בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת סרט: לעבור את הקיר – 'ותקרא את שמה אד...

ביקורת סרט: לעבור את הקיר – 'ותקרא את שמה אדם'

,
ביקורת הסרט "לעבור את הקיר" - מרד דתי בכסות חסידית.

שנים אחרי שיצא הסרט נוטינג היל היה לי חבר טוב שהסתובב ברחובות ירושלים עם כוס מיץ תפוזים ביד, עינים ברצפה, ופנה פניות חדות, בתקווה שכך ימצא את אהבת חייו. נוטינג היל, למי שלא זוכר, מספר את סיפור האהבה של השחקנית המפורסמת אנה סקוט (ג'וליה רוברטס) ומוכר הספרים האלמוני ויליאם ת'אקר (יו גרנט), ובסצנה שהיא אולי אחת המפורסמות בז'אנר הקומדיה הרומנטית ויליאם ואנה נתקלים זה בזו בפינת רחוב וכוס מיץ התפוזים של אנה נשפכת על חולצתה. ללמדנו את מה שרומנטיקנים יודעים זה מכבר – שכך מתגלה אהבת אמת, ברגע מפתיע, מקרי ומביך של חולצה מלוכלכת בפינת רחוב. נאיבי, נכון, אך עבור חברי הטוב ורבים אחרים אהבה זו שבתה את הדמיון.

והנה בסרטה החדש, "לעבור את הקיר", רמה בורשטיין מחדשת חידוש גדול ומגיירת, גיור חרדי למהדרין, את הקומדיה הרומנטית. אמנם לא זכור לי שראיתי כוס מיץ תפוזים, אך כל יתר מאפייני הז'אנר קיימים גם קיימים: משבר זוגיות מתמשך, פגישות מקריות בין בני זוג לעתיד, דייטים משעשעים שלא ברור לאן יובילו, שחקן מפורסם שמתאהב בבחורה אלמונית, רגעי מבוכה מצחיקים ובעיקר אמונה עיוורת שאהבת אמת (וכמובן, בגרסה המגוירת שלה, של 'שידוך מתאים') בוא תבוא. אמנם יש עוד מקום לשיפור, אך בורשטיין, יחד עם משחק מעולה של נעה קולר וחברותיה, עושות עבודה מוצלחת ומהנה בגיור הז'אנר.

אבל בתוך המסגרת הקלילה של קומדיה רומנטית בורשטיין יודעת גם להתמרד. יש בה תעוזה לכתוב סיפור אהבה, על כל מאפייניו, בלי נוכחות של גבר; היא מכירה באפשרות של זוגיות כהתמודדות של אשה עם עצמה בלי גבר שיתן משמעות לחייה, והיא מוכנה לעסוק במערכת יחסים בין אשה לאלוהיה כמקום ההתרחשות המרכזי של החוויה הזוגית. זהו ראשית כל מרד מודע של אשה דתיה בבעיות (אמיתיות) של ז'אנר בעל אופי חילוני, ז'אנר אשר לעיתים קרובות אינו רואה באשה ישות עצמאית. אך למרד מודע זה מסתנן מרד נוסף, מרד שאיני בטוח אם בורשטיין מודעת אליו, והוא מרד של אשה פמיניסטית דתיה בממסד דתי שאינו מסתפק בהגבלת צעדיה ובהצנעת גופה אלא מדכא גם את אמונתה. "לעבור את הקיר" הוא סיפור נשי על נשים שאינן "צלע מן האדם" משום שאין גבר שבהקשר שלו הן נוכחות, ועל אשה שלא ניתן לומר עליה כי היא "עזר כנגדו" משום שאין לסיפור דמות גברית ראשית ש'כנגדו' היא עומדת.

