בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

זכות השביתה: מציאות מול אידאולוגיה תלושה...

זכות השביתה: מציאות מול אידאולוגיה תלושה

,
"זכות השביתה" מתבססת על קביעה של קרל מרקס, שלפיה העובד הוא תמיד הצד החלש והמסכן. בחינה של הנתונים מראה כי קיים פער גדול בין דבריו של מרקס למציאות כיום. זכות השביתה צריכה להיות רק עבור החלשים באמת, ולא למי שמשתכר הרבה מעל הממוצע. משכורותיהם של עובדי המגזר הציבורי חייבות להיות גלויות וידועות לציבור.

בעניין זכות השביתה, הצהיר אבי כהן כי "במסגרת חוקי השביתה מאצילה המדינה לעובדים את הסמכות להפקיע זמנית את זכות הקניין של בעלי המפעל. מקובל להניח שזו 'מטרה ראויה'".

נשאלת השאלה מדוע זוהי "מטרה ראויה"? התשובה של כהן ודאי הייתה כי ברור וידוע שהעובד הוא מסכן, מנוצל וחלש, ואילו המעסיק הוא עשיר, מנצל ורשע. מהיכן נובעת המסקנה הזאת? האם מישהו ניסה לבחון מה קורה במציאות? התשובה היא לא. המקור שעליהם מתבססת הנחה זו הוא הספר "הקפיטל", שכתב קרל מרקס לפני 150 שנה, ובו הסביר באריכות כי העובד הוא – כאמור – מסכן, מנוצל, חלש וזקוק להגנה. ובהנחה שאבי כהן לא קרא את הספר, שהרי למעטים יש סבלנות לקרוא אותו, הוא כנראה קלט את "הידע" ממקורות משניים; בתי-הספר, למשל, שמתבססים לא מעט על מרקס. איש לא מסתכל על העובדות בשטח.

בואו ונראה עד כמה חלשים ומסכנים הם העובדים; עובדי חברת החשמל, למשל. במסגרת העתירה לבג"ץ שהגיש המעביד – במקרה זה המעסיק החלש: המדינה, נגד ועד העובדים הבריון והאלים – קרי, "העובדים החלשים", נחשפו פרטים על משכורות עובדי חברת החשמל; כאלה שלא היו ידועים קודם עד אז. הדברים הבאים, על אודות עובדי חברת החשמל, מצוטטים ממאמר שפורסם בדה-מרקר:

14 משכורות בשנה, 52 אלף ש"ח בחודש: חגיגת שכר שלא תיאמן בחברת החשמל. בונוסים בסך 176 מיליון שקל, חשמל חינם בשווי 121 מיליון שקל […] פיצויי פרישה כפולים".

בעתירתה לבג"ץ ציינה המדינה כי עובדי חברת החשמל מוגנים מפני פיטורים. כלומר, לפי הסכמי העבודה שנחתמו מולם אין אפשרות לפטר עובד חברת החשמל, מכל עילה שהיא, אלא בהסכמת ארגון העובדים.

כמו כן, עובדי חברת החשמל הם היחידים במגזר הציבורי המקבלים עם פרישתם גם פנסיה תקציבית – וגם פיצויי פיטורים (בגובה 50% מזכאותם). יתר העובדים במגזר הציבורי מקבלים בדרך כלל אחד מהשניים.

אגב, ההפרשות לפנסיה התקציבית של עובדי דור א' ודור ב' בחברת החשמל מגולמת בתעריף החשמל הציבורי, ונצברות בקופה ייעודית שבה נאספו כבר כ–24 מיליארד שקל.

מעתירת המדינה לבג"ץ עולה כי ב–2016 זכו אלפים מעובדי חברת החשמל למשכורת 13 – מענק בגובה משכורת חודשית בסיסית. סך המענקים הסתכם באותה שנה ב-112 מיליון שקל. בחברת החשמל לא הסתפקו בכך וחילקו בשנה שעברה לכמה מאות מעובדי החברה כפל מענקים – כלומר משכורת 14, בסך 64 מיליון שקל נוספים.

ובכן, זה לא הכול; עובדי חברת החשמל זוכים להטבות נוספות. קראו את הפירוט המלא במאמר בדה-מרקר. כמו שכבר הבנתם, העובדים הם אכן חלשים ומסכנים, שכן גם בנמלים משתכרים לא רע. במאמר בדה-מרקר מופיעים פרטים מסמרי שיער; טבלת שכרם של עובדי הנמלים, המופיעה מטה, אינה כוללת פרמיות, שעות נוספות, הטבות, פנסיות, סמינרים וכיוצא באלה. אם כן, ראו כמה מסכנים וחלשים הם העובדים; כמה שהם נזקקים, וכמה שמגיעה להם "זכות" השביתה – הרי מרקס כתב לפני 150 שנה את מה שכתב, ועל פיו יישק דבר בסוגיה זו.

בעיניי, ישנה וריאציה מעניינת לביטול "זכות" השביתה: עובדים שמרוויחים משכורת גבוהה מהמשכורת הממוצעת במשק – שהיא כ- 9,000 ש"ח בחודש – תוסר מהם "זכות" השביתה. כאמור, אי אפשר להכריח אף אחד לעבוד, ופירוש ביטול "זכות" השביתה הוא הסרת ההגנה החוקית על עובד שובת. מותר יהיה למעביד לראות בעובד שובת כעובד שהגיש מכתב התפטרות.

אם הנימוק האידאולוגי להצדקת "זכות" השביתה הוא הגנה על חלשים, הרי שיש להחיל את ה"זכות" הזאת רק על החלשים באמת; שאלמלא כן, החוק נותן בידי החזקים כוח לשדוד את החלשים – כלומר, העובדים החזקים בגופים ציבוריים, כגון חברת החשמל, משיגים הטבות מפליגות על חשבון הציבור כולו, שמשכורתו הממוצעת נמוכה פי שלושה מזו של הראשונים. איפה, אם כן, "הצדק החברתי"?

ובאותה הזדמנות, ראוי להציג הצעת ייעול נוספת: יש לפרסם את המשכורות של כלל עובדי המוסדות הציבוריים ושל עובדי המדינה – כל המשכורות וכל ההטבות יוצגו באתר שמונגש לציבור. מדובר במידע ששייך לציבור, מידע על כסף ציבורי, ולכן הוא חייב להיות גלוי וידוע, ושעסקנים לא "יתפרו" עסקאות אפלות במחשכים. נראה לי אבסורד שהציבור מגלה את הדברים הללו רק בעתירה אגבית, שהוגשה לבג"ץ נגד בית הדין לעבודה של המדינה, ועל ידי המדינה המסכנה עצמה. זה כסף של כולנו!


קו ישר

"קו ישר" – למה (כמעט) הכול עקום ואיך אפשר אחרת. http://kav.org.il