בחירת העורך

READING

חן המקום על יושביו: על קדושת ירושלים ועל יהדות שאי...

חן המקום על יושביו: על קדושת ירושלים ועל יהדות שאינה רבנית

,
סדרה על יהודה בורלא: פרק שני

הקדמה

בפרק הראשון של סדרה זו הצגתי את הסופר עלום השם, יהודה בורלא, וטענתי כי הכרת יצירתו עשויה לתרום לנו רבות בהבנת ההיסטוריה של בני עדות המזרח, ומתוך כך גם בהבנת המציאות המודרנית של תרבות אשכנזית-ספרדית מעורבת. בורלא, כפי שהצגתי אותו, היה בן ושופר לישוב הישן, אך בו בזמן חי את חייו כחלק מהישוב החדש.

אחד מסיפוריו המוכרים ביותר של בורלא על ירושלים, וזה שבעיניי משקף באופן המדויק ביותר את המתח שיש בהשתייכותו לשני הישובים – הישן והחדש – הוא "בקדושה" (מתוך קובץ "נשים", עמ' 139-221). ב"בקדושה", כפי שאראה במאמר זה, בורלא העביר משהו מן המתח שהוא עצמו חי בו, המתח בין דמות הזר המשכיל החי בירושלים ובין דמות החכם הספרדי הירושלמי; זה שעבור בורלא מזוהה עם משפחתו המיוחסת. יצירה זו, אגב, אינה היחידה בה מופיע האשכנזי או המשכיל המערבי כ"אחר" המבקר את מנהגי הקהילה היהודית המקומית. מוטיב זה קיים גם ב"אתנן", בדמות התייר האשכנזי המבקר את המעמד החברתי של המרננות (הזונות) בתוך הקהילה היהודית בדמשק; או לחילופין ב"אשתו השנואה", בדמות הבן שטס לאמריקה או הבת שמצטרפת לתנועה הציונית למורת רוחו של אביהם. המספרים של בורלא מודעים למתח הזה שבין מזרח ומערב, וכמעט בכל הסיפורים שאני מכיר עושים מאמץ ניכר לבחון את אורח חייהם של בני הקהילה המקומית בעין טובה.

המקום שמקדשים אותו יושביו

"בקדושה" מתרחש רובו ככולו בחצר רבנית בלב רחוב היהודים, בעיר העתיקה בירושלים. החצר שייכת לכבוד ח"ר (חכם רבי) יעקב חי לבית אלחנן, מיקרי ירושלים, והיא ממוקמת בסמוך לארבע ה"קהילות" (בתי כנסיות). מלבד היותו מקום מגוריו של ח"ר יעקב חי ובני ביתו, החצר היא גם מקום משכנה של "ישיבת מגן אברהם"; היא גובלת מצד אחד בבית הדפוס של ר' ליב צוקרמן ושות', ומצד שני בקרן זווית היא גובלת גם ב"ישיבת המקובלים בית אל" המפורסמת. החצר שבורלא מתאר, כמו הדמויות שבה, היא אולי דמיונית, אך יחד עם זאת את תיאורו הוא בוחר לשלב בתוך ירושלים המוכרת של הישוב הישן. הקרבה לבית הדפוס של משפחת צוקרמן מחד – שמואל צוקרמן היה מנהל בית הדפוס לקראת סוף המאה התשע-עשרה – ולישיבת המקובלים בית אל המפורסמת מאידך, ממקמת אותנו בחלל ובזמן של ירושלים העות'מאנית שבין סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.

