בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

חוק נאמנות בתרבות: מקומם של האומנים בכלכלת השוק כא...

חוק נאמנות בתרבות: מקומם של האומנים בכלכלת השוק כאמצעי להשתקת ביקורת

,
חוק "נאמנות בתרבות" עורר דיון מעניין,  אשר נוגע ישירות בכמה צמתים מרכזיים בשיח הפוליטי העכשווי. לא מדובר רק בשיח היום-יום הישראלי, אלא גם בשיח כללי ופילוסופי יותר, המתייחס לערכים שכרגע שולטים בכיפה החברתית (גם הישראלית). החוק והדיון סביבו מביאים למרכז הבמה את הנושאים הבאים: האם ממשלה צריכה לסבסד ולממן אומנות בכלל? מה מקומה של אומנות בדיונים פוליטיים? מה מקומה של האומנות והאומנים בחברה? האם מדינה צריכה לממן אומנים שדעותיהם נמצאות בהתנגשות ישירה עם דעותיה של הממשלה הנסמכת על רוב הציבור? בחוק הנוכחי, מעבר לבעיית הניסוח המעורפל, אשר עלולה להפוך את החוק לכלי פוליטי, יש בעיות נוספות. אומנים אמורים לעזור לחברה על ידי כך שהם מפנים ביקורת חריפה על הערכים ואורח החיים הקיימים. ביקורת כזו איננה דבר נעים, ולכן אינה בהכרח אינה רווחית. אומנים העוסקים בנושאים קשים הם לא אלו שאנו פונים אליהם לאחר יום עבודה ארוך בשביל להירגע מתלאות היום-יום. לכן, כדי שאומנות תעשה את עבודתה נאמנה, צריך לתמוך בה, כי מי שמטרתו להרוויח כסף על ידי אומנותו, כנראה לא יהיה נוקב כלל. החוק הזה בא להשתיק ביקורת על נושאים שהממשלה לא אוהבת לשמוע עליהם, ולכן אני חושב שהחוק הזה הוא כלי השתקה פוליטי. מטרתו אינה להגן עלינו מאנשים הקוראים לאלימות. אחרי הכל, כבר קיימים חוקים שאמורים להתמודד עם בעיה של הסתה לאלימות.

חוק "נאמנות בתרבות" עורר דיון מעניין אשר נוגע ישירות בכמה צמתים מרכזיים בשיח הפוליטי העכשווי. לא מדובר רק בשיח היום-יום הישראלי, אלא גם בשיח כללי ופילוסופי יותר, המתייחס לערכים שכרגע שולטים בכיפה החברתית (גם הישראלית). החוק והדיון סביבו מביאים למרכז הבמה את הנושאים הבאים: האם ממשלה צריכה לסבסד ולממן אומנות בכלל? מה מקומה של אומנות בדיונים פוליטיים? מה מקומה של האומנות והאומנים בחברה? האם מדינה צריכה לממן אומנים שדעותיהם נמצאות בהתנגשות ישירה עם דעותיה של הממשלה הנסמכת על רוב הציבור? כל אלה, ועוד שאלות רבות, מקבלות תשומת לב בעקבות הדיון בחוק.

בקצרה, וממה שהצלחתי להבין דרך התקשורת, החוק בא לשלול מימון של אומנות אם יוצריה עושים אחד (או יותר) מהדברים הבאים: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הסתה לגזענות, לאלימות ותמיכה במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור כנגד המדינה, ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, או ביזוי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה. כדי להחליט אם קיימת אפשרות או צורך בשלילת המימון תצטרך להתכנס וועדה. ממה שפורסם בתקשורת, לא ברור לגמרי כיצד חברי הוועדה יבחרו, אך נראה שלשר\ת התרבות יש משקל גדול בבחירתם.

כבר  בנקודה זו ישנה בעיה בחוק. אותו שר או שרה הממנים את אנשי הוועדה, יש להם אג'נדה או דעה, ולכן הם יכולים למנות אדם שיהיה איתם בתמימות דעים, אחרת הם לא ימנו אותו או אותה. לפיכך, ייתכן שלא  תורכב וועדה מקצועית עצמאית, אלא עלה תאנה עבור החלטה שהתקבלה מבעוד מועד.

