בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

חסמי יבוא: הגנה על תעשיות או נטל על הצרכנים?...

חסמי יבוא: הגנה על תעשיות או נטל על הצרכנים?

,
לפני מספר שבועות התבשרנו כי הממשלה, באמצעות ועדת הכספים של הכנסת, האריכה בשנתיים נוספות את המונופול של חברת "פניציה" על ייצור והפצת זכוכית בישראל. האם ההחלטה ראויה ומוצדקת? מהי התועלת ומהו הנזק הנגרם מהתערבות הממשלה בחסימת ייבוא?

ועדת הכספים, ברשות ח"כ משה גפני, החליטה להאריך את "היטל ההיצף [היצף – מצב בו סחורה מסוימת מיוצאת לחו"ל במחיר נמוך, ולעיתים אף במחירים נמוכים מעלות הייצור, ונמכרת בארץ המוצא במחיר גבוה יותר. מדובר בשיטה של יצרנים המנסים לחדור לשוק חדש, תוך חיסול המתחרים המקומיים] על זכוכית מיובאת מטורקיה", ואף ביטלה את ההחרגה של זכוכית הג'מבו – זכוכית גדולה במיוחד. בכך נעתרה הוועדה, פעם נוספת, לבקשת חברת ייצור הזכוכית המקומית, "פניציה", בדבר מניעת ייבוא זכוכית לישראל. האחרונה טענה שאם השוק ייפתח לייבוא, היא לא תוכל להתחרות במחירים המוזלים, מה שיוביל לקריסתה ולכך שעובדיה יאבדו את פרנסתם.

שוק חופשי: ייבוא וייצוא

לפי המודלים הכלכליים המתבססים על שוק חופשי ועל תחרות משוכללת, על כל מדינה – ועל כל פרט בכל מדינה – לייצר בהתאם לעיקרון היתרון היחסי; כל פרט בחברה יעסוק במלאכה שאותה הוא מבצע טוב יותר מאחרים במדדים כמותניים, כגון עלות כלכלית של הייצור, משך זמן הייצור ושעות העבודה הדרושות. כך, מסבירים המודלים, נקבל את המוצרים והשירותים הטובים ביותר – ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, בעלות הנמוכה ביותר ובמהירות המרבית. בעזרת הייצור היעיל הפרטים בכל המדינות ימקסמו את תועלותיהם.

אולם ללא אפשרות לייבא ולייצא באופן חופשי אין חשיבות רבה ליתרון יחסי. הבה נניח שישנו איסור בישראל על ייבוא מכוניות. במצב כזה כולנו עדיין היינו נוהגים במכוניות כחול-לבן מדגם "סוסיתא". ישנה סיבה מאוד פשוטה לכישלון החרוץ של דגם סוסיתא בישראל – לישראל אין יתרון יחסי מול מדינות העולם בייצור מכוניות. במקום לייצר ולייצא היי-טק לכל רחבי העולם, ולהכניס מיליארדי שקלים למשק, ישראלים רבים היו מוצאים עצמם מייצרים מכוניות באופן לא יעיל. ההפסד עלול היה להיות כפול: היינו נוהגים במכוניות באיכות נמוכה יותר ועם עלויות ייצור גבוהות יותר; בנוסף, ייצור המכוניות היה מונע, או לכל הפחות מגביל, את הייצור היעיל בתחומים שבהם לישראל יתרון יחסי, ולכן היינו מאבדים הכנסה עצומה למשק. תעשיית ההיי-טק ב-2015 ייצאה כ-50% מסך ייצוא הסחורות בישראל, והכניסה אל המשק עשרות מיליארדי שקלים.

ייבוא בישראל: תיאוריה ומציאות

ההיגיון הכלכלי ברור – גם ממשלת ישראל מקבלת אותו, ואף מצהירה כי זוהי עמדתה הרשמית. במסמך "חסמי אסדרה המגבילים יבוא טובין", מסביר משרד הכלכלה כי "מכסים ומסי קנייה, מכסות יבוא, תקנים רשמיים, היטלים, חוקי הגנת הצרכן ותהליכי שחרור טובין מהמכס מגבילים את יבוא הטובין מטעמים שונים ובהם שמירה על בטיחות הציבור ובריאותו, שמירה על ביטחון המדינה, הגנה על הסביבה וכן הגנה על ענפי משק שונים. חסמים אלו נועדו לשמור על האיזון בין עקרונות התחרותיות והפחתת המחירים ובין עקרון השמירה על התעשייה המקומית".

