בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

חופש התאגדות וחופש מהתאגדות: אי הבנה יסודית בשמאל ...

חופש התאגדות וחופש מהתאגדות: אי הבנה יסודית בשמאל לגבי העבודה המאורגנת בישראל

,
בטענותיו של אבירם יאור, אשר התפרסמו באתר, מסתתרות כמה הנחות יסוד שהינן בבחינת עיקרים אידיאולוגיים אך אין להן על מה לסמוך, ומנגד, הן לוקות בחוסר היכרות עם המצב החוקי בישראל. להלן התחייסותי אליהן.

טורו של אבירם יאור שפורסם ב"זווית אחרת", בא על רקע הקמפיין שהארגון שאני גאה להימנות על מייסדיו מוביל, נגד דמי טיפול – המס שמשלמים עובדים שלא מעוניינים להיות חברים בארגון עובדים, על כך שהם אינם חברים בו. בטענותיו של יאור מסתתרות כמה הנחות יסוד שהינן בבחינת עיקרים אידיאולוגיים אך אין להן על מה לסמוך, ומנגד, הן לוקות בחוסר היכרות עם המצב החוקי בישראל. ברצוני להתייחס לנקודות אלה בקצרה ואשאיר את הטיעונים הכלכליים לאחרים.

  1. טענת הא-סימטריה שבין עובד למעסיק שדורשת התאגדות עובדים היא בבחינת הסחת דעת מוצלחת ביותר, אבל היא שגויה מיסודה. בהחלט קיימים פערי כוחות בין מעסיק לבין עובד אבל הם לא מוחלטים, לא תמיד קיצוניים והם תלויים בנסיבות. למעסיק קל יותר לקחת אשראי, קל לו יותר לקחת ייצוג משפטי ולרוב יש לו כמה מקורות הכנסה במקביל כך שאין לו תלות מוחלטת באפיק אחד. העובד, מנגד, לא נהנה מאותם יתרונות וכשכיר, יש לו אפיק הכנסה אחד בלבד שבו הוא תלוי.

 

מנגד, המעסיק לוקח על עצמו אחריות אדירה לטובת ניהול העסק, לצד סיכון משמעותי, כך שאם העסק ייכשל המעסיק מייד ייאלץ לספוג הפסד שהוא גדול לאין שיעור מזה של העובד, שלעיתים יאבד את פרנסתו אבל לא יפסיד את מה שכבר הרוויח. המציאות היא שבהחלט קיימים פערי כוחות, אבל השאלה היא – אז מה?

הרעיון של התאגדות עובדים בא, לכאורה, לאזן את המצב ולהפחית מכוחו של המעסיק – כך שגם העובדים יוכלו למנוע מהמעסיק פרנסה באמצעות הכלי שנקרא שביתה. אלא שאותו איזון נכסף מתברר ברוב הפעמים כהפגנת כוח שלא משרתת את טובת הכלל ובעיקר מתירה פגיעה בלתי מבוקרת במעסיק ובעובדים אחרים. היא מעניקה לקבוצה של עובדים הרבה כוח – כזה שלא מופעל רק נגד המעסיק, אלא כלפי כל מי שניתן להפעיל כוח נגדו לטובת קידום האינטרס של העובדים המאוגדים באותו מקום עבודה.

עיקר נוסף באמונה הסוציאליסטית הוא שהכוח של המעסיק כל כך גדול ובלתי מרוסן כך שאי‾הגבלתו תסתיים בוודאי בשעבוד של העובד – יצירת תלות מוחלטת במעסיק שנוטלת את כבוד העובד כאדם. אותו עיקר אידיאולוגי הוא יפה בתיאוריה אבל משולל יסוד במציאות. בשוק שבו קיימים מקומות עבודה אחרים, יש לעובדים אפשרויות נוספות וזה בדיוק מה שמעלה את ערך העבודה שלהם. שיווי משקל של היצע וביקוש פועל גם בשוק העבודה. ככל שעובד נחוץ יותר, כך המעסיק ישלם לו יותר כסף: לא כי הוא רוצה לשלם יותר בהכרח, אלא כי אין לו ברירה. המעסיק חלש יחסית, או לפחות חזק הרבה פחות, אל מול עובדים בעלי יכולות רלוונטיות.

פערי כוחות אין משמעותם שעבוד. קחו למשל סוחר, של מכשירי חשמל נניח, אל מול צרכן. לכאורה לסוחר יש יותר ידע על המוצר ואף יכולת לקבוע את המחיר. עם זאת, האם היינו אומרים שהצרכן משועבד לסוחר? ודאי שלא, אלא אם הוא מונופול שמסוגל לקבוע שרירותית את המחיר ולמנוע כניסה של מתחרים. במציאות, יש לצרכן חלופות בצורת חנויות אחרות ולכן הסוחר לא מסוגל להכתיב את הכללים לצרכן, אפילו שלכאורה יש לו יותר כוח. שוק העבודה כפוף לאותם כללים ולכן תיאוריית השעבוד שממנו מצילים לכאורה ארגוני העובדים היא מופרכת.