הדבר השני שבעייתי מאוד בעיניי, הוא שבחוק עצמו אין הגדרות ברורות. למשל, מה נחשב לביזוי? מה נחשב כתמיכה בארגון טרור? אתן כמובן מספר דוגמאות. האם לדוגמא, אדם שמצלם דגל ישראל עולה באש, ומעוניין להשתמש בתמונה כסמל לעובדה שישראל נלחמת על קיומה וחיה על חרבה, ולאו דווקא כדי להביע שנאה או מורת רוח מעובדה זו, מבזה את הדגל? או את סמל המדינה? האם אומן שמצייר קריקטורה על נשיא המדינה שעושה דבר מה שטותי עם המנורה, האם גם הוא מבזה את סמל המדינה? האם סופר, המנסה לספר סיפור מנקודת המבט של המיעוט הערבי בדבר היחס אל יום העצמאות וסמלי המדינה מציין את יום העצמאות כיום אבל? אולי הוא רק מעורר שיח על חלקים בחברה שמציינים יום זה כיום אבל מבלי להסכים איתם? הייתכן כי מטרתו היא לשקף דעה (שאינה שלו)? שאלה נוספת העולה היא האם יחול החוק על מוסדות חרדיים, אשר ממונים על ידי הממשלה, בהם מתקיים ביזוי של יום הזיכרון, או יום השואה. אומנם הם אינם מקבלים מימון דרך משרד התרבות, אך האם בעקבות החוק הזה, צריך להחיל חוק דומה גם עליהם? הרי אם ביזוי כללי אמור להביא לסגירת הברז הממשלתי לתמיכה בגופים שונים, האם לא צריך לשקול גם מקרים כגון אלה?

המדרון החלקלק האמורפי הזה, לטעמי, הוא דבר שבו צריך להיות חכמים, ולא להיכנס אל הצרה הזו מלכתחילה. זה עדיף מאשר להיות פקחים ולעשות תיקונים ודיונים בדבר השימוש באותו החוק לאחר חקיקתו, כאשר עולות בעיות דוגמת אלה שציינתי.

אולם זה דיון טכני, עליו אפשר להתווכח כמובן, ולדון האם וועדה כזו או אחרת היא הפורמט הנכון כדי להחליט בדבר שלילת מימון מאנשים או גופים ספציפיים. ניתן כמובן לדון כיצד ניתן ליצור איזונים ובלמים בתוך המנגנון הזה, כדי לוודא שבאמת נשללים תקציבים רק מאנשים שבאמת קוראים לרצח, או באמת תומכים ברוצחים וטרוריסטים וכיו"ב. אבל, לדעתי, ולדעת החוק הקיים, אנשים המבזים את סמלי המדינה, או קוראים לרצח והרג אזרחים וחיילי צה"ל, אמורים לשבת בכלא, ולא לקבל עונש של שלילת תקציבים. ישנם חוקים קיימים ביחס למקרים אלו, דוגמת החוק כנגד הסתה למשל. למה פתאום צריך את החוק הזה? את מה הוא משרת? התשובות לשאלות הללו לדעתי יראו כי חוק זה בא לשנות מאזן כוחות בתוך המגרש הפוליטי בין הימין לשמאל בתחום ספציפי, ולא נועדו להגן על ביטחון הציבור.

עם זאת, גם זה לא הדיון שבהכרח רציתי להתמקד בו, אם כי גם הוא בעל חשיבות. השאלה היותר גדולה שדיון זה מעלה היא שאלה פילוסופית במהותה. מה מקום האמן או האמנית בחברה? מהי המטרה שלשמה הם יוצרים אומנות?

אנשים המצדדים בדעה הניאו-ליברלית השולטת כיום בספירה הרעיונית יגידו שהממשלה לא צריכה לממן אף אחד. אם לאומנות יש הצדקה והיא חשובה לאנשים, הם ימצאו דרכים להרוויח מכך כסף. הלא כסף, על פי ראיית עולם זו, הוא הדרך לכמת אהדה והסכמה ציבורית. הרי הסרטים המצליחים נמדדים בכמה כסף הם מרוויחים באולמות הקולנוע. ציורים מפורסמים תמיד ימדדו בכמה הציור שווה בכסף, ולאו דווקא בערך האומנותי שלו, שאותו אי אפשר לכמת ולמדוד. הנטייה היום, בייחוד עם התפתחות ה"ביג דאטה" והתפישה המדעית-כמותנית, היא שיש לשאוף לכמת ולהציג במספרים כל דבר וכל ערך שיש בחברה. המדד לתרומה של אדם לחברה, יש שיגידו, הוא המשכורת שלו. ככל שהעבודה של אותו אדם חשובה יותר, הוא או היא ישתכרו יותר (כמובן שמדובר בהכללה גסה, לדוגמה ראש הממשלה לא מקבל משכורת גבוהה בהכרח בהשוואה לזו של מנכ"לים של בנקים).

אולם כאן טמונה הבעיה המרכזית והיא – איך אפשר לכמת אומנות? האם רק אומנות שיכולה להרוויח הרבה כסף ולהיות ממוסחרת היא האומנות היחידה בעלת ערך? או שמא, יש אומנות שאיננה רווחית, ואיננה נמדדת בכסף, אך יש לה חשיבות בלתי ניתנת לכימות? למשל, תיאטרון קטן בשכונת מצוקה. או אמנים המשמרים סוג אומנות מסורתית שאיננה בעלת ביקוש רב?

