בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

חירות או 'גן עדן': המתקפה המודרנית על מוסד המשפחה...

חירות או 'גן עדן': המתקפה המודרנית על מוסד המשפחה

,
מוסד המשפחה נמצא תחת מתקפה, לא ניתן יותר להתכחש למציאות הזו. העמדה הזו בוודאי אינה פופולרית בקרב חוגים מסוימים בחברה הישראלית, וכנראה תגרור גם תגובות זועמות, אך לזעם אין דבר וחצי דבר עם אמת או שקר, והאמת צריכה להיאמר.

מוסד המשפחה כבסיס החברה

המשפחה היא הבסיס החברתי שעליו בנויים כל המוסדות והקשרים האחרים. זוהי מוסכמה שאין עליה עוררין בקרב ההוגים הליברלים והשמרנים. מילטון פרידמן, כביכול אינדיווידואליסט חסר תקנה, טען כי החברה המודרנית היא "חברה המושתתת על משפחות יותר מאשר על פרטים". בעזרת זאת נימק למשל את התנגדותו הנחרצת למיסי ירושה. אדמונד ברק כתב כי כל אדם בחברה משתייך לכמה קבוצות, או מחלקות, בסדר גודל עולה. כך למשל, הקבוצה הגדולה שאליה משתייך אדם היא המדינה, והקבוצות הנכללות בה הן עירו, שכונתו, קהילתו, חבריו ומשפחתו. משפחתו של אדם היא הקבוצה הקטנה ביותר שאליה הוא שייך, וברק העניק לה את כינוי החיבה "המחלקה הקטנה". באותה המחלקה הקטנה האדם מוצא את שיוכו הראשון לחברה. שם הוא לומד את עיקר דרכי הנועם והמוסר. המעגלים הרחבים יותר, בין אם זו הדמוקרטיה או השווקים, אינם יכולים להתקיים ללא אותן "מחלקות קטנות" ומתפקדות היטב. לכן ברק חשש מאוד מהזרמים המהפכניים שפעלו בתקופתו, אשר טענו נגד המחלקות הקטנות וביקשו למצוא מזור לכל צרות האדם במוסדות המדינתיים.

פרידריך האייק הבחין בין ה"מיקרו-קוסמוס", משפחתו וחבריו של אדם, לבין ה"מאקרו-קוסמוס", החברה הרחבה שבה אנו נמצאים. במיקרו-קוסמוס אנו מפתחים הרגלים בריאים וחשובים לחיים טובים – שיתוף פעולה ואהבה. חשוב לו לכל אדם שיהיה לו מיקרו-קוסמוס, וזה מכין ומכווין אותו לעבר ההתנהגות והחיים במאקרו-קוסמוס. עם זאת, הוא הזהיר מפני השלכת ההיגיון והנורמות של המיקרו-קוסמוס אל המאקרו-קוסמוס. שיתוף הפעולה והאמון הגבוה, הרצון לעזור ולסייע במיקרו-קוסמוס ליקרים לנו (גם במחיר גבוה עבורנו), מתורגמים לעיתים לרצון להחיל כללים דומים במאקרו-קוסמוס. אף כי הרצון הזה מבורך, הוא הרסני לחברה הכללית ומתורגם למערכות של שליטה ובקרה חברתיות שאותן שוחר חירות צריך לדחות ביתר שאת.

