‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: זיכרונות אבו יוסוף...

ביקורת ספר: זיכרונות אבו יוסוף

,
האם מצליח סיפורו של יעקב סבג להביא איתו אמירה פוליטית חדשה על הסכסוך? במידה ולא, מה כן נמצא בו מבחינת ערך אינפורמטיבי ואסתטי?
image_printגרסא להדפסה

יעקב סבג, זיכרונות אבו יוסוף (הוצאת סלע מאיר, 2018)

"זיכרונות אבו יוסוף" היה ספר שדובר בו לא מעט עוד בטרם יצא, באינטרנט ובקרב העיתונות הימנית בעיקר. דובר עליו כספר שמסרבים לתת לו קול, שכן הוא יחשוף את נקודות התורפה של ממשלות ישראל מול הפלסטינים. סיפור זה גרם לכך שהספר יצא לאור על ידי הוצאת סלע מאיר רק בעזרת קמפיין מימון המוני. האנשים אשר שילמו בשביל שפרסום הספר יהפוך למציאות ראו בתיאור של איש מן השטח, שכאילו משחק בין שני צדי הסכסוך ומשוחח עמם יחדיו, בשורה אמיתית. הבטחה זו מוצגת כבר בכריכת הספר – כאפיה ומדי צה"ל על איש בלתי נראה. בקריאה אותו עולה השאלה האם מצליח הספר להביא את הבשורה הפוליטית אליה התיימר? ואם לא, מה כן נמצא בו מבחינת ערך אינפורמטיבי ואסתטי?

ספר זיכרונותיו של יעקב סבג, שהיה איש לענייני ערבים במנהל האזרחי במשך שנים רבות, מספר סיפור בשלושה רבדים: הסיפור האישי – של חוויית החייל המגיע כבטעות אל מקום ותפקיד בו הגבולות בין התחום הצבאי לתחום האזרחי מטושטשים ביותר, מציאות אליה מתווספים חוסר הסדר ותרבות ההסתרה בין הדרגים האופייניים לצבא; הסיפור הערבי כפי שנראה בעיניו – כמי שמלווה מקרוב-רחוק את האנשים הלוקחים חלק במציאות הפלסטינית בעזה ובשטחים – ומעורפל הדבר אם הם מכוננים אותה או תוצרים שלה; ולבסוף, התמונה הכוללת, בה סבג מחבר בין פיסות המידע הלא מועט שאסף בזמן שירותו לרגשות שהציפו אותו כלפיהן, ושואף להציג תמונה כוללת של הסכסוך, ובעיקר של המדיניות הישראלית כלפיו – איך, בעיניו, היה ראוי שתהיה. זהו סיפור זיכרונות מטושטש, שערפולו הוא יתרונו וחסרונו.

ב"מבוא… שהוא בעצם אחרית דבר", סבג מתאר את תהליך הכתיבה כ"בלי כיוון. בלי שום ידיעה מה תהיה התוצאה." וכך אכן אנו רואים את אופי הכתיבה, אשר למרות שמלווה את סבג מנקודת מבטו שלו, בגוף ראשון, בסדר אירועים די כרונולוגי, עדיין פועל כשטף זיכרונות חסר ריסון, הנגרר אחר אסוציאציות שונות ויורד לפרטיהן. כתיבתו של סבג אף מבצעת רפלקציה רגשית  באותן אסוציאציות פעמים רבות – ממש כפי שעובד מספר שטף זיכרונות מנקודת מבט אישית, כאשר מחשבה אחת מובילה אל אחרת ואחרת, ומתעכבת באופן אקראי בנקודות שאינן עושות הגיון פרט לסובייקט עצמו. זהו לכאורה חסרון ביחס ליומרת הפרויקט של סבג, השואפת ליצור מסמך פוליטי יותר מאשר סיפור אישי, וכך גם עשויים לראות זאת אלו התרים אחר מטרה זו. אך מבחינת הקורא שחיפש ספרות איפה שזו לא בהכרח הייתה אמורה להימצא, זוהי צורת כתיבה מעניינת ביותר. אין זאת קריאה הזורמת בחופשיות כלל. היא מבולבלת, מוצפת פרטים אשר אינם מובנים ללא כל מכלול החושים החווים את החוויה כפי שסבג חווה אותה, קשה מאוד להבין על מה מדובר, אך אט אט מתרגל שכלו של הקורא להתעלם משצף השמות, התפקידים, והניואנסים הקטנים שביחסים בין המספר הרב של הדמויות. עם הזמן, ניתן להתרחק מן הקריאה הצמודה אל תוך קריאה חווייתית יותר– כזו שמאפיין מרכזי שלה הוא הבלבול וחוסר הסדר הקיים בין כל הגורמים. שוב, אין הדבר מקל על שטף הקריאה, אך סגנון זה הוא בעל פוטנציאל להכנת הקורא למצב נפשי משותף לכותב. במידה רבה, הרגשות המעורבים שאיתם סבג מתמודד בהתייחסו אל שנות שירותו נראות כתולדה של בלבול, של חוסר הבנה שלם על המתרחש בדרגים הגבוהים ממנו – וההעברה של רגש זה לקורא – גם אם באופן בלתי מכוון – היא דבר מיוחד המלווה את קריאת הספר, שאין להתעלם ממנו. סבג מציין מפורשות את התסכול שלו ושל אחרים מחבריו, כקצינים בדרגי הביניים, ומסיק מכך מסקנות כוללות אשר אני נוטה לקחת אותן בערבון מוגבל מאוד בכל הנוגע לחשיבות האובייקטיבית שלהם להבנת מדיניות הצבא והממשלה כלפי הפלסטינים. עם זאת כאמור, ניתן להתחבר לכתיבתו של סבג מהמקום האישי.