קחו כדוגמה מובילה את הטבילה של מיכל ערב חתונתה. לא יהיה זה ספוילר לומר שעדיין אין חתן, ומיכל בכל זאת, יחד עם אמה, אחותה וחברותיה, הולכת לטבול במקווה. הסצנה הדרמתית והמתוחה של אשה המתכוננת לחתונה בלי חתן מקבלת תפנית, שבאופן מפתיע היא טבעית מאוד, ומתפתחת לריקוד שיש בו חווית דבקות דתית. בכך הטבילה במקווה, כטקס שתכליתו להתיר אשה לבעלה (וכלה לחתן), מקבלת תפנית מעניינת כהתרחשות של העצמה נשית. ניתן לומר בבטחה כי מעטות הטבילות בהיסטוריה היהודית שבאופן כה מובהק אינן לשם גבר שמחכה בבית (במיטה) אלא טבילה שהיא כל כולה למען האשה, אמונתה וחברותיה.

אך זאת כאמור רק דוגמה מובילה. אמנם רבים הצביעו על הבעייתיות של הצגת הנשים בסרטה של בורשטיין כמי שאינן רואות לעצמן זכות קיום עצמאית בלי בן זוג ממין זכר, בין אם מדובר במיכל המאמינה שאלוהיה יזמן לה חתן ובין אם מדובר בנעם אחותה (דפי אלפרון) הרודפת באובססיביות אחר הגבר שעזב אותה. זאת אכן בעיה מהותית, אך ברצוני להציע קריאה שונה ב"לעבור את הקיר", קריאה שעד לרגעיו האחרונים של הסרט עומדת בקנה אחד עם הדוגמה שהצגתי לעיל. באחד מרגעי המפתח מצהירה מיכל בפחות או יותר המילים האלה: "יש אולם, יש להקה, יש שמלת כלה, מה, ה' לא יכול לזמן לי חתן? קטן עליו". אלו המכירים בשטחיות את כתבי רבי נחמן, ובעיקר אלו המכירים רק את תורתו כפי שהיא מתגלגלת כיום ברחובות, יראו במילים אלו ביטוי לאמונה תמימה, בטחון בה' יתברך שיביא לי מה שבא לי. לגמרא בעבודה זרה (יז, א) יש דימוי טוב לזה – בני אדם כמו עלוקות שנובחים "הב הב", שבתרגום חופשי מארמית זה אומר: "תן תן". אנשים (או פוליטיקאים) שרואים באמונתם כלי להשגת מטרות, או גרוע מכך שחושבים שנוכחות האל בחייהם מתמצה בניסים ונפלאות שהוא יעשה למענם אם רק ינבחו עליו (ויביכו את עצמם) מספיק.

אולם חזקה על רמה בורשטיין, לכל הפחות לאחר סרטה הקודם "למלא את החלל", שהיא מכירה מעט יותר טוב את כתבי רבי נחמן. בורשטיין כמובן מכירה בין היתר גם את סופו של "מעשה מביטחון" של רבי נחמן, בו יהודי שכיר חרב ממשכן את חרבו בשביל סעודת יומו ומחליפה בחרב עץ. המלך, המגלה את פשעו של היהודי, מנסה להערים על היהודי ודורש ממנו לערוף את ראשו של נידון למוות. היהודי אחר שלא הצליח להתחמק בתואנות שווא פונה לה' יתברך: "פנה בעצמו אל השם יתברך ואמר: 'אל שדי אני לא שפכתי דם מעולם ובאם זה האיש אינו חייב מיתה יהיה נעשה מהברזל עץ', וחטף החרב ושלפה מתערה וראו הכל שהוא עץ ונעשה שם שחוק גדול. ראה המלך שהוא איש נאה כזה ופטרו לשלום". הפלא ופלא, היהודי אינו פונה לאלוהיו כמושיע שיכול להחליף את חרב העץ חזרה בחרב ברזל אלא מבין שדי לו להשתמש באלוהיו כנושא לבדיחה! בדיחה שבה למעשה נוטל היהודי את גורלו בידיו. זהו, לדעת רבי נחמן, איש נאה, שהמלך משלחו לשלום.