התיאור של בורלא את החצר הרבנית נפתח במתח שבין אי-הסדר וחוסר הטעם, שהמספר רואה בחצר הירושלמית, ובין האופן בו ראו אותה יושביה. התיאור של הסופר הוא, לכאורה, התיאור האובייקטיבי של מספר יודע כל:

הרבה בתים וחצרות קיימים בעיר העתיקה ירושלים מדורות עברו, שאי אתה יכול לומר על בוניהם ובעליהם, שהיו בני דעת, או, לפחות, שהיה בהם קורטוב של טעם ליופי ולקו ישר ומתוקן. כי איך יתכן שבני אדם מיושבים בדעתם יקימו בתים וחצרות שאינם מיושבים כל עיקר על מכונם, ושכל צורתם אינה אלא גיבוב נדבכי-אבנים וערימות אצטבאות על גבי אדמה עקובה ועשויה הדורים הדורים, חיבור מבויות אפלים על יד קמרונות נמוכים ועל יד סימטאות עקומות שנמשכות כנחש עקלתון – עד שכל אלה מתערבים ומסתכסכים זה בזה וזה על זה, ומתוכם עולים, כביכול, בתים וחצרות שאפלתם מרובה על אורתם, והעקום מרובה בהם על הישר והטפל עודף על העיקר (עמ' 139).

אך בורלא מיהר לתקן רושם ראשוני זה על ידי הכנסת יושבי הבית לסיפור:

אלא שהמתגוררים בדירות אלו לא מצאו בהן, חלילה, כל דופי ואדרבא היו מרגישים עצמם בהן בטוב ובנעימים כאילו ישבו בפלטרין של שרים ורוזנים" (שם), ובסוף התיאור הארוך של החצר וסביבתה: "וכך נתקיים בחצרו של ח"ר יעקב חי מ'חן המקום על יושביו' (עמ' 145).

החצר היא אמנם מבנה אפל וחסר פשר בעיני המספר, אך לא כך ראו אותה יושביה הירושלמים. ההתבוננות שלהם משקפת חצר אחרת מזו שרואה המספר. המספר אמנם טורח להציג באריכות את חוסר ההיגיון האדריכלי בביתו של ח"ר יעקב, אך ברור שבני הבנות, ובעיקר הבנות, משקיפים על הבית באופן שונה לחלוטין: אז מה אם יש בבית מדרגות ש"רעה פגיעתן"; ההצדקה שלהן היא לא באיכות האדריכלית או השימושית שלהן, כי אם בנוכחות הסימבולית שלהן כחלק מהבית העתיק. גם אם עמדתו המובהקת של הרב היא לסלק את המדרגות מפני הנזק, עמדה זו אינה יכולה לנשות הבית המוצאות דווקא במדרגות עתיקות אלו פשר עמוק.

האהבה גוברת על המציאות

בורלא הקדיש מספר סיפורים לגברים המבקשים לקחת לעצמם אישה שנייה. ייתכן, אגב, שהוא ראה בכך מאפיין מיוחד של קהילות המזרח והספרדים, לעומת קהילות אשכנז וצרפת שבהן היה הדבר נפוץ פחות. בחלק מהסיפורים, כגון "לונה" ו"אשתו השנואה" המתרחשים שניהם גם כן בירושלים של סוף המאה התשע-עשרה, הסיבה המיידית לנישואין אלו היא חוסר אהבה של הגבר לאשתו הראשונה. בשני סיפורים אלו הדבר אינו עולה יפה לכל הצדדים הנוגעים בדבר, וההיתר ההלכתי של נשיאת אישה שנייה אינו עומד במבחן המציאות. ב"בקדושה", לעומת זאת, לא זו בלבד שהיוזמה לנישואין אינה מצד הבעל, אלא מצד האישה הראשונה, בסיפור שלנו הנישואין אף עולים יפה. בניגוד לסוף העגום והטראגי שמאפיין רבים מספריו של בורלא – כגון שני הסיפורים שתוארו לעיל, כאשר דוגמאות נוספות הן "שאול ולינדה הקראית" ו"בלי כוכב" – "בקדושה" אמנם מתאר משבר, אך זהו משבר שכל הדמויות יוצאות ממנו בשלום.

