בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

חנוך לנער על פי דרכו: חינוך פוסט מודרני או חינוך ל...

חנוך לנער על פי דרכו: חינוך פוסט מודרני או חינוך לְדֶרֶךְ?

,
נראה, כי מערכת החינוך של היום לא מצליחה לחנך את הנוער לערכים, דרך ארץ ולמידה משמעותית. סקירה על הסיבות שהובילו למצב, ועל הדרך שעל המחנכים לעבור בשביל להצליח במשימתם.

לימוד וחינוך מטרתם לגעת בחיים ולעזור לנו להביא את הפוטנציאל שבנו לידי מימוש. לדעתי, הנוער של היום משווע לדרך אבל לא מוצא אותה מעבר למימוש המאוויים הרגעיים שלו, המופיעים בדמות אלכוהול, מין, סמים, וכמובן, לבוש אופנתי והצטיידות בגאג'טים הכי מתקדמים. איך הגענו למצב זה?

במחקרי שיווק עדכניים אמדו את מספר המסרים הפרסומיים שאנו רואים בכל יום באינטרנט, בשלטי חוצות ובכל אמצעי המדיה החברתית באלפים. כל זאת, על מנת שנרגיש תחושה של חוסר סיפוק (גוף לא יפה מספיק, בגדים לא חדשים דיים וכדומה) ואז נשלים את הפער על ידי צרכנות וקנייה מתמדת. הנוער שגדל ומתעצב על-ידי תרבות זו חש כי הצריכה היא ייעודו. מבחינת רבים מבני הנוער משמעות הביטוי "להצליח בחיים" הינה להשלים את החסר (לכאורה) על-ידי צרכנות ולשמוע את ה- "פששש…" הנחשק מחבריהם על הג'ינס החדש שקנו.

מהי דרכו של הנער ומהי מהות החינוך אם לא להנחיל דרך? איך נגרום לאדם לעשות את אשר אנו מאמינים? האם יש צורך בדרך שונה כדי להנחיל דרכי התנהגות שונות?  וכיצד יש ליישם דיון תיאורטי בשאלות אלה למציאות בה נתקלים בחיי היום יום?

כשנתבקשתי לכתוב לאתר זה, לרגל תחילת השנה האקדמית, חששתי בתחילה להביע את דעתי בנושא גדול כמו חינוך. יחד עם זאת, ראיתי הזדמנות זו גם ככלי אשר באמצעותו אוכל להבהיר לעצמי ולאחרים את עיקרי הדברים כפי שאני רואה אותם. היום אני ר"מ (מחנך כיתה) בישיבה התיכונית נתיבות חיים בפסגת זאב, ועוסק באופן יום-יומי בסוגיות הללו.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו" (שמות ב' 11) – כשברצוני לבחון את סוגית החינוך, נראה לי שהכי טוב לבחון מנהיגות. בעיני, שני הנושאים הללו הם בעצם נושא אחד. בחרתי לפתוח בסיפור משה רבינו, כי מנהיגותו נמדדה במבחן הזמן בצורה הטובה ביותר. בואו נפנה למשה רבינו ונראה מהו הדבר הראשון שמסופר עליו- "ויגדל משה ויצא אל אחיו". לאחר הולדת משה רבינו אימוצו על ידי בת פרעה נאמר על משה רבינו שהוא יוצא (מהארמון, לבד) ורואה את העבדים כאחיו. בנקודה זו בסיפור נשאלת השאלה מדוע משה רבינו, אשר גדל בארמון כנסיך מצרים, רואה בעבדים את אחיו? משה רבינו בוחר לראות בסבלותם ועוד לפני כן, בוחר לראות! זוהי סגולתו הגדולה ביותר: האמפתיה מחד, ותחושת האחריות מאידך, כלפי הסובלים. משה רבינו, כיהודי לא גלותי באופיו ולא נרפה בגופו, יכול לממש אחריות זו בפועל ולא לפחד מחשש שיפגע. משה רבינו רואה איש מכה עבד, ובוחר לעשות מעשה ולהרוג את  האיש (המצרי). שימו לב: משה רבינו לא מתקשר למשטרה ולא פוקד על המצרי שיעצור (והרי הוא נסיך!). משה רבינו בוחר לראות ולהגיב!

