בחירת העורך

חצי האי הקוריאני: לאן?

,
כבר למעלה מעשור שהעולם כולו מתעסק בנעשה בחצי האי הקוריאני, איזור שעד לפני 80 שנה היה חסר חשיבות לחלוטין, ממש "נספח של סין". מה השתנה והאם ניתן להילחץ מאיום הקוריאני?

החלוקה של קוריאה ברורה מאוד, אין ברורה ממנה. ניתן לזהות בה הפרדה בין הילדה הטובה לילדה הרעה, במלוא המובן. מצד אחד קוריאה הדרומית; מדינה דמוקרטית, קפיטליסטית ומתקדמת טכנולוגית בצורה בלתי רגילה, ממנה צמחו חברות ענק בתחום האלקטרוניקה כמו סמסונג ו-LG, וחברות רכב מובילות כמו יונדאי וקיה. מן הצד השני, קוריאה הצפונית; דיקטטורה טוטליטרית קומוניסטית וענייה שנשלטת בידיי שושלת קים המדכאת את אזרחיה באופן שיטתי ויום יומי. זו גם שמה משאביה בפיתוח נשק גרעיני וטילים בליסטיים קטלניים ואינה מסווה את פעילותה, אלא להפך- היא דואגת להזכיר לעולם כולו מדי כמה חודשים, ולאחרונה מדי כמה ימים, שיש ברשותה "צעצועים מסוכנים", כפי שידע לנסח זאת ריצ'רד ניקסון.

עיקר העיסוק העולמי הוא כמובן באחות הצפונית המאיימת ללא הרף על ארה"ב, יפן וקוריאה הדרומית. עוינותה של קוריאה הצפונית למול ארה"ב החלה בין השנים 1950 ל-1953, במלחמת קוריאה. האמריקאים נחלצו לטובת הדרום ממש ברגע האחרון ובכך מנעו ממייסדה ושליטה של קוריאה הצפונית דאז, קים איל סונג, להשתלט על חצי האי כולו. האמריקאים גם ידעו לתמוך בקוריאה הדרומית לאורך השנים ולהציב בה כוחות מזוינים, לפתוח אקדמיות צבאיות ולמכור נשק, הכול כדי לבסס את דריסת רגלם באזור. קוריאה הצפונית קיבלה בזמנו סיוע דומה מברית המועצות ומסין העממית, כחלק מהמאבק הבין גושי של המלחמה הקרה. עם התפרקות ברית המועצות, שינתה סין את פניה והותירה את קוריאה הצפונית להמשיך במסלול ההתנגדות במחיר חייהם של מאות אלפים מאזרחיה שגוועו ברעב, מתו באסונות טבע או חוסלו על ידיי השלטון.

חשבונה של קוריאה הצפונית למול היפנים ארוך עוד יותר והחל ב-1905, כאשר במסגרת מלחמה רוסיה-יפן השתלטו היפנים על חצי האי הקוריאני ובהמשך אף סיפחו אותו אליהם. הכיבוש היפני היה אכזרי במיוחד וכלל מעשי זוועה כגון מעשי אונס אכזריים וחיסולים נרחבים. ההתנגדות הקוריאנית לכיבוש היפני לא נשאה פרות של ממש והוא נמשך עד סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר ב1945 קוריאה שוחררה על ידי ארה"ב וברית המועצות (עובדה שבצפון קוריאה דואגים להעלים מספרי הלימוד). בזמן שבקוריאה הדרומית החליטו להסתכל לעבר העתיד וליצור יחסים דיפלומטיים מלאים עם יפן, זאת מבלי לשכוח ולסלוח על מעשי היפנים, בקוריאה הצפונית עדיין נשבעים לנקום. אפשר כי הרגש האנטי יפני מפעפע במנהיגי צפון קוריאה עוד מאז אותה תקופה אך אפשר גם כי הסלידה העיקרית היא בשל הברית היפנית עם ארה"ב. ההשערה הסבירה ביותר היא שהשנאה ליפנים היא דרכו של השלטון בפיונגיאנג לדכא את אזרחיו ולגייסם לטובת מדיניותו הפושעת.

קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית: יחסים מעורערים

כאשר מבקשים להבין את היחסים בין קוריאה הצפונית לדרומית, הופך העסק מורכב. מצד אחד, האיבה ההדדית בין השתיים ניכרת היטב. היא החלה ב1948 כאשר קוריאה חולקה הלכה למעשה לשתי מדינות, חלוקה שנתפסה ועדיין נתפסת על ידיי רבים כמלאכותית, לא צודקת ולא מוסרית. להבנתי, לא היה יכול להימצא פתרון אחר, בטח לא בימים בהם ריחפה המלחמה הקרה מעל העולם כולו; בטח לא כאשר שני השליטים באותה תקופה, קים איל סונג מהצפון, ולי סינג מן מהדרום, לא רצו לוותר על שליטתם, אלא דווקא להרחיב אותה. מלחמת קוריאה שפרצה בדיוק מאותן סיבות גבתה עשרות אלפי קרבנות והביאה להרס עצום בכל חלקי חצי האי.