אותו תסכול אשר סבג חש הוא תולדה של פער המתקיים בתודעתו בין המצבים שהוא כה קרוב אליהם, לבין תוצרי המידע אותו המפיק – המדיניות הישראלית, מייצר. בעיני סבג, המדינות אמורה להיבנות כפועל ישיר ממה שהוא עצמו רואה בשטח. הפער הזה, שאינו מוסבר בפניו, דוחק אותו למסקנות שאינן מספיק מבוססות, אך מובנות בהחלט. אחת הדוגמאות הראשוניות לנקודת משבר משמעותית שכזו היא כאשר סבג משתתף במבצע חיפושים במסגד צלאח א-דין. הכוח שם את ידו על מסמך בעל ערך רב – רשימה של אלפי פעילי פת"ח ברחבי הרצועה, שאינה חוסכת בפרטים עליהם ועל פעילותם – וזאת בעיצומה של האינתיפאדה. לדברי סבג, הציפייה היא שבזכות אותו מידע גל מעצרים המוני יתרחש וכל "האינתיפאדה תחוסל… השקט ישוב לאזור… טקס רב משתתפים בו יוענק לי מגן הוקרה על תרומתי…" פוגשת את האכזבה בכך שדבר לא נעשה עם תוצר עבודתם, לאחר שזה נשלח לשב"כ. התסכול המערכתי נראה כאן, וצבירתו מביאה בסופו של דבר להשלמת פרטים עצמית שאינה מחזיקה מים, אך הרגש שמאחוריה הוא בהחלט מובן.

למרות זאת, עוד קיים כאן איזשהו ערך אינפורמטיבי לספר, ולא רק מעניין הוא ספרותית, כמעין תופעה חדשה. הכותב פורס בפנינו ראיה שאינה מדוברת דיה על טיב היחסים ואופי הפעילות של ההנהגה הפלסטינית. אינטריגות, דפוסי התנהגות, קשרים משפחתיים וחבריים אשר בסופו של דבר הם המשפיעים על קביעת המדיניות במגרש כה בלתי פורמאלי. התפיסה המערכתית של החברה הפלסטינית, אותה מציג לנו סבג, עומדת בניגוד מוחלט להיררכיה הצבאית שהוא עומד לצידה, וזהו עוד מוקד לתחושת הבלבול המלווה את הספר. מדובר בדפוס מנטלי אחר, שמדבר פוליטיקה אחרת. לפיכך, על הקריאה בספר להיות זהירה ולזהות את הנקודות הללו, בכדי לדעת לסנן אותן מתוך הנקודות בעלות "אג'נדה" המופיעות לאורך הספר, המתגברות ככל שגיבור הספר מתמצא יותר ונהיה יותר מבין ובטוח בעמדותיו.

לסיכום, הקריאה ב'זיכרונות אבו יוסוף' בהחלט אינה שגרתית או ברורה באופיה, אלא בדיעבד. עם זאת, ניתן לומר שהיא נותנת ערך מוסף לשיח השגור על הסכסוך – הפעם מן הצד הספרותי, האומנותי. בסכסוכים שונים בהיסטוריה ראינו איך הצדדים משתמשים באומנות כדרך השפעה, ויש לדבר תוצרים אסתטיים מעניינים. כך גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני ראינו, ועוד רואים אנחנו, שימושים שונים לכתיבה מתוך הסכסוך, אך אלו בעיקר נוטים לצד אחד ברור, והוא הצד החלש, הנכבש. בספר הנידון על ידינו כאן נראה שמתהווה קול חדש, וזהו הקול הספרותי של המתנחל – "ספרות מתנחלת". ספרו של סבג הוא חלק מגל הנוצר ומתחזק בשנים האחרונות. זהו קול גאה ומושפל יחדיו, מן אריה מוכה: מצד אחד הוא מייצג את הצד ה"חזק" בסיפור, שאלו יקראו לו הצד "הצודק" ואלו הצד "הכובש", אך הוא לא שמח בחלקו, כי הוא תלוי באמצע הדרך, במרחק נגיעה מניצחון מוחץ, מישועה מלאה, ועוצרים אותו – מסיבות שאינן ברורות לו. והוא מחפש בצמא אחר פתרון מוחלט ומידי. ככל ז'אנר חדש, או נרטיב חדש, יש בתחילתו לא מעט מקומות לשיפור סגנוני, אך ייתכן מאוד שיש כאן קול ששווה להישמע אליו.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.