בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

חוק תיירות מרפא: בין רופאים, תיירים ושנאת עשירים...

חוק תיירות מרפא: בין רופאים, תיירים ושנאת עשירים

,
חוק תיירות מרפא, התשע"ח-2018 אושר שבוע שעבר בכנסת ישראל ומתיימר להסדיר לראשונה את תחום התיירות הרפואית. אבל בעוד חברי הכנסת בהתלהבות רבה קידמו חקיקה שנועדה להגן על הציבור הישראלי, הם עשויים לגלות במהרה שהם הפרו את הכלל הראשון בנוגע לרפואה – ראשית, אל תזיק.

רוב אזרחי ישראל יודעים על קיומה של תופעת התיירות הרפואית בישראל, אך רק מעטים מכירים את היקפה וחשיבותה. עשרות אלפי אזרחים זרים, בעיקר מרוסיה, מאוקראינה וממזרח אירופה, שמגיעים מידי שנה ליהנות ממערכת הרפואה המתקדמת הפכו את ישראל למעצמה עולמית בתחום. בשנת 2013 ישראל דורגה כיעד השלישי המועדף על תיירי מרפא בעולם, והקדימה מדינות כמו גרמניה, ארה"ב, סינגפור, קוריאה, הולנד ורבות אחרות. תיירות המרפא מייצרת הכנסה שנתית של כ- 1-1.5 מיליארד ש"ח למשק הישראלי, כאשר בתי החולים הציבוריים לבדם מרוויחים בממוצע כ-250 מיליון ש"ח בשנה מהטיפולים בתיירים. במשך שנים רבות הסתתרה תעשיית תיירות המרפא מהעין הציבורית ופעלה באין מפריע וללא התערבות המחוקק. המציאות הזו נגמרה רשמית שבוע שעבר, שעה שהכנסת אישרה בקריאה שלישית את חוק תיירות מרפא, התשע"ח-2018 שקובע לראשונה כללים בנוגע לתיירות רפואית.

הליך גיבוש החוק נמשך מספר חודשים בוועדת הבריאות של הכנסת. הוועדה התיימרה להתמודד עם שלוש בעיות עיקריות לדעתה בתחום תיירות המרפא. ראשית, חברי הכנסת דאגו מכך שסוכני תיירות מרפא מנצלים את המצוקה של התיירים לגבות מחירים מופקעים, באופן הפוגע בתדמית מדינת ישראל. שנית, הם חששו שהשירות לתיירי המרפא יבוא על חשבון המטופל הישראלי – בית חולים ישראלי יעדיף להקצות משאבים מוגבלים, כמו מיטות אשפוז, לתיירים המשלמים סכומי עתק במקום למטופל הישראלי. לבסוף, הם נדרשו להתמודד עם השאלה העקרונית האם להתיר הכנסת כסף פרטי למערכת הציבורית והסיכוי כי הדבר יוביל לשחיתות. חוק תיירות המרפא מתמודד עם הבעיות האלו באמצעות קביעת מגבלות על סוכני תיירות מרפא, בתי חולים ורופאים. סוכני תיירות נדרשים תחת החוק החדש להירשם במרשם, להיות כפופים לכללי אתיקה ולשלוח לתייר הצעת מחיר שכוללת את תעריפון משרד הבריאות לשירותים אמבולטוריים. בתי החולים נדרשים לטפל בתיירים רק מחוץ לשעות הפעילות הרגילות ונאסר עליהם להעניק העדפה לתייר בקביעת תורים וכדומה. על רופאים נאסר לקבל תשלום באופן ישיר מהתייר או שכר מוגדל מבית חולים ציבורי.