מעשה זה של משה רבינו נראה לנו בתרבותנו הפוסט-מודרנית כאגרסיבי ולא מתאים למציאות. אולם זוהי גדולתו של משה רבינו, אשר מוכן לשים את נפשו מנגד ולהסתכן. ההרג של המצרי כשלעצמו אולי מעורר בנו סלידה, אבל ההתערבות כשלעצמה מעלה השתאות. בואו ננסה לדמיין סיפור שכזה היום – אם משה רבינו היה בן אצולת הממון בימינו, קרוב לוודאי שבעת המפגש עם המצרי המכה הוא היה מוציא את האייפון, מתעד את האירוע ובכך מרגיש מעורב. הוא הרי לא  התעלם – אלא העלה ליו-טיוב ו"שיתף" במספר רשתות חברתיות.

היבט נוסף של המצב שאליו הגענו, הוא חוסר היכולת לשפוט ולחנך או לומר לאדם אחר שמעשיו אינם ראויים. אנו שומעים ביטויים כמו: 'מי אמר שאתה צודק?' 'מי אתה שתשפוט אותי?' אמירות אלה מבטאות את חוסר הרצון של זולתנו לשמוע ולהפנים ביקורת וחינוך. כשמשה רבינו יוצא ביום השני ורואה "שני אנשים עברים נצים" הוא מעיר להם ונענה בביטוי הידוע "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשׁוֹפֵט?", כלומר, 'מי אתה בכלל שתעיר לנו?' (ניתן לדמיין את תנועת היד הישראלית המפורסמת מתווספת למלים, לו היה קורה המקרה בימינו אנו). אבל משה רבינו, למשמע הערה זו, לא נרתע ולא משנה את אופיו. הוא נוהג כך גם בהמשך דרכו, לאחר בריחתו מפרעה והגעתו למדיין. כזכור, משה רבינו בוחר להתערב ולעמוד מול הרועים שגירשו את בנות יתרו מהבאר.

נשאלת השאלה: מהי הדרך לתקן עולם? הדרך מתחילה במנהיגות עצמית; את אחד השיעורים הגדולים בדוגמא אישית קיבלתי מחברי שחר, שבכל פעם שחזרנו ברגל מהתיכון הביתה פשוט אסף זבל. הוא לא דיבר על איסוף זבל או הטיף. הוא פשוט אסף. לאורך הזמן שעבר התעורר בי רצון עז לשאול אותו מדוע הוא אוסף ולמה זה תפקידו. אף התחלתי לשאול את עצמי למה אכפת לי שהוא אוסף? לאחרונה גיליתי בתוכי את התשובה – הרצון להיות "איש גדול" במידות מקנן בתוכנו, ורק צריך להוציאו מהכוח אל הפועל. בתחילה התקשיתי להתמודד עם מעשיו וניסיתי להוכיח אותו ולבקש ממנו שיפסיק, כמובן מסיבות אידיאולוגיות! אבל, אט אט גיליתי שכאשר אני לא איתו אני פתאום אינני יכול להתעלם מהזבל הנמצא בכל מקום. בדיוק כמו משה רבינו שיוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. משה רבינו לימד אותנו ככבד פה וכבד לשון שהדוגמא האישית היא המכרעת. כך עשה כאשר בא להכות את המצרי והסתכל כה וכה וראה כי אין איש. בכל זאת, מעשהו התגלה לאחר מכן ברבים. כשבא לדבר עם הניצים גילה שהם לא מקשיבים לו, אולם למרות זאת כבר שמעו על מעשהו. המעורבות של משה רבינו דרשה אומץ, וגם היום אנו מצליחים להשפיע ולגעת בלבבות דווקא במקומות בהם אנו מהווים דוגמא אישית. במקומות אלה אנו מהווים השראה, ואנשים הרי מבקשים להם דמויות לחיקוי. דוגמא טובה לחשיבות הדוגמא האישית היא שיחה על חשיבות הספורט לבריאות המועברת על-ידי מרצה עב כרס: לא משנה עד כמה הוא כריזמטי וחד במסריו, כיוון שאינו מהווה דוגמא אישית, לא יקשיבו לו.

אחת הדוגמאות המייצגות לפי דעתי את הניגוד בין המסורת שלנו כעם היהודי למציאות הפוסט-מודרנית העכשווית היא החוק "לא תעמד על דם רעך" שחוקק בשנת 98', פרי יזמתו של חנן פורת, ממנהיגי הציונות הדתית באותה תקופה. חוק זה קובע כי חובתו של כל אדם הנוכח באירוע בו אדם אחר נמצא בסכנת מוות מיידית להתערב ולמנוע את הסכנה. בנימוקו לחוק זה אמר פורת: "לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובעת "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו."