  1. הטענה הראשונה של אלה ששומעים את הטענות שלנו היא – אתם נגד חופש ההתאגדות = אתם נגד הדמוקרטיה = אתם רעים ולא לגיטימיים. אבקש לעשות סדר בעניין.

 

ראשית, אנחנו לא נגד ארגוני עובדים. אנחנו בהחלט נגד ההשפעות הרעות של עובדים והסמכויות שניתנו להם להפעיל כוח קיצוני ולהסב נזק לאחרים (לרבות עובדים). אם יבוא ארגון עובדים, במודל סקנדינבי נניח, שיגיד שהוא לא מעוניין להפעיל על מעסיקים כמה שיותר כוח ואלימות כדי להשיג הטבות לעובדים, אלא יגיד שהוא מנסה קודם כול לעזור לעובדים – ארוץ לתמוך בו. ארגון עובדים שהרעיון שלו הוא לסייע לעובדים באמצעות סיוע משפטי במקרה הצורך, מציאת עבודה, הכשרה מקצועית ואולי גם מועדון צרכנות ומוקד למפגש רעים – זה יהיה ארגון עובדים מעולה. הייתי תומך בו בכל לב והייתי אומר שאותו ארגון הוא התגלמות ההצדקה לקיומם של ארגוני עובדים.

הטענה כאילו הסוציאליסטים מחזיקים בחופש ההתאגדות ואילו השמרנים או הליברלים הקלאסיים דוחים אותה היא איש קש ידוע. כשזה מגיע לישראל, אפילו הייתי אומר שהמציאות הפוכה. כוחה של ההתאגדות בא לה מן היכולת לצרף את כוחותיהם של האנשים זה אל זה, שאילולי כן, לבדם הם חלשים בהרבה. חופש ההתאגדות הוא היכולת של חבר בני אדם להצטרף זה לזה ולפעול למטרה משותפת בלי שהשלטון או גורמים אחרים יגבילו את יכולתם להתאגד. אף אחד לא מבטיח את מטרת ההתאגדות או את הצלחתה – חוץ מאשר במקרה של התאגדות עובדים בעלת אופי מסוים שנמצאת בישראל.

בישראל, מנגד, אין חופש התאגדות. קיימת הפרדה בין חופש ההתאגדות הכללי באגודות, בעמותות, בחבר רעים, בעסק או בכל חבר אנשים אחר, לבין התאגדות עובדים. בעוד שלכל השאר ניתן רק לצרף את כוחם זה לזה, להתאגדות עובדים יש פריוולגיות של גרימת נזק לאחרים. מדינות אכן אוסרות על התאגדויות מסוכנות – התאגדויות חמושות למשל או כאלה ששמו לעצמן מטרה לפעול באלימות לטובת קידום מטרותיהן. לעומת זאת, כשמדברים על התאגדות עובדים, לפי הסוציאליסטים אין בעיה שזו תחזיק בכוח כפייה כלפי עובדים שלא מעוניינים להיות חברים בה, ובמה שהם בעצמם מכנים "נשק השביתה". זו התאגדות מזוינת שמטרתה להפעיל אלימות נגד המעסיק כדי לסחוט ממנו הטבות.

התאגדות אלימה איננה דבר מובן מאליו ולטעמי היא איננה לגיטימית. במדינות העולם נהוג למנוע למשל התאגדות של עסקים על מנת לקבוע מחיר גבוה לצרכנים ולמנוע תחרות בהם. קוראים לזה קרטל. קרטל של עסקים הוא אסור בחוק, אך קרטל של עובדים על עבודה לא רק מותר, אלא גם זכאי להגנות מיוחדות. התאגדות של עובדים לצורך מיקוח על מחיר איננה דבר כל כך גרוע ומזיק, אבל קרטל של עובדים שגם מוֹנע תחרות בהם – כפי שהדין קובע בישראל – היא דבר רע מאוד.

  1. בישראל יש התאגדויות שוות מבחינת סמכותן, אך ישנן שוות יותר. ולא רק שוות יותר – גם כאלה שמחזיקות בבלעדיות. מי למשל? בעיקר ההסתדרות, גם ארגוני המורים וההסתדרות הרפואית ועוד ארגונים קטנים יותר כמו ההסתדרות הלאומית וכוח לעובדים. אבל הנה משהו שלא ידעתם – בישראל כמעט שאי אפשר להקים ארגוני עובדים חדשים.