המתקפה משמאל

החשיבות הרבה של המשפחה אינה תחביב אינטלקטואלי ימני בלבד, וגם מצדו השני של המפה הפוליטית כתבו עליו רבות. לשמחתנו נגלה כי גם מרקסיסטים ונאו-מרקסיסטים מסכימים על חשיבותו הרבה של מוסד המשפחה כבסיס שעליו נשענים שאר המוסדות החברתיים. לצערנו נגלה כי הסכמה זו מובילה לרצון להיפטר ממוסד המשפחה. אם המשפחה היא הבסיס של המוסדות החברתיים שלנו, אך המוסדות החברתיים שלנו רקובים ומונעים מאיתנו להגיע לאוטופיה הסוציאליסטית, הרי שצריך להיפטר ממנה, שכן היא נתפסה כמוסד "בורגני". אנגלס כתב כי הקפיטליזם והמשפחה קשורים זה בזה קשר הדוק. בחברה הטרום-קפיטליסטית בני אדם חיו בחברות שבטיות שבהן הרכוש היה משותף והילדים של זוג מסוים נחשבו חברי השבט, ולא "הילדים של". הקפיטליזם, כמערכת של רכוש פרטי, מקדש את המשפחה, שבה הורים חולקים את רכושם עם מתי מעט (ולא עם "ההמון") וכן מורישים להם אותו. אותה (אי) חלוקת רכוש מובילה את אי-השוויון בחברה ומגדילה אותו. המשפחה, אם כן, היא מוסד של הסדרים כלכליים שנועד לתחזק את הקפיטליזם ואת הרכוש הפרטי. עם ביטול הרכוש הפרטי, המשפחה הבורגנית תיעלם ולא יהיה בה צורך עוד.

לא מפתיע, אם כן, כי בניסיונות הרצחניים והאומללים להשיג את אותה אוטופיה, הוקדשה מחשבה רבה לפירוק מוסד המשפחה והעברת משאביהן ואחריותן של המשפחות למוסדות מדינתיים עצומים. בבריה"מ אומץ קודקס שכזה (התואם למרקסיזם-לניניזם) ב-1918, ובעשורים שלאחר מכן הוא רוכך עוד ועוד, עד כי לבסוף ניתן לומר שהמשפחה ניצחה אפילו את ברית המועצות. בתנועה הקיבוצית בישראל שררה תפיסה דומה, והמשפחה נתפסה כמוסד בורגני ואי-שוויוני. על מנת להילחם בכך ילדים הושמו ב-"בתי ילדים" שבהם ישנו ושבהם התחנכו, תחת השגחתם של מדריכים חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית. ההורים הורשו לבקרם לעיתים רחוקות ונאסר עליהם לקיים איתם מפגשים ארוכים מדי, על מנת שלא יסטו מלימודיהם ושלא ייפתחו, חלילה, פערים כלשהם בין הילדים הרכים. בתי הילדים עברו שינויים רבים לאורך השנים, ולבסוף בוטלו כמעט לחלוטין. גם כאן, המשפחה ניצחה.

המתקפה הבלתי צפויה

לא פלא, אם כן, שהמשפחה הינה זירת מאבק תרבותית-פוליטית חשובה בין שוחרי חירות לבין אלו המבקשים ליצור גן עדן על פני האדמה. ועתה אנו מגיעים לימינו אנו. מסקירת הפסקאות לעיל אין ספק שאנחנו חיים בעידן של מתקפה חסרת תקדים על מוסד המשפחה. מתקפה שאף ייתכן שתמוטט אותו כליל. מתקפה מצד כוחות חזקים, מאורגנים ומתוקצבים היטב. אותם כוחות, דתיים ושמרנים-חברתיים – רוממות מוסד החברה בפיהם, אך מעשיהם מהווים מתקפה משולבת ואפקטיבית עליו.