קו העלילה המרכזי בסיפור הוא רצונה של אשתו הראשונה של ח"ר יעקב חי, בוסה (מרת) רבקה העקרה, להשיא לבעלה אישה שנייה שתלד לו ילדים. הרצון שלה אמנם מתקבל בברכה על ידי הכלה המיועדת, סולטאנה ואמה, אך הוא נתקל בהתנגדויות מצד אחרים בסיפור, כדוגמת ח"ר יעקב חי ואחיו הדיין. החשש הגדול ביותר הוא מפני הסכנה שיש בהכנסת צרה לבית, וכאן ההפניה התנ"כית לסיפור שרה והגר מפורשת (עמ' 156). ברור לכולם, מלבד לבוסה רבקה, כי קיימת סכנה ממשית של יצירת קנאה בין אישה לרעותה, קנאה שתביא את בוסה רבקה להתחרט על רצונה. אך בניגוד לסיפור המקראי, הרצון הטוב של האישה ושל יתר יושבי החצר, גובר על המתח שבין הצרות. אמנם בהתחלה, לפני שסולטאנה נכנסת להריון, יש מתח בין הנשים, אך בניגוד בולט לסיפור המקראי דווקא לאחר שהיא נכנסת להיריון כל המתחים מתפוגגים. כביכול, רצונם הטוב של יושבי החצר יכול לגבור על האמת הבלתי-נמנעת, שהיא-היא גם הנרטיב התנ"כי, לפיו אין זה רעיון טוב שיכניס אדם צרה לתוך ביתו.

הרעיון לפיו מעלותיהם הטובות של יושבי ויושבות החצר גובר על כל קושי, ובמובן מסוים אף על המציאות האובייקטיבית, חוזר, אם כן, לא רק בהתעלות שלהם מעל המציאות הריאלית של החצר המעוותת, אלא גם בהתעלות שלהם מעל הסיטואציה הבלתי-אפשרית. מהי המעלה הטובה המאפשרת התעלות זו? התשובה לכך משתנה במהלך הסיפור. בחלקו הראשון של הסיפור בוסה רבקה משכנעת את כל הנוגעים בדבר שכוונותיה הן לשם שמים, ועל כן תצלחנה. כך אכן משתכנע הדוד, אחיו של ח"ר יעקב חי, ברצונה הכן של בוסה רבקה:

רואה אני שאת מאמינה בלב טהור ושלם בחפץ לבך ואת בטוחה בפועל ידך. ומכיון שכונתן רצויה – יתן ה' את ידו לך ויברך פועלך (עמ' 158).

האמונה והביטחון הם הערובה להתעלות מעל המציאות הממשית של המספר.

אך יומרה זו נכשלת, כאשר למרות הכל מפתחת בוסה רבקה קנאה כלפי צרתה. בוסה רבקה כיוונה לשם מצווה, אך דווקא משום כך כל זמן שסולטאנה אינה ממלאת את יעודה ונושאת לבעלה פרי בטן, אין בוסה רבקה סובלת את האהבה שבעלה רוחש לנערה:

ואולם האם בשביל כך […] בשביל שעשועי אהבים, או בשביל חמדת פניה של זו קרעה היא את לבה לגזרים, השפילה ראשה עד עפר והעלתה את חייה לקרבן? מה כוחה של זו שבאה והפכה את טפחות ביתה על פניהן? מה זכותה ששבתה שבי את לבו, הלב הטוב והיקר מפז? (עמ' 208).

כל זמן שבוסה רבקה תופסת את מעשיה כקרבן, אין היא יכולה באמת להשלים עם קרבן זה. ההשלמה תבוא רק בדמות מעלה אחרת, רגש אחר, כפי שנואמת בוסה רבקה אחר שכולם מתבשרים כי סולטאנה הרתה:

[…] כי מה רציתי בכסלי הרב? – אמרה וחיוכה הטוב בין שפתיה – אשר תהיה האהבה, כל האהבה, אך מנת חלקי. כזאת אביתי באיולתי. ברם האהבה לאל עליון היא, הוא מקור האהבה ואל אשר יאבה יעניקנה ולאשר יאהב ידבנה. כן הוא. לאור הבשורה הטובה – אורו עיני – הכל זרוע אהבה […] אני אוהבת […] והבת סולטאנה אוהבת […] והוא אוהב […] ומה יאשם לב אוהב? כאור השמש – האהבה. באשר תפול קרן אהבה, כקרן שמש תאיר ותחמם (עמ' 221).