 

מדוע? הפסיקה של בג"צ ובית הדין לעבודה קבעה שכדי להיחשב ארגון עובדים שלגיטימי להיות חבר בו, צריך לעמוד בכמה כללים. ישנם כללים טכניים, אבל כלל אחד נעלה יותר מכולם – הארגון חייב להיות סוציאליסטי. הוא חייב לצדד ביחסי עבודה קיבוציים נרחבים, כאלה שבאים עם מטען אידיאולוגי ורואים במעסיק יריב כל הפחות. לכן אם יבוא ארגון עובדים שיגיד שהוא "רק" נותן ייעוץ משפטי לעובדים, הכשרה מקצועית, ביטוחים, מועדון צרכנות וכו', הרי שהוא יהיה פסול מלשמש ארגון עובדים. אם יצטרפו אליו שני שליש מהעובדים של מקום עבודה מסוים ולארגון עובדים מסורתי יצטרפו רק שליש – הרי שרק שליש מהעובדים שהצטרפו להתאגדות הכוחנית יזכו לייצוג. זה הדין בישראל.

אבל יכול להיות שקצת הגזמתי. זה לא באמת המצב. המציאות היא שאם קם ארגון שתומך ביחסים קיבוציים כמו ההסתדרות ומעיד שהוא רוצה להיות ארגון עובדים כוחני קלאסי שעומד בכל הכללים, הרי שאז… אם הוא מתחרה בהסתדרות – דינו להיפסל כמייצג עובדים. אם אתם סבורים שאני משקר, אנא בדקו מה קרה בחברת מנורה ובחברת אמדוקס שבהן התאגדויות של עובדים מתוך החברה נפסלו בגלל שביקשו להתחרות בהסתדרות. עד כדי כך הלך הרוח הסוציאליסטי בישראל מצדד בחופש ההתאגדות.

  1. מה עם זכות השביתה? הנה עוד פלא ישראלי. כבר אמרתי שיכולת של עובדים לצרף את כוחם זה אל זה לצורך משא ומתן היא לא דבר רע. מבחינת רמת הלגיטימציה, אלה הם בבחינת צרכנים בקבוצת רכישה. אבל, כאמור, להתאגדות עובדים בישראל יש סמכות לעשות הרבה יותר מזה: ההתאגדות כוללת אנשים שלא רוצים להיות מאוגדים ואילו לא ישתפו פעולה ניתן להעניש אותם באמצעות הכלים שמחזיק בהם הוועד. חוץ מזה, הפסקת העבודה שלהם איננה בגדר הפרת חוזה וגם לא בגדר ביטול חוזה. גם אם העובדים גרמו נזק בשביתה לגורמים אחרים (שאינם המעסיק), אסור לתבוע אותם בנזיקין.

 

ההגנה הנזיקית וראייה בשביתה כביטול חוזה ולא כהפרתו היא דבר מקובל בעולם. מאידך, אצלנו הלכו צעד אחד קדימה. במצב של שביתה בישראל, החוזה לא מתבטל ואז מתנהל משא ומתן על חידושו. בעצם נוצר מצב קיצוני שבו לעובדים מותר לשבות אבל למעסיק אסור להתגונן. אסור לו להחליף את העובדים בעובדים אחרים (אפילו את כולם יחדיו), לא באופן קבוע וגם לא באופן זמני. אסור לו להשתמש בשירותיה של חברה חיצונית כדי שתבצע את העבודה המושבתת. אפילו שימוש בעובדים מתוך התאגיד יכול להיחשב כפגיעה בהתארגנות, שבגינה יושתו על הארגון קנסות כבדים. הסיבה לכך היא כללים שנקבעו בבית הדין לעבודה (ובחוק קבלני כוח אדם בנוגע לשימוש בשירותי חברה חיצונית), וזוהי המצאה ישראלית שראוי לרשום עליה פטנט.

אגב, גם שביתות הזדהות הן דבר ייחודי במחוזותינו באופן שבו הוא מתבצע. שביתות הזדהות מותרות בחלק מהמדינות אבל מוטלות עליהן בדרך כלל מגבלות שונות. למשל, עובדים יכולים לשבות אם הם מקבלים הוראה להחליף עובדים שובתים, או רשאים לגרום לחברה שבה הם עובדים שלא לשתף פעולה עם המעסיק שנגדו שובתים. מצב שבו הביטוי של שביתת הזדהות הוא מצור על המדינה באמצעות סגירת הנמלים בגלל סכסוך ברשות המיסים, הוא נחלתה של ישראל בלבד, למיטב ידיעתי. ברוב המדינות ישנה הגבלה על שביתה במגזר הציבורי או בשירותים חיוניים, ויתרה מזאת, לרוב אין ארגון אחד ענק כמו ההסתדרות ששולט בשלל שירותים וחברות ובשיעור חסר תקדים של עובדים מאוגדים, ולכן אין משמעות לשביתות ההזדהות. אצלנו יש. עוד המצאה.