שהרי נגד מה הם נלחמים? נלחמים הם נגד חיזוק מוסד המשפחה. נלחמים הם נגד הרעיון שעוד אנשים, גברים ונשים, גברים וגברים, נשים ונשים – יבנו משפחות. נלחמים נגד הרעיון שעוד אנשים יקימו לעצמם "מחלקה קטנה" ו-"מיקרו-קוסמוס" משל עצמם. אלו היחידות הבסיסיות ביותר ששוחרי חירות מסכימים כי הן הבסיס לאדם וחברה חופשית. הכוחות הללו דוחפים אנשים, שכל בקשתם היא השתלבות בחברה, אל מחוצה לה, תוך טיעונים אוויליים על כך ש"אין זה טבעי", למשל. זאת תוך התעלמות מוחלטת מכך שהחברה האנושית אינה טבעית. החברה האנושית, על כלל המוסדות המרכיבים אותה, היא הישג. האדם במצב הטבע אינו חביב, והיכולות שלו מוגבלות מאוד במצב זה. נדרשים שורה של מוסדות, קטנים כגדולים, על מנת לקיים את המצב החברתי הנוכחי, שהוא לא פחות מקסם, נס של ממש. על אותו נס, על אותו הישג, מבקשים שוחרי החירות להגן, והגנה זו דורשת לעיתים רבות שינויים ורפורמות. קשה לנו לתאר למשל חברה חופשית שבה אסור לאנשים מקבוצות אתניות שונות להתחבר או אף להתחתן, אף כי זה היה ההסדר החברתי המקובל במשך מאות ואלפי שנים ברחבי העולם. השימור הוא של החירות והמוסדות המאפשרים אותה, ולא של הכללים הספציפיים בכל מוסד בכל חברה.

בדומה למתקפה על מוסד המשפחה כנגד חיזוקה על ידי להט"בים, כך גם הכוחות השמרניים-דתיים תוקפים את מוסד המשפחה כנגד חיזוקה על ידי חילונים ואחרים שאינם ששים לחסות תחת הרבנות הראשית. הכרה בנישואים דתיים בלבד היה אמור בוודאי לחזק עיקרי אמונה מסוימים אצל אלו שאינם דתיים. בפועל, "התוצאה הבלתי צפויה" הינה נהירה של אלפי זוגות לחוץ לארץ ולהסדרים אלטרנטיביים ועקומים, במקום האפשרות הפשוטה, הסבירה והמוצלחת בהרבה של נישואין אזרחיים. קשה לתאר עד כמה זוהי מתקפה קשה על מוסד המשפחה, ואף על תחושת השייכות של אנשים לחברה ולמדינה. אנשים שמרכז חייהם הוא במדינת ישראל, שמשפחתם וחבריהם נמצאים כאן – נאלצים לכתת רגליהם למדינות זרות רק על מנת לבוא בברית נישואין לפי צו מצפונם. מה קורה אז לתחושת השייכות של אותם אנשים למדינה ולחברה? כאשר הם רואים כיצד אך מעבר לים מכבדים את צו מצפונם יותר מאשר היכן שנולדו או גדלו. בצדק היינו מתארים חוק האוסר על חתונה יהודית-דתית במדינה זרה כחוק אנטישמי. האמירות הרבות על כך שחילונים ודתיים, הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית, הם "אחים", הן אמירות סרק כאשר אח מוֹנע מאחיו לקיים צו מצפונו; הן אמירות סרק כאשר מתהדרים בחשיבות נישואין ומשפחה, אך "לא כאן". חברות ומדינות רבות מחוץ לארצנו מקיימות נישואין אזרחיים, ואותם אנשים לא חווים את אותו ניתוק בין מדינתם לבין הנישואים שלהם. גם טענות על כך שהסדר שכזה אולימתאים לגויים אך לא ליהודים אינן מחזיקות מים, שכן במדינות רבות כאלה חיים יהודים וגם יהודים דתיים.

צו השעה, עבור שוחרי החירות והחברה, עבור שוחרי שלומה של מדינת ישראל, עבור מי שרוצה להגן על מוסד המשפחה – הוא פתיחת שערי המוסד הזה גם למי שאינם הטרוסקסואלים. צו השעה הוא נישואים אזרחיים. ההתנגדות לכך מהווה מתקפה על מוסד המשפחה; מתקפה על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל, ועלינו להגן על היקר לנו מפני מתקפות אלה.


אריאל קרלינסקי

חוקר וכלכלן, מאסטרנט לכלכלה בתכנית המחקרית של האונ' העברית. מתעסק בכלכלה, הגות והיסטוריה. מרצה לכלכלה בתוכנית אקסודוס.