האמונה והביטחון מוחלפים בוודאות חדשה על אודות מהותה של האהבה. נדמה כי ודאות זו היא ההסבר כעת ליכולתם של בני הבית להתעלות מעל המציאות הממשית של המספר. המעלה הגדולה שלהם אינה ביטחונם בה' בלבד, אלא קודם כל היכולת שלהם לאהוב. בנקודה זו ייתכן ויש להבין מחדש גם את ההסבר שסיפק המספר בתחילת הסיפור לחייהם של בני החצר, בחצר שאין בה כל היגיון אדריכלי. האהבה של בני הבית, אהבה שמקורה באל, אך שמתקיימת בין כל בני הבית, היא שמאפשרת להם לנצח את טבע האדם, לחיות זה עם זה בשלום, ולהתגבר על ירושלים חסרת הפשר. אך מעבר לאהבה, כבר בשלב זה יש בתיאורו של בורלא משהו נוסף; אמת, האהבה גוברת על האמונה, אך באותה עת מתרחש תהליך מקביל בו בנות הבית גוברות על הגברים הרבניים. כפי שהתחלנו לראות קודם, בורלא מתאר יהדות בה העוגן המרכזי הוא בני הבית, יהדות בה מאוד מכבדים את התפקיד הרבני, אך לא הוא שיכתיב כיצד תראה אמונתנו. נחזור לנקודה זו, אך לשם כך עלינו קודם כל לבחון גם את נקודת מבטו של הזר.  

המבט של הזר

בורלא חרג מקו העלילה המרכזי של הסיפור על מנת להציג את הדמות "הזרה והנוכרית לכל" של סניור מאיר גביר, איש עשיר שזה עתה עלה מיוון לירושלים (עמ' 159). סניור מאיר מתואר כירא שמים, המקפיד במצוות הדת, אך בפיו קושיות רבות על אורחות חייו של הציבור הירושלמי. הדמות שלו מפתיעה בסיפור, בעיקר משום שהיא אינה משתלבת באף קו עלילה. סניור מאיר מופיע באופן חד-פעמי לשיחה עם ח"ר יעקב חי, שיחה שבוסה רבקה כלל אינה חלק ממנה, ושיחה שאחריה שוב איננו שומעים דבר על אודות אותו סניור. בורלא בכל זאת בוחר להכניס דמות זו, ונדמה לי כי הדבר קשור ליכולת של דמות "זרה ונוכרית" להעביר ביקורת על מנהגי הקהילה ולצאת באופן מפורש נגד רבני ירושלים. סניור מאיר, לדוגמה, יכול להטיח ביקורת בנוגע לכמות הרבנים הבטלנים יושבי הישיבות בירושלים ביחס לכמות האוכלוסייה, ולטעון – טענה שאנו יודעים כי יש לה בסיס היסטורי – כי יחס זה גבוה בהשוואה לכל קהילה אחרת בעולם. הסניור אינו כופר בצורך ברבנים, אך הוא כופר בכמות הרבנים שנוטלים לעצמם את החירות להתקיים מנדבות בירושלים; לטענתו, הרבנים אינם מספקים את "הסחורה" שלשמה הם מקבלים "משכורות" בצורת נדבות מפרנסי הקהילה.

