בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

זהות בעולם משתנה: חוק הלאום הלא רשמי של יפן...

זהות בעולם משתנה: חוק הלאום הלא רשמי של יפן

,
התפיסה הרשמית ביפן רואה באדם יפני אם הוא נראה כמו יפני, דובר יפנית ומקבל חינוך יפני; יחד עם זאת, כללים אלו מאותגרים בעולם גלובלי משתנה, ומציב בפני היפנים שאלות רבות בדבר ערעור ההומוגניות של החברה שלהם.

כדי להיחשב יפני צריך להראות יפני, לדבר יפנית כשפת אם, ולהתחנך ביפן. שלוש הדרישות הללו הן 'חוק הלאום היפני'. אין מדובר בחוק רשמי, אלא אמונות רווחות בחברה היפנית. כיום, מתרחשים כמה תהליכים שמערערים על הקביעות הללו וגורמים לשיח ציבורי חריף ביפן בשאלה – מיהו יפני. נעמי אוסאקה היא טניסאית יפנית שאביה אמריקאי ואמה יפנית. לאחר זכייתה בגראנד סלאם עלה שוב אותו הדיון לכותרות – מיהו יפני, והאם אותם אנשים אשר אחד מהוריהם אינו יפני, יכולים להיחשב כיפנים ולייצג את יפן בזירה הבין-לאומית? אוסאקה איננה לבד. קיימות מספר קבוצות שונות בתוך החברה היפנית, ההומוגנית לכאורה, אשר מערערות על הקביעה מיהו יפני.

נעמי אוסאקה (Naomi Osaka) היא הטניסאית היפנית הראשונה שזוכה בגראנד סלאם – אחת מארבעת תחרויות הטניס היוקרתיות ביותר בעולם. אף טניסאי או טניסאית יפני לא זכו בתואר מסדר גודל שכזה לפניה. כלומר, זכייתה מהווה תקדים בספורט היפני. אוסקה עשתה זאת לאחר ניצחון סנסציוני על סרינה וויליאמס. רבים יזכרו את המשחק הזה בשל התפרצות הזעם של וויליאמס כלפי השופט, אבל ביפן זוכרים את המשחק כהיסטורי, כהוכחה לכך שהספורט היפני מתקדם. הנה, יפנית ניצחה בטורניר גראנד סלאם בפעם הראשונה בהיסטוריה.

אפיזודה מעניינת אשר תפסה את עיניי היא תמונה בפייסבוק שהראתה מה קרה לדף הוויקיפדיה של אוסאקה לאחר הניצחון.

לפני הניצחון על וויליאמס נכתב שאוסאקה היא טניסאית האיטית-יפנית, ולאחר זכייתה 'קודמה' אוסאקה לטניסאית המייצגת את יפן, מבלי להזכיר את המוצא שלה. אם מסתכלים שוב על המקרה של הטניסאית אוסאקה, רואים כיצד ההישגים שלה נוכסו ליפן רק לאחר זכייתה בטורניר גדול. זאת, על אף שלפי 'חוק הלאום הלא רשמי של יפן' (עליו אפרט אחר כך), היא איננה לגמרי יפנית. יש לזכור כי אוסאקה בחרה לייצג את יפן לא מתוך רגשות לאומיים, אלא משום שהאיגוד היפני הציע לה תמיכה כספית גדולה יותר מאשר זה האמריקאי. היא לא התגוררה ביפן רוב חייה ואיננה מדברת יפנית היטב. עם זאת, התרחשו מקרים נוספים ביפן אשר הציפו את השאלה מיהו יפני בצורה חזקה יותר, בדגש על סוגית המראה החיצוני.

המיתוס של יפן כחברה הומוגנית – האם הוא לאט לאט מתערער?