אך גם לאחר המלחמה, התקווה לאיחודה של קוריאה נשארה בעינה. סלע המחלוקת לא השתנה וכל אחד מהצדדים המשיך לדרוש הענות מלאה לתנאיו עבור הסכמתו לאיחוד. איחוד אשר עבור קוריאה הדרומית אינו בהכרח רצוי. בשנת 2000 נערכה ועידת פסגה בין שליטה של קוריאה הצפונית דאז, קים ג'ונג איל לבין נשיא קוריאה הדרומית דאז קים דה ג'ונג, בסיומה הוחלט על איחוד משפחות מוגבל ועל הצהרה משותפת לאיחוד עתידי של קוריאה. לכאורה, עשתה הועידה רושם מבטיח, אך בפועל לא הושגה הסכמה על שום דבר, והסטטוס קוו נמשך. בצפון עדיין מסרבים להכיר במדינה ושמה "קוריאה הדרומית", ובראייתם זו קולוניה אמריקאית המוחזקת בידי ממשלת בובות. מטרתה של קוריאה הצפונית היא לגרש את האימפריאליסטים האמריקאים ולאחד את קוריאה תחת שלטון "קוריאני אמיתי". מבחינת תושבי הצפון, איחוד שכזה יהיה יציאה מהחושך אל האור. אך עבור הדרום מדובר על נטל של כ25 מיליון תושבים שחיו כל חייהם במדינה מסוגרת וענייה וקבלת דיקטטורה קומוניסטית שתלאים עשרות חברות ענק משגשגות. בהתאם לכך, ניתן להניח שהדור הצעיר שנולד לשפע של קוריאה הדרומית, לא יהיה מוכן לאיחוד כזה אפילו אם יתקיים בתנאי הדרום.

במציאות כזו, לא ברור האם לקוריאה הדרומית ישנו איזשהו אינטרס לאיחוד ונדמה כי לאחר עשרות שנים, הפערים בין שתי המדינות הולכים ומתרחבים והדמיון המסורתי ביניהן הופך זעיר על רקע ההבדלים התפיסתיים ביניהן.

אפשרות לשינוי?

לאחרונה נבחר בקוריאה הדרומית נשיא חדש (לאחר פרשיית שחיתות חמורה של הנשיאה הקודמת, פאק גון הייה, שהייתה לנשיאה האישה הראשונה בתולדות קוריאה הדרומית ואסיה כולה וכן בתו של פאק צ'ונג הי שהיה שליטה הדיקטטורי של קוריאה הדרומית בשנות ה-60 ו-70 ושהוביל את יצירת הקשרים הדיפלומטיים עם יפן) מתוך המפלגה הדמוקרטית בקוריאה הדרומית, היא מפלגת המרכז-שמאל. מון ג'יאה אין, המנהיג החדש, תומך נלהב בפיוס עם קוריאה הצפונית, זאת לצד העובדה כי הוריו הם פליטים שברחו מהצפון לדרום בחודשים הראשונים של מלחמת קוריאה. הוא אמנם מבין שפיוס בעת הזו הוא לא באמת אפשרי, אך מנסה להציג קו קשוח פחות משל קודמתו בתפקיד, בכדי לייצר ריחוק ממנה.

המציאות עדיין אותה מציאות ובמוקדם ובמאוחר תידרש נקיטת מדיניות פעילה למול קוריאה הצפונית. כך, עולה השאלה האם הפתרון יהיה לתקוף אותה; לחכות למהלך מוגזם מדי שלה ואז ליצור קואליציה בינלאומית נגדה או פשוט להמשיך בסנקציות הכלכליות הקיימות.

ישנה תפיסה הדוגלת ברעיון כי בקוריאה הצפונית יושבים קברניטים לא רציונאליים בעליל, שעלולים בבוקר בהיר אחד לשגר טילים גרעיניים לכל עבר וליצור כאוס. על כן, יש לתקוף אותה מבעוד מועד, להפיל את השלטון, ולהחזיר את השקט לחצי האי הקוריאני, גם במחיר של מספר טילים והפגזות שאכן יעופו של קוריאה הדרומית וכנראה גם על יפן. להבנתי, הנחה זו שגויה. קוריאה הצפונית הוכיחה עד היום כי היא אכזרית במיוחד, אך גם זהירה. לשלטון בפיונגיאנג אין אינטרס להביא כליון על עצמו. להפך, הרציונל הוא להישאר בשלטון לנצח ועל כן אין היגיון בפעולה אגרסיבית שתביא לתגובה חריפה ולחורבנו. בראייתי, ניסויים גרעיניים וניסויים בטילים בליסטיים אינם באמת פעולות אגרסיביות, אלא הצהרתיות ותו לא. קוריאה הצפונית מבקשת להעביר באמצעות ניסויים אלו מסר לעולם כולו, ולא פחות חשוב, לאזרחיה שלה כי היא מעצמה כוחנית ואל לשכנותיה לנסות להתעסק איתה. השלטון בקוריאה הצפונית מתנהל כבר שנים לפי עקרון הסונג'ון שקובע כי הצבא מעל הכול ואליו צריכים לזרום מרבית המשאבים הלאומיים. האתוס הלאומי אמון על השרשת הפחד בעם ושכנועו כי אם הצבא הקוריאני לא יהיה חזק ואם לא יפתחו טילים בליסטיים וראשי נפץ גרעיניים, אז ארה"ב ובאי כוחה יתדפקו על גבולות המדינה ויבקשו לפלוש ולכבוש אותה.