הבעיות שהכנסת ניסתה להתמודד איתן נשמעות רציניות, אך במציאות לא ברור עד כמה הן בכלל קיימות. אין נתונים זמינים ומלאים לגבי תיירות מרפא בישראל, היקפה או השפעתה על המטופל הישראלי, ולכן קשה להסיק האם באמת יש החצנות שליליות. חברי הכנסת היו מודעים למחסור בנתונים. וועדת הבריאות אפילו הורתה למרכז המחקר  והמידע של הכנסת לאסוף את הנתונים האלו, אך הדוח הסופי שהתקבל היה חלקי ביותר. אז בהיעדר נתונים, הכנסת חוקקה חוק על סמך "תחושות בטן" ונבואות זעם שהושמעו על ידי גורמים שונים שהופיעו בפני וועדת הבריאות, כמו מרכז אדווה, הידועים בהתנגדות אידיאולוגית לכל מעורבות השוק הפרטי במתן שירותים לאזרח. למעשה, מהנתונים המעטים הקיימים, יש סיבות טובות לסבור לא רק שהבעיות המתוארות לעיל אינן קיימות, אלא שלתיירות המרפא יש דווקא החצנות חיוביות על המערכת הרפואית הישראלית.

נתחיל עם הסכנה הראשונה שהטרידה את חברי הכנסת – גביית מחיר מופקע מתושבי חוץ. כאמור, החשש הוא שהתנהלות זו תוביל בסופו של יום לפגיעה בתדמית ישראל בעולם. זו טענה מוזרה בעיקר כי למחירים אין משמעות במנותק מהשירות. למשל, אני לא יכול לומר שמחיר של 50,000 ₪ הוא גבוה עבורי, מבלי לדעת אם אני קונה כוס קפה או מכונית חדשה. העובדה שישראל היא יעד מועדף בתחום התחרותי מאוד של תיירות רפואית דווקא מעידה על כך שאין כאן מצב של הפקעת מחירים. אנחנו כנראה מספקים שירות איכותי במחיר הולם, לפחות לדעת תושבי החוץ, אחרת הם לא היו מגיעים לכאן.

גם הטענה בנוגע לפגיעה במטופל הישראלי היא שנויה במחלוקת. למרות שאין נתונים חד משמעיים בנוגע להיקף תיירות המרפא, כולם מסכימים שמדובר על פחות מ-1% מהמטופלים בישראל (בין 30,000 ל- 60,000 איש בשנה). מנגד, תיירי מרפא אחראים לכ-5% מסך הכנסות בתי החולים. התיירים בעצם מסבסדים את המטופל הישראלי ומהווים מקור הכנסה חשוב לפיתוח תשתיות רפואיות בבתי חולים ציבוריים. זה לא אומר שלא יכול להיות תרחיש שבו תיירי מרפא צורכים שירותים רפואיים על חשבון מטופלים ישראליים, אבל זו לא תוצאה הכרחית. באותה מידה, יתכן שתיירות מרפא רק משפרת את מצב המטופל הישראלי, אם ההכנסה ממנה גבוהה מספיק ומממנת טיפולים רפואיים לישראלים. אז עכשיו נותרנו רק עם הטיעון האחרון – הכנסת כסף פרטי תוביל לשחיתות במערכת הציבורית. בשביל להבין את הטיעון הזה, צריך לחזור כמה שנים אחורה, לאירוע ש"חשף" את תיירות המרפא בישראל וכנראה התניע את הליך החקיקה.

לפני כארבע שנים, מערכת עובדה חשפה בתחקיר כי שלושה רופאים קיבלו לכאורה כספים מתיירים בתמורה להסכמתם לבצע ניתוח בבית החולים איכילוב. התחקיר עורר את גורמי אכיפת החוק בישראל שהחלו בחקירה. בתום הליך חקירה ממושך, המליצה המשטרה לפני מספר חודשים על הגשת כתב אישום כנגד הרופאים בגין שוחד. הרופאים, כולם בעלי פרקטיקה פרטית, ניתחו תושבי חוץ בבית חולים איכילוב תמורת תשלום. מאחר שהם ניתחו במסגרת הציבורית, מדובר למעשה בעובדי ציבור שקיבלו טובת הנאה תמורת שירות. לכאורה מדובר בשוחד "קלאסי", שבדיוק אותו ביקשו בכנסת למנוע. אבל זוהי תפיסה פשטנית, שמחטיאה את מהות עבירת השוחד ולוקה בחוסר הבנה של הדינמיקה של היחסים בין הרופא לתייר. עבירת השוחד נועדה להגן על טוהר המידות של המגזר הציבורי – למנוע ממשחד לקבל יתרון לא הוגן על פני יתר הציבור. אבל האם זה מה שקורה במצב בו תייר משלם לרופא תמורת ניתוח?