נשאלת השאלה מדוע אנו נזקקים לחוק שיש בצידו עונש. האם לא מספיקה כבר הסולידריות והאמפתיה לחלש?

התשובה לכך היא שבכדי להתמודד באמת עם הבעיה, יש לשנות את הדרך בה מלמדים בבתי הספר כיום. מלימוד "להצלחה" במבחני ידע לחינוך למעשים, מעורבות ואחריות הפרט על החברה בה הוא חי. 'חינוך' בעיני, משמעותו חיכוך. חינוך ללא עימות וללא התנגדות משמעותו בעצם לזרום עם הרצון הכי נמוך והפשוט של הילדים, וזאת משום שאנשים לא אוהבים להתאמץ ולהשתנות. רצונם הבסיסי של אנשים הוא להיות מרוכזים בעצמם, או  כמו שאמר מקיאבלי –"טבע האדם הוא הבטלה רודפת הכבוד". ילדים מטבעם רגילים לקבל אהבה כדבר שהוא מובן מאליו, ובה בעת בתרבות המערבית ניתן כבוד רב לכל צורכיהם, שהרי הם אינם מסוגלים לעשות דבר בעצמם. כל זאת, כאשר הוריהם חווים רגשות אשם על הזמן המועט שהם מבלים בחברת ילדיהם.

מדוע אנו נכשלים במקום שלפני 50 שנה הצליחו, ובענק?

האתגר בנתינת האחריות לילדים הוא הבסיס לכל סוג של חינוך. ילד בדואי או ילד באתיופיה יוצא כבר בגיל 8 עם העדר לבדו לשדה ועומד במשימה. היום לעומת זאת, "ילד מתחת לגיל 9 לא חוצה כביש לבד" כמאמר הפרסומת, ואנו מתפלאים שילדנו לא מפנים מהשולחן, מתחצפים ולא מכבדים. ילדים ואנשים בכלל צריכים לקבל אחריות, ויחד עם האמונה בהם והאהבה הם כבר יוכיחו כי ביכולתם לגדול. בכל זאת, עדיין נותרת השאלה איפה אנו נופלים? התשובה טמונה בכך שכאשר נותנים  לילד אחריות הוא בהכרח גם ייכשל; אם נרצה שילד ילמד לעזור בשולחן יש לצפות שבהתחלה ישבור כמה כלים ויתנגד כי הוא יעדיף להמשיך לשחק או לצפות בטלוויזיה. רק לאחר זמן הוא יראה את פינוי הכלים כחובה ולא כ"טובה" להורים. לפעמים אני רואה שעם החניכים שלי אני מעדיף לעשות את הדברים במקומם, כאשר תפקידי הוא לדבר איתם שעות על גבי שעות על ערך האחריות. כך הם מתחילים לראות בי את מי שתפקידו הוא לשרת אותם ולעשות את הדברים במקומם, ובזה אני חוטא לתפקידי מתוך עצלות רגעית.

לסיכום, בחינוך הממלכתי אנו חייבים להטמיע נורמות, דרך קריאת טקסטים ודיונים ערכיים ורלוונטיים לחיים, כדוגמת סמינרים של "גשר". אחת הסיבות לחוסר הצלחתה של המערכת היא הניהול המרכזי של משרד החינוך שבא על חשבון יתר עצמאות להורים להשפיע על התכנים והמורים שילמדו את ילדיהם, אבל זה נושא למאמר אחר. עד ששינוי זה יקרה, אנו, ככאלה שמפעמת בנו רוח השינוי והמנהיגות, עלינו ללכת לחינוך הפורמאלי ללמד ילדים, להכניס את התוכן הערכי דלעיל, ואולי בעתיד גם להשפיע ברמות הגבוהות יותר. מי ייתן ונצליח ללכת בדרכו של משה רבינו ולהחזיר את החינוך הישראלי אל מקורותיו התנכיים והציוניים.


תמיר דורטל

עורך דין, פעיל חברתי ירושלמי, מרצה במכינות קדם צבאיות בנושא כלכלה, מורה לאזרחות וגמרא. מתעניין בפילוסופיה פוליטית, משפט חוקתי, ציונות ותורה.