לכאן נכנסת השאלה מה מקומה של האומנות בחברה. הרברט מרקוזה, פילוסוף יהודי מאסכולת פרנקפורט, מדבר על כך בספריו וכתביו הרבים, אבל במיוחד בספרו "האדם החד מימדי". על פי דעתו (ודעת אחרים באסכולה זו), אומנות אמורה להיות מנותקת לגמרי מהספירה הכלכלית והחברתית. רק באמצעות ניתוק זה, הוא גורס, היא יכולה להציע אלטרנטיבה לאורח החיים הקיים. בכך, אומנות יכולה לתת תמונת ראי אמתית יותר למתרחש בחברה, ועל ידי ביקורת או הצגת עולם אחר, השונה בתכלית מהעולם שלנו, לגרות את המחשבה ולקדם את החברה.

הרעיון של מרקוזה (ועוד כמה פילוסופים) הוא שכאשר אומנות פועלת בתוך השוק הקפיטליסטי, היא חווה לחצים אדירים מצד המשק. הרי כל מה שפועל במסגרת השוק מחויב בראש ובראשונה להיות רווחי, ובשל כך, לעבוד על פי חוקי השוק. על פי מרקוזה, ברגע שעיקר העיסוק של אומנות הוא להרוויח כסף כדי להתקיים, היא מאבדת מהרעיון שלשמה היא התקיימה כל הזמן עד לעידן הקפיטליזם – והוא להציב אלטרנטיבה וביקורת על דרך החיים שלנו. ביקורת נוקבת על אורח החיים והערכים של החברה והאדם האינדיבידואלי, הרבה פעמים וברוב התצורות שלה איננה נעימה. לכן יום כיפור, שמטרתו היא לתת דין וחשבון על מעשינו ולעשות חשבון נפש, הינו יום עצוב וקשה. לכן הוא איננו מתרחש אחת לחודש. אומנות (ברוב הפעמים) שבאמת חופרת בקרביים של בני האדם והחברה, לא בהכרח תהיה פופולארית, משמע, לא רווחית. על פי מרקוזה, אנשים מתפתים ונוטים, בטח אחרי יום עבודה ארוך ומפרך, להיות עייפים. אין להם כוח בשארית היום לחשוב מחשבות עמוקות מדי על הקיום, ובטח לא בצורה כזו שתערער את המוטיבציה שלהם לקום למחרת בבוקר ולהמשיך בעבודתם (על פי מרקוזה ניצול וניכור מתוצר עבודתם). לפיכך, אנשים מעדיפים לשכוח, לשים הכל בצד וליהנות. מרקוזה טוען כי אומנות הפועלת במערכת הקפיטליסטית איננה מעודדת אותנו לחשוב מחוץ לקופסא, מחוץ לקיום והרעיון של השוק, וכופה על כולם להתיישר, כי מי שאיננו מתיישר מת ברעב. הציטוט המפורסם של פרדריק ג'יימסון אומר "קל יותר לדמיין את סוף העולם, מאשר את סוף הקפיטליזם", ואני חושב שהוא ממצה את הרעיון הזה של מרקוזה בצורה הטובה ביותר.

אומנים צריכים לבקר את החברה ולהציב מראה שמשקפת את החברה והשלטון במערומיו. מטרתם היא להתעסק בדברים הלא נעימים והשאלות הקשות שאנו רוצים להדחיק לשוליים. ממשלה, שמנסה ליצור חוק מעורפל בלי הגדרה ברורה, רוצה לנצל את הערפול הזה כשוט שבו אפשר להצליף במי שצריך כדי שיתיישרו וישתקו. אומנים כאלה בדרך כלל לא נמצאים בקדמת הבמה, ואינם בהכרח מרוויחים סכומי כסף גדולים מפירות עבודתם. אף על פי כן, יש להם תפקיד חשוב, והוא לקדם את החברה על ידי כך שהם מנותקים מהחברה, עובדים "לידה" ומסתכלים עליה מהצד. מי שלא רוצה לשמוע ביקורת (כמובן בגבול המותר כי מי שקורא לרצח חיילים או אזרחי ישראל, מקומו בכלא), כנראה מעיד בכך על חוסר הביטחון שלו.

ממשלה שמפחדת מאומנות מראה עד כמה היא חסרת ביטחון, וכמו כן חושפת את חוסר אמונתה בצדקת דרכה. הרי, צדקת הדרך היא משהו שאומרים אותו שוב ושוב. ככל הנראה, אנשים הצועקים שהצדק איתם כל הזמן, אולי לא בהכרח בטוחים בזאת, והם מנסים לשכנע את עצמם לא פחות מאשר את השומעים. ממשלה שיש לה סיבה לפחד מאומנים ורוצה להשתיק את קולם, כנראה לא יודעת ולא רוצה להתמודד עם הביקורת. הדרך הקלה ביותר זה להכניס את האומנים אל כלכלת השוק, כדי שהם ישקעו וייעלמו בתוכה.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.