בתי החולים בארץ כנראה אינם מתקדמים יותר מבתי חולים אחרים בעולם המערבי. מיטת אשפוז ואזמל מנתחים יש בהרבה מקומות בעולם, אבל לא בכל מקום יש את הרופא המתאים לבצע את הניתוח. מקור המשיכה של התיירים הרפואיים הוא הרופא המומחה עצמו – המטופלים פונים לרופא והוא זה שמציע להם לעבור ניתוח בבית חולים כזה או אחר. כשמבינים את הדינמיקה הזו, אפשר להבין שהרופאים לא גזלו כסף או משאבים מהמערכת הציבורית. ההיפך הוא הנכון. הרופאים אמנם קיבלו תשלום, אבל החליטו לנתב את המנותח דווקא לבית חולים ציבורי במטרה להעשיר את הקופה הציבורית. באופן אבסורדי שלושה רופאים נאלצים להיאבק על חירותם דווקא בגלל שבחרו לקדם את האינטרס הציבורי.

בחוק החדש הכנסת אימצה כאמור את גישת המשטרה, והגבילה את האפשרות לשלם לרופאים. אבל מעבר לכך שלא ברור שבעיית השוחד שהם דמיינו לעצמם בכלל קיימת, ישנן השלכות שליליות משמעותיות להגבלה. יו"ר איגוד מנהלי בתי החולים הזהיר באחד מדיוני הוועדה כי הסעיף הזה בחוק הוא "קצת פופוליסטי" ויוביל לכך ש"שום רופא לא ינתח במערכת הציבורית כי מעבר לכביש בבית החולים הפרטי הוא יקבל כמה שהוא ינקוב ויקבל את שכרו". חברי הכנסת לא התרשמו מהדברים. הם בעיקר היו עסוקים בלוודא שאף אחד לא יתעשר יותר מידי חלילה. כשמנהל חברת תיירות רפואית קם לדבר באחד הדיונים הראשונים בוועדה הוא נקטע על ידי ח"כ בירן מהמחנה הציוני ששאלה בסרקסטיות: "יש כאן אדם אחד שלא מרוויח מזה כסף שבא לדבר בעד תיירות המרפא?". ח"כ מיכאלי הוסיפה אחריה ש"מזמן לא נתקלתי בחבורה כל כך תאוות בצע". כשאלו התחושות של חברי הכנסת בתחילת הליך החקיקה, אי אפשר לצפות לניתוח מעמיק של ההשלכות של החוק שהם מצביעים לגביו.

התעשייה הרפואית נשענת על הון אנושי איכותי. מיטות אשפוז או מכונות MRI הן חסרות חשיבות בלי צוות רפואי מעולה. בשביל רופאים איכותיים אנחנו חייבים להציע תגמול כספי גבוה. לא צריך להתבייש בכך. אם אנחנו רוצים את האיכותיים והאיכותיות ביותר כרופאים, אנחנו צריכים להעלות משכורות או ליצור אפיק הכנסה במגזר הפרטי למצטיינים ביותר. תפיסה שרואה בתשלום כספי לרופא כמעשה מגונה היא תפיסה לא מוסרית שתדחוף אנשים טובים מחוץ למערכת הרפואית ותזיק בטווח הארוך לאזרחי ישראל.


קרדיט תצלום:
rawpixel
שתף:
 
  • אמיר קופר

    עורך דין ורואה חשבון, כותב בנושאי משפט, כלכלה וחברה.