‎קורא‫/‬ת‫:‬

ושבו בנים לגבולם, כי זה נוח: עולים מחפשים נוחות...

ושבו בנים לגבולם, כי זה נוח: עולים מחפשים נוחות

,
מאמר שדן בשאלות מדוע יהודי העולם בוחרים דווקא בישראל, מדוע הדבר מכריע עבור עתידה הדמוגרפי, ומה על המדינה להציע - לאזרחים ולעולים.
image_printגרסא להדפסה

אתחיל במשפט חצוף: למעט עליית ביתא ישראל מאתיופיה לפני 30-40 שנה, כל העליות המאסיביות לארץ נעשו מסיבות של נוחות.

לפני שתתנפלו עליי, ברצוני להבהיר שאותם עולים אכן היו מלאים באידיאולוגיה ציונית ובאהבת הארץ, אך האידיאולוגיה לא הייתה המרכיב המרכזי, ואני מדבר על כלל מסת העולים. לא פעם היא בהחלט הייתה המרכיב שגרם לעולים לבחור דווקא בארץ ישראל על פני אופציות אחרות, אך אין משמעות הדבר שהאידיאולוגיה הייתה המרכיב המרכזי.

אמחיש זאת באמצעות מספרים. נניח שלעולה לארץ או למהגר לארה"ב לעתיד ישנן שתי אופציות. ארה"ב היא האופציה הנוחה ביותר, והציון שלה הוא 100. ארץ ישראל, לעומת זאת, אינה האופציה הנוחה ביותר, אך היא אופציה נוחה מאוד, והציון שלה הוא 90. במקרה כזה האידיאולוגיה, אשר נניח לצורך העניין ששווה 20 נקודות מהציון, עשויה להפוך את האופציה הארץ-ישראלית למועדפת בעיני העולה. אולם אם ארץ ישראל הייתה אופציה לא נוחה כלל, והייתה מקבלת ציון 10 מתוך 100, הרי ש-20 הנקודות של האידיאולוגיה לא יעזרו, ואותו אדם ימצא את עצמו מהגר לארה"ב.

ובכן, זהו בדיוק המנגנון שגרם למאות אלפי יהודים להגר לארה"ב במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בזמן שרק יחידי סגולה – שבעיניהם האידיאולוגיה שיחקה תפקיד חשוב – עלו ארצה בעליות הראשונות. בעיני אלו שהיגרו לבסוף לארה"ב, "ציון" הנוחות של ארץ ישראל לא היה מספיק גבוה כדי שהנרמול האידיאולוגי יעלה את הציון הכולל מעל לזה של ארה"ב.

לאחר העליות הראשונות, ובכל העליות הגדולות, הנוחות הייתה המרכיב המרכזי. ארץ ישראל הייתה האופציה הנוחה ביותר, לפני או אחרי הנרמול האידיאולוגי. כאמור, חוץ מעליות של בודדים עד היום, ועליית ביתא ישראל, אני לא מכיר עלייה גדולה אחת שהאידיאולוגיה הייתה המרכיב המרכזי בה.

אבל נשאלת השאלה מה היא בכלל נוחות? כתשובה, אני אחלק את המונח לשניים. החלק הראשון הוא שגשוג כלכלי ויכולת לשגשוג כלכלי; השני הוא היכולת לחיות לפי צו המצפון האישי של העולה או המהגר – הווה אומר שמעבר לנרמול האידיאולוגי, יש בנוחות עצמה מרכיב זהותי-אידיאולוגי.

צרפת כדוגמה

לפני ארבע שנים, מורי וחברי, ד"ר דב מימון, כתב תכנית חירום לעליית יהודים מצרפת. מאז, ומדובר באחד הכישלונות המפוארים של נתניהו שאף אחד לא מדבר עליו, שום מסקנה וקריאה לפעולה של הדוח הזה לא יושמו על ידי מדינה ישראל; ולא רק שהעלייה לא גדלה, אלא שגם גל העלייה הקטן שראינו פסק.

בדוח, ד"ר מימון מונה את גורמי המשיכה והמניעה לעליית היהודים מצרפת. רק אצל הצעירים האידיאולוגיה היא הגורם המרכזי ("מדינת היהודים": 51%). כל שאר הגורמים, של המשיכה והמניעה, נוגעים לתחום הנוחות: לימודים אקדמאים, חינוך לילדים, גיוס לצבא.

לפיכך, על מנת להגדיל את כמות העולים יש להגדיל את גורמי המשיכה ולהקטין את גורמי המניעה. שגשוג כלכלי וחירות אישית הם גורמי המשיכה העיקריים של כל המהגרים בעולם, וגם של העולים לישראל. שניהם מושגים באמצעות התערבות מינימאלית של המדינה בחיי הפרט והכלכלה, לעומת התערבות גדולה ולא מוצדקת שהיא מנת חלקנו בחיי היום-יום היוצרת מניעה. כך, לדוגמה, עולים מתלוננים ובצדק על רמת החיים בישראל: "יוקר מחייה" שמקורו, בין היתר, במכסים גבוהים, בקיום המיותר של מכון התקנים החוסם ייבוא מוצרים, בקיומם של ועדים כוחניים עם שיטות מאפיונריות, ובהסתדרות החדשה החונקת את הכלכלה הישראלית.