אם תשאלו את היפני הממוצע באמצע הרחוב מה מאפיין את יפן, יש סיכוי גדול שהוא או היא יאמרו לכם שיפן היא מדינת אי קטנה והומוגנית. 90% מהיפנים טוענים שהם שייכים למעמד הביניים, טענה לא הגיונית ולא נכונה בעליל. כל אלו מתקשרים ל'מיתוסים' ולתובנות השגויות שיש ליפנים על עצמם. כאמור, היפנים רואים את עצמם כאומה הומוגנית. הבעיה היא שהתפיסה הזו איננה לגמרי נכונה, והרבה נכתב במערב על מיתוס ההומוגניות היפני. עם זאת, רוב הדיונים הללו בדבר ההומוגניות היפנית, ובפרט קריאת התיגר על האמונה הרווחת, מוגבלים לספרה האקדמאית, בייחוד זו המערבית. לפיכך עבור הציבור היפני, קולות הביקורת הללו אינם נשמעים כלל, והאמונה שיפן אכן מדינה הומוגנית איתנה כסלע. ביפן קיימים מיעוטים, פערים כלכליים, שונות בין קבוצות שונות (תושבי כפר אל מול תושבי העיר למשל) וכו'. כל אלה לא ממש מערערים על הקביעה שיפן היא הומוגנית, קביעה הגוזרת מתוכה כי רוב היפנים דומים זה לזה.

ברם, בעידן הגלובלי ניתן להרגיש שינויים, אפילו ביפן. ישנו מעבר גדול יותר של אנשים ממקומות אחרים, כאשר יותר ויותר זרים מסתובבים ביפן, בין אם הם תיירים או בין אם מהגרים. אומנם יפן מנסה למנוע שינויים כאלה באופן אקטיבי, אך גם לאחר הקשיים שיפן מערימה על ההגירה אליה, עדיין ישנה עלייה בכמות הנישואים הבין-לאומיים ביפן. ככל שהזמן עובר, ניתן להבחין בשינוי חברתי מסוים שמביא לחיכוכים ולתהיות – מיהו יפני.

כיום ישנם יותר ויותר ילדים אשר אחד מהוריהם איננו יפני. נכון להיום, אחד מכל 49 ילדים יפנים הוא בן (או בת) לנישואי תערובת. אותה קבוצה נקראת Hafu, כלומר halfs – 'חצויים'. הילדים הללו בדרך כלל סובלים מבריונות בבית הספר וניצבים בפני קשיי השתלבות בחברה היפנית, בדרך כלל בשל המראה ה'לא יפני שלהם'. הרבה מחקרים נכתבים עליהם ועל הדרך בה הם מרגישים דחויים על-ידי החברה היפנית, אשר איננה רואה בהם 'יפנים אמיתיים' למרות שגדלו ביפן ושפת אמם היא יפנית. לאחר שיצא לי להכיר צעירה יפנית שאביה אמריקאי, הבנתי את גודל המועקה איתה קבוצה זו נאלצת להתמודד. הרבה מהקשיים שלהם היו נראים לי כזהים לקשיים של כל הזרים המשתקעים ביפן. חוויה זו המחישה עבורי את גודל הדחייה שה-Hafu מרגישים. הם גדלו והתעצבו ביפן ורואים עצמם כיפנים לכל דבר, בעוד לזרים אחרים יש לאן לחזור אם ימאס להם מארץ השמש העולה.

חוק הלאום הלא רשמי של יפן

באחד מאירועי TED בקיוטו, מגומי נישיקורה, בעצמה בת לנישואי תערובת, עלתה לבמה ובאומץ רב החלה לדבר על מה זה להיות Hafu ביפן. נישיקורה מעלה שלוש נקודות שעבור היפנים הן קריטיות כדי להיקרא יפני: מראה יפני, שפה יפנית, וחינוך יפני. אם מישהו איננו עונה לשלוש הקטגוריות הללו, הוא יתקשה להתקבל ביפן. מגומי טוענת כי צריך להרחיב את ההגדרה של מיהו יפני כדי לכלול גם אותם, הילדים של נישואי התערובת.

