בחירת העורך

חטאו של טראמפ: ההכרה באמת

,
התגובה של מדינות ערב להכרזה על ירושלים כבירת ישראל חושפת ממה הן חוששות באמת

לפני מספר שבועות יצא נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בהכרזה שבעולם שפוי לא הייתה זוכה לכותרת בשום ערוץ תקשורת רציני. אף כתב מנומנם לא היה טורח לפתוח את הפנקס ולצטט את דבריו בכדי להוציאם מאוחר יותר מההקשר בו נאמרו. "ירושלים היא בירת ישראל", הכריז הנשיא, והעולם כמרקחה. קשה מאוד להיזכר מתי הפגינו מדינות העולם חזית כה אחידה, כמו זו שעמדה מאחורי הגינוי המהדהד להכרזה.

הראשונים והחריפים ביותר לגנות היו, כמובן, הפלסטינים ומדינות ערב. אבו מאזן הצהיר שזו "חצייה של כל הקווים האדומים"; סאאב עריקאת איים בניתוק היחסים עם אמריקה; תנועת הפת"ח קראה לקיום "ימי זעם״ וחמאס קרא לאינתיפאדה; ארדואן איים לנתק קשרים עם ישראל; מלך ירדן טען שייהוד ירושלים יוביל לשפיכות דמים; ושר ההגנה של מלזיה הודיע שצבא מלזיה מוכן לפעול בירושלים אם יידרש.

אך מהו המעשה האמריקני שכה הפחיד את מדינות ערב ואת הפלסטינים? מה הדבר הנורא שעשה הנשיא טראמפ, שנשיאים לפניו נמנעו מלעשות? מה שבר את הכלים ועורר תגובה קיצונית שלא נראתה כמותה בשנים האחרונות?

ניתן היה להניח שמהלכים והתבטאויות מסוג זה מהווים תגובת נגד לעובדה שארה״ב מסייעת להתחמשותה של ישראל, או לכך שהיא מתחייבת לשמר את עליונותה הטכנולוגית ביחס למדינות ערב. ייתכן גם שהם עשויים לשמש תגובת נגד להצהרותיה החוזרות ונשנות של ארה״ב, על כך שישראל היא בת בריתה החשובה ביותר במזרח התיכון, מה שמונע ממנה, לכאורה, לשמש כמתווכת הוגנת בין הצדדים. כמו כן, התבטאויות אלו עשויות היו לנבוע מכך שארה״ב מגנה על ישראל באופן עקבי במוסדות האו"ם, ובעיקר בחשוב שבהם – מועצת הביטחון – תוך הצרת צעדיהם של הפלסטינים באותם המוסדות. אולם דבר מאלה לא הביא לשבירת הכלים הנוכחית, שכן כך פעלו רבים מנשיאי ארצות הברית לאורך השנים.

הפשע הגדול, החטא הנורא של טראמפ, היה עשיית הדבר ממנו חוששים הערבים יותר מכל – הוא הכיר באמת. משפט אחד קצר, עובדתי וקר הצליח להרעיד את אדמת המזרח התיכון. הכרה באמת הידועה לכל, מסתבר, היא פשע חמור במזרח התיכון, אולם זה לא צריך להפתיע אף אחד. הנרטיב הערבי שזור לכל אורכו בהכחשה עקבית של האמת; בבתי הספר במדינות ערב רבות מדינת ישראל עדיין לא מופיעה במפות. רק בשבוע שעבר התחוללה סערה בלבנון, לאחר שמורה לצרפתית בבית ספר פרטי העזה לספר לתלמידי כיתה ד' שמדרום ללבנון ישנה מדינה ושמה ישראל. חכמי דת והיסטוריונים ערבים עדיין מספרים מעל כל במה שאין, ומעולם לא היה, קשר בין העם היהודי לירושלים וש"כל הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים זאת".