זה כוחות בכלל?

חשוב לזכור כי הצבא עצמו בקוריאה הצפונית הוא לא מרשים במיוחד, וזאת בלשון המעטה. הטנקים והמטוסים הם סחורה ישנה מימי ברית המועצות וכמות החיילים אינה באמת רלוונטית, שכן רובם לא עוסקים בלחימה כלל אלא מגויסים כחלק מחוק גיוס חובה (לגברים ולנשים בדומה לישראל) לעבודות בניה ותעמולה ממשלתית. צבא קוריאה הדרומית לעומתו,  הוא אחד מעשרת הצבאות החזקים בעולם לפי מרבית מכוני המחקר, בהיותו בעל תקציב גבוה, טכנולוגיה חדישה ורצון עז להגן על המדינה מפניי כל איום שיבוא מכיוון צפון. קוריאה הדרומית לא באמת מאוימת מפני פלישה, אלא מפני תקיפה אווירית של טילים בליסטיים וארטילריה. לקוריאה הצפונית ישנן אלפי סוללות ארטילריה שמכוונות לסיאול ובמקרה של מלחמה, עלולות להחריב אותה. לקוריאה הצפונית, לפי ההערכות, אמנם אין הרבה ראשי נפץ גרעיניים (הערכות אופטימיות מדברות על 15 ראשי נפץ) אך הנזק הפוטנציאלי שאלו עלולים לגרום הוא אדיר.

ברקע לכך, הסינים שהם כביכול הפטרונים הגדולים של קוריאה הצפונית מאז הקמתה, החלו למאוס בשלטון פיונגיאנג. הם אפילו השתתפו בחלק מהסנקציות שמוטלות על קוריאה הצפונית, שמצדה כינתה את הממשל בבייג'ין כ"בוגדני ופחדן". כך, התנגדות ארוכה ועיקשת להצבת מערכות הגנה מפניי טילים שכוללות מכ"מים משוכללים שמגיעים גם לסין, הפכה להתנגדות עקרונית בלבד וללא השפעה בפועל. במסגרת זאת, הציבה לאחרונה ארה"ב מערכת ליירוט טילים, ""THAAD, בקוריאה הדרומית במטרה להגן עליה מפניי איום מצפון וללא התקלות במחאה סינית. בעת הזו, לסינים הרבה יותר חשוב לשמור על יחסים טובים עם ממשל טראמפ, מאשר להתעסק באידיאולוגיה קדומה.

אך כאמור, הסיכוי לפתיחת מלחמה מצדה של קוריאה הצפונית אינו סביר כיוון שהחרבה של סיאול משמעותה החרבתה של פיונגיאנג וקוריאה הצפונית כולה. לשלטונות בקוריאה אין אינטרס לכך ואם היה להם, הם היו ממשים אותו קודם.

אז מה עושים?

ראשית, היה על האמריקאים למנוע מקוריאה הצפונית פיתוח נשק גרעיני עוד לפני 20 שנה כשזה היה ריאלי. בהינתן המצב הקיים, יש להמשיך בסנקציות הכלכליות; להמשיך לבודד את קוריאה הצפונית ובו בזמן להעביר לה מסר עקבי ונחרץ כנגד המדיניות התוקפנית שלה. אמנם נדרשת מוכנות למלחמה מצד מדינות האזור, אך מנהיגי העולם צריכים לצמצם את מפלס הפאניקה בקשר לקוריאה הצפונית ולהבין שהאיום שלה אינו משמעותי. זאת, לצד מתן אפשרות לעניינים להתנהל באופן שקול וקר רוח, בתקווה שזו תתעשת על עצמה.


ניקולאי טלייסניק

סטודנט לפילוסופיה והיסטוריה, חבר בתנועה הליברלית החדשה ובסטודנטים למען חירות (SFL), כותב בענייני פוליטיקה, יחסים בינלאומיים ותרבות במזרח אסיה.