באופן דומה, גם את האמירה של מיכל איני רואה כדרישה מהאל שישנה סדרי עולם וימציא לה חתן, אלא כבחירה ליטול את גורלה בידה. בפנייה שלה לא-לוהיה, מיכל, כאשה בודדה, מוכנה להתייצב מול האל הנצחי והכל יכול, ולשאול אותו למה דווקא אלי אתה מתנכר, דווקא אותי אתה לא פוגש, למה דווקא אותי אתה עוזב ערב חתונתי? בניגוד לסצנה הפותחת את הסרט בה מיכל מפרישה חלה אצל רבנית, כעת מיכל מייצרת לעצמה קיום דתי עצמאי בחברה שאינה מבינה את התנהגותה ושאינה יכולה להכיל את מורכבותה. הסיפור אם כן אינו סיפור על גבר שמחכה מעבר לפינה להיכנס מתחת לחופה אלא על נשים שמתריסות כנגד חברה שרואה בהן "עזר כנגדו" נטול כל קיום דתי עצמאי.

לכן הרב הברסלבר שבא לשכנע את מיכל שאין לסמוך על הנס, או ליתר דיוק שרק צדיקים (גברים) רשאים לעשות כן, כה נלעג בעיני הצופה. הוא אינו מבין את מה שכל צופה מבין, וזהו מסר חתרני של בורשטיין כיוצרת חרדית, כי מיכל שוב אינה צריכה את הרב שיגיד לה איך לנהל את מערכת היחסים בינה לבין אלוהיה. על אף המקובל ביהדות החסידית כי רק הצדיק (הרבי) יכול לשמש כ'צינור' המקשר בין חסידיו לאלוהים, מיכל, כפי שאומרת לה פייגי (רוני מרחבי) לקראת סוף הסרט, הפכה לצינור של עצמה ושל חברותיה. ושוב, זהו מסר שאין להמעיט בחתרנותו, אשה שבוחרת לחרוג מהנורמה הדתית מהווה מבחינת בורשטיין תחליף ממשי עבורה ועבור חברותיה לרבי הצדיק!

ממילא, לכל אורך הסרט האמנתי כי בורשטיין לא תוכל להכניס לכאן חתן. כיצד יהיה מקום לגבר בתוך סיפור פמיניסטי על אשה העומדת לבדה מתחת לחופה? מיכל, החיה בשלום עם הנחש, חוזרת למעשה לגן עדן ומשתחררת מקללת האשה "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך", היא שוב אינה זקוקה לגבר בשביל להפיג את בדידותה. המרד שלה ברומנטיקה החילונית הוא מודע ושקוף (אולי קצת שקוף מידי), בניגוד לסיפור האהבה ה'חילוני' שמבקש לו עוז זהבי, מיכל מבינה כי הסיפור שלה לא יכול להסתיים כמו נוטינג היל, עם אשה וגבר יפים העומדים מתחת לחופה. אך לו היה המרד הדתי גם הוא מודע אזי הייתי מצפה גם לדחייה של הסיפור ה'דתי' של בית שומר תורה ומצוות בו אשה יושבת לצד בעלה. האשה החדשה צריכה לעמוד לבדה עד הסוף, לצעוד לחופה בלי גבר שיחכה בקצה ושסביבו תסתובב שבעה סיבובים. קיוויתי כי הגברים ימשיכו לרדוף אחריה, אך היא את שלה עשתה, היא לבדה שרתה עם אלוהים ועם אנשים ותוכל.

אך התבדיתי, בורשטיין בסופו של יום נכנעה והביאה חתן. ברגע האחרון בורשטיין לא הצליחה להאמין באפשרות של חזרת האשה לגן עדן ובחרה להפוך את סרטה לסיפור פשטני על אמונה עיוורת שבסופה עומד זוג מתחת לחופה. בכך הוצנע הסיפור הפמיניסטי שסופר מבין השיטין וסיפורה של מיכל הפך להיות באמת רק סיפור על אשה שרצתה וקיבלה חתן שיתאים למידותיה. ואולי זוהי עדות על המתחולל בתת המודע של בורשטיין ויתר השותפות בסרט, הרצון העז להתמרד כנגד הדיכוי החברתי שהן חוות, כנשים חילוניות בעולם מערבי וכדתיות בממסד דתי, ויחד עם זאת היאוש מכך שאפילו היום, אשה אינה מסוגלת לברוח מחברה הדורשת ממנה להינשא ובכך להצניע (עם כיסוי ראש מלא) את עצמה ואת אמונתה.


קרדיט תצלום:
יחסי ציבור
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.