עולים מגיעים ארצה על מנת להבטיח חינוך יהודי איכותי לילדיהם. הם נשלחים למערכת מסואבת, מכונת שכפול של דתיים-לאומיים ימניים, חרדים או חילונים-שמאלנים בעלי זהות ראשונית "ישראלית", המאופיינת ברמה לימודית ירודה בהשוואה לבתי הספר היהודים הפרטיים או הפרטיים למחצה בחו"ל.

נוחות, הווה אומר שגשוג כלכלי וחיים פרטיים חפים מהתערבות של המדינה, יכולה להגיע אך ורק דרך הגדלת החירות בכל התחומים. החירות לא רק תיטיב עם כל מי שחי בין הירדן לים, אלא גם תהווה המנוע העיקרי לעידוד העלייה ממאגרי היהודים הגדולים שעדיין קיימים בעולם.

הדמוגרפיה מחייבת

הטיעון הדמוגרפי הינו הטיעון המרכזי, אם לא היחידי, של אלו התומכים בכינון מדינה ערבית ביהודה ושומרון. על מנת להבטיח שהמדינה שלנו תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית חייבים להיפרד מהמסה הדמוגרפית של ערביי יהודה ושומרון. הבעיה הדמוגרפית הזאת היא גם הסיבה שלמרות הכל, ועל אף ההבנה שהדבר לא יכול להתרחש כרגע בנסיבות הקיימות, רוב הישראלים עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות לשני עמים.

הנסיבות הקיימות לא מאפשרות בשום אופן הקמה של מדינה ערבית ביהודה ושומרון. אחרי גירוש אנטישמי של אלפי יהודים מבתיהם בארץ אבותיהם, אותה מדינה תהפוך חיש מהר לפצצה דמוגרפית עם ריכוז של 6.5 מיליון ערבים – אחרי הגעתם של עוד 5 מיליון "פליטים" – לאסון הומניטארי ולבסיס צבאי-טרוריסטי הגדול בהיסטוריה האנושית. רצועת עזה תהיה משחק ילדים ליד מדינה כזאת. ירושלים ותושביה יהיו בטווח צלפים, נתב"ג בטווח מרגמות וריכוז האוכלוסייה היהודית בגוש דן בטווח טילים קצרי טווח. מדינת ישראל תחזור להיות מדינה קטנה המבריחה משקיעים ותיירים. האוכלוסייה הישראלית היהודית תידלדל במהרה ולא תוכל לעמוד מול "מבצע השחרור הלאומי של מדינת פלסטין" שיימחק אותה.

רוצים עולים – משמע רוצים חירות

הבעיה מול שכנינו, החיים בתוכנו ביהודה ושומרון, היא בעיה דמוגרפית. הפתרון שלה חייב להיות פתרון דמוגרפי. כיום, הילודה הישראלית שומרת על שיעורים גבוהים, בזמן שהילודה הערבית בצניחה חופשית. כמו כן, מספר הערבים המחפשים את מזלם דרך הגירה אל מחוץ לארץ הולך ועולה. אולם העלייה של מסות יהודיות היא עדיין אלמנט קריטי להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה בעלת אופי לאומי יהודי ומשטר דמוקרטי על כל השטח שבין הירדן לים.

אך לעומת העבר, אם עדיין קיימים מאגרים דמוגרפיים יהודים בעולם מחוץ לארץ ישראל, אין כבר, וטוב שכך, מצבים שבהם ארץ ישראל היא הפתרון ה"נוח" ביותר. נוח ליהודים איפה שהם יושבים, וכאשר כבר לא נוח, הרי שישנם מקומות אחרים בגולה שבהרבה מקרים מקבלים אותם בזרועות פתוחות.

על מנת שיהודים יעלו לישראל במסות, מדינת ישראל חייבת להפוך את עצמה למקום שנכון לעלות אליו לא רק מסיבות אידיאולוגיות, אלא גם מסיבות של נוחות. בכדי לעשות זאת, מדינת ישראל חייבת להפוך לחופשייה יותר – כלכלית וחברתית.


ניסים סלמה

בן תרבות צרפתית, יהודית-תוניסאית, קצת חרדית וישראלית. למד משפטים בלה-סורבון, היסטוריה של עם ישראל ויחב"ל בעברית, בוגר המכללה למדינאות ולומד בקורס מורה דרך ביד בן צבי. בעל השקפת עולם ליברלית לאומית.