דמות זו, על עמדותיה שאינן מקובלות בקרב הציבור הירושלמי, לכאורה בנויה לשם העימות שלה עם ח"ר יעקב חי. החכם מבקש לגייס את סניור מאיר לחבורה הסודית החדשה אותה הוא מייסד. תכלית החבורה, כלשון החכם, היא "להציל מעט מהרבה […] ולרומם, ולו במעט, את חיי החול של החברים בה" (עמ' 164). הדרישה הראשונית להצטרפות לחבורה אינה מופרכת, אך גם אינה פשוטה – לצום פעם בחודש בערב ראש חודש. צום זה מהווה כרטיס כניסה לפגישות שתתקיימנה לכל הפחות פעמיים בשבוע, פגישות שמטרתן "לכוון לבם שעה אחת לדברי תורה ולהתבוננות" (שם). סניור מאיר, כמובן, אינו מתפתה בקלות להצטרף לחבורה, אלא להפך, הוא מזלזל בדברי החכם כמי שרוצה לעשותו "צדיק אחד" או "קדוש"; הן הצום והן לימוד התורה בחבורה אינם לרוחו (עמ' 164-165). סניור מאיר מתואר כמשכיל, וממילא הפילוסופיה שלו אינה מאפשרת לו לקחת חלק בחבורה מעין זו.

בדמות משנית זו, כך נדמה לי, מקופל המתח העיקרי שיש בעלילה, המתח שבין המושכל והרציונלי, ובין מה שמתרחש בחצרותיה של ירושלים. הזר מסוגל להתבונן מבחוץ ולהציג את מערומיה של ירושלים, אך כפי שבורלא חזר והדגיש בסיפור, גם הוא אינו יכול להתנגד ל"חן" שיש על יושבי ירושלים. הרבנים, כך ברור, אינם אלו שהופכים את העיר למה שהיא. פסיקתם חשובה, רוכשים להם כבוד רב, אך בסופו של דבר הם אינם אלה שמעניקים לעיר את חינה. ייתכן, אגב, כי זו הסיבה לכך שבורלא בחר לגרום לסיפור שרה והגר לעבוד, בניגוד בולט לסיפור המקראי שכזכור לא ממש נגמר טוב. המעבר מיהדות רבנית ליהדות של בנות הבית, יהדות של נשים, אולי דווקא בה יש משהו המשחרר את שרה והגר מהמאבק הנצחי על תשומת ליבו של הגבר. בורלא האמין כי רק הוא, כבן בית זר, מסוגל להבחין בכך.

יהדות שאינה רבנית

לסיכום, סיפור קצר זה של בורלא מעיד, לדעתי, קודם כל על עומק ההערכה של בורלא לתושבי העיר העתיקה בירושלים. את "בקדושה" בורלא כתב בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר השלטון בארץ ישראל כבר לא היה עות'מאני, וכאשר הישוב הישן איבד הרבה מכוחו. בתוך המציאות הזו הוא כתב על חצר ירושלמית עתיקה שמעלותיה, האהבה והאמונה, אינן בהכרח תואמות את אמות המידה של התנועה הציונית. בורלא אמנם עזב את החצר הזאת, התנתק במידת מה משורשיו הספרדיים והמזרחיים, אך בספריו וסיפוריו הוא הצליח להחיות משהו מעולם זה. בניגוד לסופרים אחרים בני התקופה, ניכר שבורלא הבין וידע להעריך את הקיום היהודי של יהודי הישוב הישן.  

אך מעבר לכך, בורלא הצליח להטעין בסיפור זה גם את הלך הרוח, שבאופן מובהק אינו רבני. ישנו, כאמור, כבוד רב לרבנים, אך לא הם המכתיבים כיצד תראה החצר. דוגמאות נוספות ליהדות זו שאינה רבנית ניתן למצוא גם בסיפורים אחרים של בורלא – ביניהם "עלילות עקביה", "מרננת" ו-"שאול ולינדה הקראית"; בחלק מאלו נעסוק בפרקים הבאים של סדרה זו. בניגוד לדימוי הרווח של יהודי המזרח, כיהדות רבנית הקשובה לעולם לרבניה, בורלא ניסח סביבה תרבותית שונה, סביבה תרבותית שככל הנראה הרבה יותר קרובה לאמת ההיסטורית.

לפרק הראשון בסדרה


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.