  1. לגבי ההסתדרות צריך להגיש משהו גם כן: אני אישית לא חושב שההסתדרות תקרוס או שנגרום לה לקרוס. את זה רק ההסתדרות יכולה לעולל לעצמה (כמו שניסתה כמה פעמים בעבר). מה שכן, ההסתדרות תהיה חייבת להשתנות בעקבות תחרות – רעיונית ומעשית. כשיהיו לעובדים חלופות שבאמת עוזרות להם – ארגונים וולונטאריים שעוזרים לעובדים להיות רלוונטיים, להתקדם, לקבל הכשרה וכו' – אז גם ההסתדרות תיאלץ להשתנות כדי לשרוד. לכן אני תומך בכל ליבי בחופש התאגדות – קודם כול בארגונים לא אלימים שפועלים למען עובדים ולא נגד מעסיקים – אבל גם פתיחה לתחרות של ענף הייצוג הכפוי היא הישג מסוים שמסמן את הבאות.

 

ההסתדרות היא לא סתם ארגון העובדים החזק ביותר. השליטה שלה בשירותים חיוניים, הכוח הכלכלי העצום, היעדר שקיפות והכוח במפלגות – כל אלה מאפשרים לה לשלוט בכנסת ולכופף את הממשלה. קשה מאוד להעלות הצעת חוק בכנסת שפוגעת באינטרסים של ההסתדרות אפילו לקריאה ראשונה. קל וחומר לגבי קריאה שלישית ודיון אמיתי. יש להסתדרות גם רשות שיפוטית שאיתה היא מקיימת קשרים אנושיים ואידיאולוגיים חמים, בשם בית הדין לעבודה. במקרה, האידיאולוגיה של אותו בית דין (הוא לא שופט לפי חוק. אני יודע, מוזר, אבל אנא קראו את המחקר שלי שיפורסם בקרוב) היא שיהיה ארגון עובדים אחד גדול וחזק שיוכל לדאוג למעמד העובד כמה שיותר מול בעלי ההון. יש להסתדרות המון כוח והיא לא מהססת להשתמש בו. גם נגד מדיניות של הממשלה והכנסת, ולא רק בתחום של יחסי עבודה ותנאי עבודה. לכן מדובר בגוף המזיק ביותר בישראל בעיניי.

לסיום רק אציין ששוק העבודה משתנה. ההפרדה הברורה בין מעסיק לבין עובד משתנה ואיתו פער הכוחות. פחות היררכיה, יותר חילופי מקומות עבודה, יותר פרילנסרים ופיצול של משרות. המגמות האלה אינן רעות בהכרח, ובדרך הן מאפשרות ביטוי עצמי גבוה של העובד לצד כוח מיקוח גובר והולך. אל מול השינויים הללו, ארגוני העובדים ושמורות הטבע שבהן הם פועלים נראים כמו דינוזאור. לא רק משום שהם עתיקים וחסרי רלוונטיות, אלא גם בשל האיום שהם מציבים על היכולת לפתח כלכלה ישראלית מודרנית ומשגשגת שבה כלל העובדים מרוויחים – מן החלש ביותר עד החזק ביותר.

דווקא במצב שבו ישנם חילופי עבודה תדיר ושמקצועות נולדים בזמן שאחרים הופכים לא רלוונטיים – זה המקום של ארגוני העובדים לפעול: לא על מנת לעצור את התהליך, אלא על מנת לסייע לעובדים לצלוח אותו. עזרה לעובדים שניצבים אל מול אתגרי שוק העבודה המשתנה היא מצווה. לעזור לעובד להיות יצרני ורלוונטי זו מתנה גדולה לאין שיעור לעומת הפיכותו לבורג מתוסכל שמוֹחֶה נגד השינויים בעולם. עובד רלוונטי מעלה את הפריון ומשתכר בהתאם, שלא כמו עובד לא רלוונטי שצריך להפעיל אלימות כדי שמישהו יסכים להעסיק אותו. צריך ארגוני עובדים היום יותר מפעם, אבל כדי שיהיו ארגונים שיעצימו עובדים ולא כדי שישעבדו אותם לשפת הכוח שלא תועיל לאף אחד. בשביל שאלה יקומו ויפעלו לטובת העובדים, צריך קודם כל שיהיה לנו חופש התאגדות וחופש מהתאגדות.

מוזמנים להצטרף לאתגר שלנו – עקבו אחר עמוד הפייסבוק של תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה.


אלון תובל

עומד בראש עמותת "תחרות" - התנועה לחירות בתעסוקה ולקידום חופש וגמישות בשוק העבודה הישראלי. ממייסדי תכנית אקסודוס.