הרבה פעמים ה-Hafu אינם נראים 'יפניים' לגמרי, משמע הם בעלי צבע שיער או עור שונים, או עיניים לא מלוכסנות. הרבה פעמים פונים אליהם ברחוב באנגלית כי חושבים שהם תיירים. כמו כן, אנשים מתקשים לקבל את העובדה שהם דוברי יפנית ברמה של שפת אם, ולכן מדברים אליהם יפנית כפי שהיו מדברים אל זרים הלומדים את השפה. שואלים אותם שאלות כגון 'האם אכלת פעם מאכלים יפנים מסורתיים?' כאילו הם לא גדלו ביפן על ברכי התרבות היפנית. הדחיה ה'עדינה' הזו, ה-Microaggressions האלה, גורמים לאותה קבוצה להרגיש דחויה ביפן, ארץ מולדתם.

סביב שלוש הנקודות הללו, חינוך, מראה ושפה, קיימות תופעות חברתיות המערערות על תקיפותן של התפיסות המקובלות ביחס למיהו יפני.

המראה כמגדיר מיהו יפני

הסיבה שהמראה ביפן הוא קריטי ביותר עבור הקביעה 'מיהו יפני' הינה הימצאותם של זרים מעטים ביפן. מספר המהגרים ביחס לאוכלוסייה קטן מ-2%, שיעור נמוך משמעותית ביחס למדינות המערב, ואותם זרים נוטים להתאסף במקומות מסויימים. כמו כן, חלק מאותם מהגרים הם אסייתים, ולכן אין שוני מהותי במראה שלהם משאר היפנים, כך שאחוז המהגרים עם מראה שונה מהרגיל קטן עוד יותר.

המון יפנים מעולם לא ראו או דיברו עם זר בחייהם. האגיווארה, חוקר מדיה יפני, חקר את הצורה בה זרים מוצגים בטלוויזיה היפנית. עבור רבים מהיפנים, מדובר במדיום היחיד בו הם 'פוגשים' זרים ותרבויות אחרות. לכן, ברגע שמישהו איננו עולה בקנה אחד עם 'המראה היפני', אוטומטית הוא נחשב כלא יפני.

בעוד אוסאקה יכולה להיחשב כ'שכירת חרב' על-ידי הציבור היפני, אחד המקרים הבולטים של השנים האחרונות שהציף את הדיון ביפן אודות מקומם של ה-Hafu בחברה היפנית הוא בחירתה של מלכת היופי אריאנה מיאמוטו. מיאמוטו התגוררה ביפן כל חייה ובקושי פגשה את אביה האמריקאי, אבל צבע עורה כהה. בחירתה של מיאמוטו ל'מיס יפן' עוררה תהיות, ועלתה השאלה האם היא יכולה לייצג את יפן בתחרות הבין-לאומית 'מיס עולם'. הרי היא לא 'נראית יפנית'. זוהי דוגמה נוספת לשאלה 'מיהו יפני' – את מי ניתן להגדיר כיפני, והאם מדובר בתכונות מולדות או נרכשות.

שפה כהכרח להיותך יפני

יפן, בעלת שיעור הילודה הנמוך, נמצאת במצב כרוני של העדר ידיים עובדות. למרות נתון זה, היפנים לא מתלהבים מהרעיון של מהגרים, כי הם חוששים שאותם מהגרים יפגעו במרקם ההומוגני היפני. בשל כך, היפנים ניסו לחפש אופציות אחרות. בתחילת המאה הקודמת, יפנים רבים היגרו מיפן אל דרום אמריקה בחיפוש אחר עבודה. לאחר שלושה דורות, יפן נזכרה בהם והציעה להם לחזור ליפן על בסיס רעיון דומה לחוק השבות שלנו (לא שיש קשר בין השניים). אותם צאצאים ליפנים הגיעו ליפן כדי לעבוד במשכורות גבוהות. אך, לדאבונם של הצאצאים ליפנים החוזרים, הם גילו שהם לא ממש מתקבלים כיפנים כפי שהם קיוו. קבוצה זו נקראת Nikkeijin – 'בעלי קשר ליפן', כלומר כאלו שהסבים או ההורים שלהם הם מהגרים יפנים.