העולם הערבי חי בתחושה מתמדת שכל עוד יעצום עיניים מספיק חזק ויתעלם מקיומה של ישראל, יום אחד היא פשוט תחדל להתקיים; או שברגע ש"יישברו" ויכירו באמת המרה, יהפוך הקיום הישראלי מסוד למציאות. העובדה שירדן ומצרים חתמו על הסכם שלום עם ישראל, ושהפלסטינים עצמם, בכל תהליך מדיני בו לקחו חלק, הכירו באופן ישיר או משתמע בירושלים המערבית כבירת ישראל, לא מפריעה לרוב העולם הערבי להמשיך ולהתעלם מקיומה של המדינה, ולהתרעם ולרתוח כאשר טראמפ אומר את מה שהם יודעים כבר מזמן. קיומה ושגשוגה של ישראל הם כישלון מהדהד של העולם הערבי כולו, אשר נשבע לחסלה, מה שמסביר את הקושי האדיר שבהכרה בקיום זה.

ההכרה בישראל, עם זאת, איננה רק הודאה באמת – קשה ככל שתהיה – אלא גם פתח לעתיד חדש, למדינות ערב ולאזור כולו. היא מהווה תנאי מקדים הכרחי לכל תהליך שלום אזורי. בעוד שמנהיגי מדינות ערב יודעים היטב שישראל כאן בכדי להישאר, הציבור הערבי מקבל חינוך ברוח אחרת; דורות של אזרחים במדינות ערב חונכו שבקרוב הישות הציונית תיעלם. הגנבים השפלים, אויבי האסלאם ורוצחי הילדים, יחזרו בחזרה לאירופה. כיצד באווירה זו יוכלו מנהיגי ערב למכור לאזרחיהם נורמליזציה ושלום עם ישראל? אין שום סיבה לעשות שלום עם ישות מדינית שלא קיימת, או כזו שעומדת להיעלם. אם היהודים הם קופים וחזירים שגזלו אדמה אסלאמית קדושה שאין להם שום קשר אליה, איך בכלל ניתן להעלות על הדעת לשאת ולתת עימם?

שלום אמיתי בין עמים, ולא שלום בין מדינה דמוקרטית לרודן, לא יוכל להיות מבוסס על שקר והכחשה. הוא חייב לכלול הכרה של רוב הציבור הערבי בקיומה של מדינת ישראל, שבירתה ירושלים, ובקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארצו. זהו אינו תנאי מספיק לשלום, אך זהו תנאי הכרחי.

קולות אלה מתחילים להישמע בסעודיה ובמדינות נוספות במפרץ. ככל שהתמריץ הביטחוני הטמון בהתקרבות לישראל גדל, כך גובר הצורך להכשיר את דעת הקהל לשינוי המדיניות הקרב. הקולות להכרה בקיומה של ישראל – גם אם לא בלגיטימציה שלה – ולשיתוף פעולה מסוים עימה, כבר אינם חריגים בנוף התקשורתי הערבי; וחשוב מכך, הם כבר אינם זוכים לגינוי אוטומטי. יש כאלה שאף מגדילים לעשות ומדברים על הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו, אך הם עדיין מיעוט זניח.

אף על פי כן, רוב הציבור הערבי והשיח התקשורתי עדיין שטופים שקרים והכחשה. מנקודת מבט זו, ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל איננה סמלית בלבד. עצם העובדה שעד היום אפילו ארה״ב – בת בריתה החשובה ביותר של ישראל והמעצמה החזקה בעולם – סירבה להכיר בירושלים כבירת ישראל, שירתה היטב את הנרטיב הערבי. אם האמריקנים מסרבים להכיר בירושלים, לא יעלה על הדעת שמדינות ערב יעשו זאת.

ההצהרה של טראמפ, אם כן, היא מכה כואבת לנרטיב הערבי, על אחת כמה וכמה אם היא תוביל לצעדים דומים מצד מדינות נוספות. הנרטיב הערבי הולך ונחלש, והכרזתו של טראמפ עשויה להוות זרז משמעותי להתפרקותו. זה לא יקרה מחר וגם לא מחרתיים, שכן שנים של הסתה והכחשה לא ניתן למחוק בן לילה. אולם העמדה האמריקאית החדשה – וחשוב מכך, המראה שהיא מציבה בפני העולם הערבי – יכולה להיות המהלומה שתסדוק את חומות השקר. כשאלה ייפלו, ניתן יהיה להתחיל לדבר על שלום.


קרדיט תצלום:
Gage Skidmore
שתף:
 
  • תום זיו

    מנהל תוכן ושיווק באתר. בוגר תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה, פילוסופיה, כלכלה וכל מה שביניהם.