אלא שמשרד הכלכלה אומר דבר והיפוכו. לא ניתן לשמור על עקרונות התחרותיות ובו בזמן להגן על תעשיות מקומיות. זהו בדיוק הפגם בטיעון הכלכלי של השמאל בישראל; אי-אפשר גם להגן על עובדים לא יעילים מפני פיטורים וגם להתפלא כאשר הפריון נמוך. מחקרים כלכליים מצאו פעם אחר פעם קשר חיובי בין מידת התחרות לבין הפריון, מכיוון שהתחרות מעודדת יעילות וחדשנות. אי-אפשר למנוע ייבוא מרצדס מצד אחד, ומצד שני להתלונן על האיכות הירודה ועל העלות הגבוהה של סוסיתא; זוהי סתירה פנימית לטעון שמחירי הקוטג' גבוהים מדי ובה בעת להגן על תעשיית החלב המקומית, שהרי ההגנה על שוק החלב המקומי היא הגורם למחירו המופרז של הקוטג'. בשיעור הראשון בכלכלה לומדים שמונופול יגבה מחיר גבוה יותר מהמחיר שהיה נגבה בתנאי תחרות.

המדינה קיבעה את מעמדה של חברת פניציה כמונופול בשוק הזכוכית לשנתיים הקרובות. האם טענות החברה נמנו עם הטיעונים המוצדקים של הרגולטור, כמו שמירה על בטיחות הציבור, ביטחון המדינה או איכות הסביבה? לא. בהיעדר טיעון ראוי, פניציה ניסתה מזלה, ולצערנו גם הצליחה להציל את עורה בעזרת טיעון פסול – הגנה על עובדיה מפני התחרות ה"הרסנית". אם כן, מדוע עשתה זאת ממשלת ישראל? משום שהיא קיבעה את עצמה בין הפטיש לסדן באופן תמידי – מחד, שואפת לקדם תחרות במשק, ומאידך, נלחמת בתחרות בכדי להגן על תעשיות מקומיות – והיא עושה זאת במודע, בגלוי ובאותה הפסקה של אותו המסמך.

הנזק

את הסתירה הפנימית ואת היעדר ההיגיון במדיניות הממשלתית ניתן לראות בבחינה של שוק הזכוכית בישראל. מעבדי הזכוכית מתנגדים להיטל ההיצף, שכן הוא מחייב אותם לקנות זכוכית לא מעובדת מפניציה ולא מטורקיה – במחיר יקר יותר, כמובן. בעוד שהמדינה "מגנה" על 170 עובדי פניציה, היא פוגעת כלכלית בכ-2,500 עובדים בחברות קטנות ובינוניות בתחום עיבוד הזכוכית. האם הפגיעה ראויה? האם היא מידתית? לפי הרשות להגבלים עסקיים, שתכליתה לעודד תחרות וכלכלת שוק, התשובה היא חד-משמעית לא. לא זו בלבד שהרשות התנגדה להיטל, היא אף טענה שכלל אין היצף, וכי מסוכן להעניק לפניציה כוח כה רב בשוק.

באופן כללי יותר, הפגיעה האמיתית היא בנו, הצרכנים. מדוע אין איש מגן עלינו מפני מחירי זכוכית מנופחים? כיצד, מבחינה מוסרית, הפגיעה בכיסי כל צרכני הזכוכית בישראל היא מוצדקת, אך הפגיעה בכיסיהם של 170 עובדי פניציה היא בגדר אסון לאומי? באופן דומה, אין כל הצדקה מוסרית להיטלים, חסמים, מכסים והמצאות הזויות אחרות בסקטורים נוספים במשק – ממוצרי מזון ועד בנקאות ואשראי.

ניתן לטעון מנגד שאנו, כחברה, מוכנים לספוג מעט "יוקר מחיה" בכדי למנוע פיטורים, וכי פתיחת השוק לתחרות תגרור יותר נזק מתועלת. אולם, ישראל היא בעלת שיעור האבטלה הנמוך ביותר בין מדינות ה-OECD . הטיעון אודות אבטלה גואה, שבתורה תהווה נטל על הכלכלה, הוא פשוט לא נכון; הרי אנחנו מממנים כבר היום את עובדי פניציה. המימון מתבטא בתשלום מחיר מופקע על זכוכית. דמיינו שעדיין היינו משלמים מחיר מופקע עבור מכוניות סוסיתא בכדי להגן על תעשיית הרכב הישראלית מפני תחרות הרסנית.

מחקר של ה-OECD קבע שיוקר המחיה בישראל נובע במידה רבה ממחסור בתחרות, ובעיקר בשל הגנה על תעשיות מקומיות מפני ייבוא. המחקר קובע כי ישראל יקרה יותר בעשרות אחוזים ממדינות עם תל"ג דומה – כמו ספרד ודרום-קוריאה – ובסקטורים ספציפיים, בעיקר בתחום המזון, המספרים מצביעים על פגיעה חמורה אף יותר.

עלינו לבטל חסמים מיותרים אלה, ויפה שעה אחת קודם. אם המונח "הגנה" משמעותו פגיעה (כלכלית) בכלל האזרחים, אזי איני רוצה להגן על איש. הצרכנים הישראלים הם אלו שזקוקים להגנה מפני מונופולים מקומיים, חסמים שרירותיים וחוקים הזויים, אשר פוגעים ביעילות וברווחה שלנו, הצרכנים.


בר נדל

בוגר תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. עובד ככלכלן בקסלמן (PwC), ליברל ואיש השוק החופשי. כותב על כלכלה.