רוב ה- Nikkeijin נוטים להתקבץ בערים מסוימות וליצור קהילה סגורה משלהם. בעיר בה אני גר, ישנה קבוצה כזו של ברזילאים. הם קונים בחנויות שלהם, המייבאות אוכל ברזילאי, צופים בטלוויזיה ברזילאית, מתאמנים ביחד בג'וג'יוטסו ברזילאי וכדומה. הרבה מהם לא יודעים יפנית היטב כי הם לא גדלו ביפן. הם באים לעבוד במפעל, חוסכים כסף, וחוזרים לברזיל עם חיסכון יפה. הם לא מעוניינים להיקלט ביפן. היפנים קיוו שבשל החינוך היפני מההורים והגנים היפנים שלהם, הם יהיו יפנים, אך הם גילו מהר מאוד שבלי חינוך ושפה יפניים המועברים באופן ממוסד, אי אפשר להיות 'יפני אמיתי'.

חוסר ההשתלבות של רבים מה-Nikkeijin, מחזר את התפיסה לגבי ההכרח של השפה היפנית כדי להשתלב ביפן.

חינוך יפני

קבוצה נוספת שמעלה תהיות לגבי 'מיהו יפני' לאו דווקא מתויגת כקבוצה זרה, וחבריה הם 'יפנים כשרים' לכל דבר. מדובר בילדים של יפנים שגדלו במדינות זרות בעקבות שליחות של הוריהם. חברות בינלאומיות יפניות רבות שולחות עובדים לשליחות לכמה שנים. כמובן שהמשפחות מצטרפות, ויוצא שיש קבוצה של יפנים שמתחנכת כמה שנים בחינוך אחר לא יפני. אותם ילדים לומדים אנגלית (או שפה זרה אחרת), וחוזרים ליפן כשהם עם פיגור (אם כי ההורים מנסים למזער זאת כמה שניתן) בחומר הקשור לתרבות ולשפה היפנית. השילוב שלהם לעיתים קשה ובעייתי, והם קודם כל נכנסים לכיתות של המהגרים כדי להשלים את הפערים עם השפה (אם יש כאלה). לכן, היחס שהם מקבלים הוא יחס שונה מאשר יפנים 'רגילים'. בנוסף, חלק מההורים ביפן שולחים את ילדיהם (אם יש ברשותם מספיק אמצעים) לחינוך בין-לאומי ביפן, המתנהל באנגלית. בכך, הם מנתקים למעשה את ילדיהם מהחינוך היפני הציבורי.

אותם יפנים – שיצא לי לדבר איתם באוניברסיטה כי הם כותבים את התזה שלהם באנגלית, שיתפו אותי עם ההרגשה שלהם. הם חשים קצת 'מנותקים' מיפן וקצת שונים, אם כי הם יודעים יפנית כשפת אם, נראים יפנים, וחלקם גם מחונכים על ברכי התרבות היפנית. הבעיה היחידה היא שהם קצת שונים בעקבות החוויה שלהם בחינוך במדינות אחרות. המנטרה של מערכת החינוך ביפן היא "המסמר הבולט מקבל את הפטיש". כלומר – אסור להתבלט לטוב או לרע, אלא להיות כמו כולם. ילדים שגדלים בחינוך מערבי אשר מעצים את האינדיבידואליות והייחודיות של כל אחד, נמצאים בקונפליקט כאשר הם חוזרים לחינוך הציבורי היפני. לעתים, החוויה יוצרת הרגשה של חוסר שייכות.

כיום ניתן לראות יותר ויותר 'בני תערובת' בטלוויזיה היפנית כסלבריטאים, כדוגמנים או זמרים. נראה שיש קבלה איטית של אותם Hafu אל תוך החברה היפנית, כשחוד החנית הוא הסלבריטאים היפנים שאחד מהוריהם איננו יפני. עם זאת, נראה שכל עוד הם נמצאים 'בתוך יפן' הם לא מעוררים דיונים ותהיות אתיות משמעותיות. בעצם, רק כאשר אותם Hafu לפתע נמצאים על הבמה הבין-לאומית בתור נציגים של יפן, עולות תהיות האם הם באמת יפנים.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.