמו תיאורים ארכאיים של טפסים שחייבים למלא, או מקומות חנייה ששמורים לבירוקרטים שעובדים כאן.

אז בסיס הבעיה כאן היא שהבירוקרטים מתנהגים כמו שהם מתנהגים משתי סיבות: אחת, אין תמריץ לרווח. אם הם מתנהגים טוב, הם לא מרוויחים כסף אותו הם יכולים לחלק. אם הם לא מתנהגים טוב, הם לא צוברים הפסדים שגורמים לבעלי המניות לצרוח עליהם. ואין תחרות. אין שום מקום אחר לאנשים ללכת. לכן מקבלים את ההתנהגות הטבעית הזו שהכלכלנים מנבאים.

האם זה אומר שבסופו של דבר שהממשלה לא מסוגלת להגיע להחלטות טובות?
אני מאמין שזו השאלה הלא נכונה. השאלה הנכונה היא שמכיוון שהן במגזר הציבורי והן בפרטי עובדים בני אדם, ובני אדם עושים טעויות, השאלה היא לא מי ימנע מלעשות יותר טעויות – השווקים או הממשלה. השאלה הנכונה היא, שכאשר בני האדם יעשו טעויות, והם יעשו, למי יש תמריץ טוב יותר לזהות את הטעויות הללו ולתקן אותן? כלכלן יטען שלרוב, אולי כל הזמן, התשובה תהיה בני האדם במגזר הפרטי. מכיוון שהם חייבים להגיב לתמריצי הרווח וההפסד, מכיוון שהלקוחות שלהם תמיד עלולים לעזוב ולא לחזור לעסק שלהם.

אז מוסר הסיפור הוא היזהרו ממשאלותיכם. אם אתם רואים בעיה ואומרים "אם רק הממשלה היתה עושה…", מכיוון שבמציאות אנו נצבים בפני כל מיני בעיות, בעיות כמו בורות רציונלית, תועלות מרוכזות ועלויות מבוזרות, תאוריית הבוחר החציוני והמונופול הבירוקרטי. בגלל זה, הדברים הנהדרים שאתה מדמיין שיקרו כאשר אתה אומר "אם רק הממשלה היתה עושה…" לרוב לא מתרחשים כלל. ומה שאתה מקבל זה משהו שונה בתכלית ממה שהתכוונת.


עצמאי, יזם סידרתי, מתכנת אתרים בכיר. כותב על כלכלה, היסטוריה, מדעי המדינה, פילוסופיה ומעט פסיכולוגיה. מדריך ומלמד את רזי פיתוח האתרים.