בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

חדל טרפת: להחזיר את הדיון הציבורי בנושא הלהט"...

חדל טרפת: להחזיר את הדיון הציבורי בנושא הלהט"בים למקומו ההגיוני

,
הוויכוח הסוער סביב סוגיית האימוץ בידי זוגות להט"בים מצטייר כמלחמת בני אור בבני חושך. הגיע הזמן שאחד הצדדים בדיון ירד מהעץ המוסרי הגבוה שטיפס עליו, ויבין שאין לו מונופול על הנאורות.

אין מפלט קל יותר מדיון אינטליגנטי ורציני מאשר השמצת בעל הדעה הנגדית ושלילת עצם הלגיטימציה של עמדתו. את התכסיס הזה למדנו כולנו אי-שם בגן החובה, כשעייפנו מוויכוח שממילא הפסדנו בו והחלטנו לשים לו סוף בקריאת "יא מכוער" או "הכל חוזר אליך…" שאין קוראים עליה תגר. מתברר שגם לכמה מבוגרים עדיין קשה שלא לשלוף את הקלף הזה כתחליף זול וזמין לנימוק הגיוני ונהיר.

אלא שכאשר הטריק הישן – שהוזכר לעיל – הופך לטיעון המרכזי של מחנה שלם, מדובר בבעיה חברתית של ממש המאיימת להשחית את תרבות הדיון הציבורי בישראל. קהילת הלהט"ב הישראלית כמכלול, בגיבוי דיוויזיות לוחמי חירות המאמינים בצדקת דרכם באמונה עיוורת, תובעים לכאורה את זכותם "הטבעית" של בעלי אוריינטציה מינית שונה להינשא, להקים משפחה ולאמץ ילד ללא מגבלה ככל אזרח אחר. מרגע שזו סומנה מבחינתם כזכות טבעית ואזרחית בסיסית, ודאי שכל המתנגדים לה הם בחזקת קנאים חשוכי מרפא שיש להוקיע מהחברה; ממש כמו את כל אותם גזענים בדרום ארצות הברית שהתנגדו לשוויון זכויות לשחורים בשנות ה-60.

מכאן והלאה הדיון אל מול המצודדים בנישואים גאים, ובהסרת המגבלות על אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים, נהיה דומה להפליא לשיח עם חרדי קיצוני המשוכנע שאתה, כחילוני, עתיד להישרף בגיהינום. ואמנם, הגיע הזמן שקהילת הלהט"ב תפנים שדרישותיה אינן בגדר זכויות טבעיות שנשללו ממנה, אלא מהוות שינויים מהותיים במבנה החברתי הקיים. על כן, חובת ההוכחה היא על הקהילה עצמה – להראות שכלל לא יזיקו לחברה ואף יטיבו עימה.

גילוי נאות: כותב שורות אלו איננו מתנגד באופן עקרוני לנישואי להט"בים או לאימוץ ילדים על ידם. אך זאת, רק משהשתכנעתי שבתהליך הדרגתי ונכון, החברה הישראלית תוכל לאמץ מודל חדש של התא המשפחתי – המכיל גם את האפשרות של זוג אבות או זוג אימהות – מבלי שמעמדה האיתן של המשפחה, כיחידת היסוד של החברה שלנו, ייפגע. לולא חשבתי כך, הייתי מתנגד בתוקף לדרישות הקהילה הגאה, אך עמדתי לא הייתה הופכת אותי, בעיניי, לאדם אפל או הומופוב.

האמת המרה היא שתביעתה של קהילת הלהט"ב לזכות אזרחית כזו או אחרת משקפת חוסר הבנה בסיסי של מהן בכלל זכויות, כיוון שהדיון סביב מוסד הנישואים ומערך אימוץ הילדים הוא במהותו בתחום השיפוט הציבורי ולא בחזקת הפרט.

אני כאזרח חופשי עשוי לאהוב שתי נשים שונות אהבת אמת, ולבחור לחיות עם שתיהן בזוגיות יחד תחת קורת גג אחת; אולם, באף מדינה מערבית לא אוכל להינשא לשתיהן. באיזו חוצפה המדינה שוללת ממני את "זכותי הטבעית" להינשא כרצוני, אתם שואלים? אז זהו, שמוסד הנישואים הוא בהגדרתו מסגרת משפטית ציבורית שהחליטה עליה החברה כולה באופן קולקטיבי. לפיכך, אין ביכולתו של הפרט לתפור מסגרת זו כרצונו ולמידותיו שלו, ובלאו הכי אין לה שביב של משמעות אלא בתחומי המרחב הציבורי. בין ד' אמותיו יוכל לעשות כרצונו, וזוהי אכן זכותו הטבעית, אך אין ביכולתו לדרוש מהחברה בה הוא חי להכיר בשלל מערכות היחסים המסועפות שלו ולהחיל על כולם את מכלול הזכויות והחובות שמוסד הנישואים נושא עמו בחוק.

זהו הדין באשר למערך האימוץ בישראל. משרדי המשפטים והרווחה אמונים, בין היתר, על עתידם של כל אותם הילדים הנמסרים לאימוץ. מתוקף כך, מוטל על הגופים הללו להגדיר קריטריונים ברורים וסדרי עדיפויות לבחירת זוגות מאמצים, שבהכרח משקפים תפיסת עולם ערכית מסוימת, ובפרט תפיסה של התא המשפחתי הבריא ביותר עבור ילד מאומץ.

כשם שזוגות מבוססים יקבלו עדיפות באימוץ על פני זוגות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך – ואין מדובר באפליה, אלא בשיקול דעת מקצועי באשר לטובתו של הילד – כך גם בהשוואה בין התא המשפחתי ההטרוסקסואלי המוכר והידוע לבין התא המשפחתי החד-מיני החדש והלא קונבנציונלי, שעד לאחרונה כמעט ולא היה קיים גם במתקדמות שבמדינות המערב. ייתכן והלהט"בים בישראל אינם מרוצים מהבחירה הערכית הזו, אך היא לחלוטין חוקית ולגיטימית, בין אם ירצו בכך ובין אם לאו.

מטרת דבריי אינה שלילת זכותם של להט"בים להשמיע את קולם ולהוכיח לציבור בישראל שמן הראוי שגם זוגות חד-מיניים יוכרו בברית נישואים אזרחיים, ושגם הם יכולים להיות הורים מאמצים נהדרים. אך לשם כך נדרש דיון ציבורי מעמיק, אינטליגנטי ולא מצטדק – החותר לשכנע את הציבור, ולא להכפישו כפרימיטיבי, טיפש או חדור שנאה כל עוד אינו מתיישר עם תפיסת עולמם של הלהט"בים ושל מצביעי מרצ. רמת דיון שכזו לא רק שפוגעת במטרתם הספציפית, אלא גם מייצרת בהדרגה ציד מכשפות הסותם את פיו של כל מי שאינו מיישר קו עם משנתו של השמאל. לא נדרש דמיון פורה במיוחד כדי לתאר את התוצאות המסוכנות של זה – יש רק להציץ לעברן של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית ובאירופה, שכבר מזמן איבדו את מעמדן כמעוזי חופש הביטוי והמחשבה.


קרדיט תצלום:
Melinda
שתף:
 
  • אורי אברהם

    אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.