בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: טוהר – סיפור מהנה של סופר נדיר...

ביקורת ספר: טוהר – סיפור מהנה של סופר נדיר

,
ביקורת על הספר "טוהר"; פראנזן יוצר מציאות מורכבת ופתלתלה אשר בסופה נעדר מסר חד משמעי, זוהי חוזקתו.

הפעם הראשונה שנתקלתי בספר של ג'ונתן פראנזן היה בקיץ 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן. ישבנו אז בבית רב קומות הרוס מאש כוחותינו, בעבסאן הקטנה הסמוכה לחאן יונס. ההוראות מלמעלה היו לא לזוז מהבית, להישאר במקום, לא לסגת מהשטחים שכבר "כבשנו" אך גם לא להתקדם לעבר יעדים חדשים. יומיים, שלושה, אני לא ממש זוכר, ישבנו בבית מסריח מהשתן והזעה שלנו עצמנו, מסריח (סרחון מסוג מאוד שונה, כזה שפעם שהרחת אותו שוב לא יעזוב אותך) מהגופות של חיילי אויב, וחיכינו להחלטות של הדרג הבכיר. שלושה ימים זה הרבה זמן, אפילו אם לוקחים בחשבון את האורך הטיפוסי של ספרי פראנזן.

אך בל נקדים את המאוחר. בצהרי אותו יום מצאתי זרוק באחד הנגמ"שים שנכנסו לתוך הרצועה ספר עב כרס בהוצאת עם עובד, "חירות", של ג'ונתן פראנזן. שאלתי שכן לנגמ"ש והוא ידע לומר לי שתרמו לנו ארגז ספרים וזה מה שנשאר, אני מוזמן לקחת. חובב הספרים שאני, כמובן שמיד זרקתי את הספר לתא ריק בווסט, שיהיה שם לצד הלחמניה והקבנוס לכל עת צרה ומצוקה. כבר באותו ערב, מקסימום למחרת, זה השתלם. הפלוגה שלנו חיכתה עוד ועוד ואני ברחתי משם למשך שעות בקריאת "חירות". למשך מספר לילות או ימים הצלחתי לשכוח את כל הלא טוב שהיה שם, מעבר לגדר.

אני מודה שכיום אני זוכר ממנו פחות מאשר מה שאני זוכר מספר טיפוסי, אך את חווית הקריאה ב"חירות" קשה לשכוח. העלילה של פראנזן בנויה היטב, הדמויות עמוקות ומשכנעות ובעיקר זכורה לי היכולת שלו לספר את סיפורה של תקופה וחברה. נדירים הסופרים המסוגלים לתפוס רגע בהווה, לשקף תרבות מורכבת וענפה ואת כל אלו להעביר אלי, הקורא שבכל המובנים נמצא בהווה אחר, בעולם כה שונה. פראנזן נתן לי באותם ימים משהו אחר לחלום עליו בלילות, עולם שלא בהכרח היה תמיד נעים, נחמד או יפה, אך הוא בהחלט היה מרשים, משכנע ומעורר מחשבה.  בייחוד זכורה לי דמותו של ג'ואי, מי שאז קראתי כנער בן גילי, נער שנמצא בצדו השני של כדור הארץ ומשם מנצל באופן ציני ומדכא את המלחמות שאני אז נלחמתי. לא יודע אם אני יכול להצדיק את התחושה במבט לאחור, אך הרגשתי אז שאני חי את מחשבותיו של ג'ואי בה במידה שאני חי את מחשבותי שלי. זה כמובן סימן מובהק למספר סיפורים נהדר.

מאז הספקתי לקרוא גם את ספרו המוקדם יותר, והמוצלח לא פחות, של פראנזן, "התיקונים", ולאחרונה כחלק מאירועי שבוע הספר העברי קניתי את הרומן הגדול השלישי שלו, "טוהר". הספר, שיצא בעברית לפני מספר חודשים, נופל אך במעט מספריו הקודמים של פראנזן. בדומה לספריו הקודמים, פראנזן מתמקד בסוגיות בוערות בשיח הציבורי בארצות הברית, ולמעשה מספר את האנשים, החברים והמשפחות העומדים ברקע, ולעיתים בחזית הפוליטית והציבורית. השיח הפוליטי והחברתי מתמזג בטבעיות לתוך המתחים והקשיים של הדמויות המנהלים אותם, וכך מקבל שיח זה תוספת נופך ועומק. לא הרי הדיון התיאורטי אודות צמחונות ושלום, אודות חופש המידע ואודות מוסר מלחמה, כהרי סיפורם של אנשים שחיים את ובתוך מאבקים אלו. לא לחינם אמרו על פראנזן שהוא מעין טולסטוי אמריקאי, הוא מספר את סיפורו של דור דרך הפרטים הצנועים, ולעיתים קרובות גם הקטנים והשוליים שבו.

ב"טוהר" פראנזן מתמקד בדמותה של צעירה אמריקאית בשם פיפ, בת מובהקת של דור ה"Y" בארצות הברית, החיה בחורבה העומדת בפני עיכול עם שותפים אנארכיסטיים. פיפ, ששמה בתעודת הזהות הוא טוהר, שקועה עמוק בחובות מהלימודים ולמשך רוב הספר היא מוצאת את דרכה בזמן ובמרחב בניסיון להחזיר חלק מחובותיה; בחיפוש אחר אביה האובד ובמה שנדמה לעיתים כבריחה מפני אימה מוכת השיגעון. הספר נודד במגוון דרכים בין סיפורה של פיפ לבין סיפורם של הסובבים אותה, וכל אלו ממוקמים בתוך ההיסטוריה הממשית של המערב. כך נפילת חומת ברלין, התחזקות העיתונות החוקרת, מהפכת המידע האינטרנטי ודמויות מודרניות כמו ג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן נשזרים על רצף אחיד וקוהרנטי. פראנזן יודע לספר סיפור היטב, בלי לשעבד את הסיפור ל"מסר" עליון, אך לא משום שהוא מוותר על עומק ומשמעות אלא משום שהוא מבין שאנו חיים בעולם מורכב מכדי לספק "מסר" חד משמעי. כן, לעיתים יש נאומים, תיאורים או קטעים נושאי מסר שבעצמם הם טובים אך גורעים מהסך הכל, אך אלו היו מעטים ובטלו בהנאה הרבה ובעומק של הספר.

כאמור, ספר זה נופל מספריו האחרים של פראנזן. הוא אינו פחות מהנה, אולי אפילו להפך, הקריאה בו קלה וזורמת, אך בניגוד לספריו האחרים רוב הדמויות ופרקי הספר אינם מחזקים לכשעצמם. בערך מאמצע הספר הקורא מבין שהסופר פתח יותר מידי קווי עלילה שחייבים להיסגר, קווי עלילה שאם לא יסגרו הסיפור פשוט לא יחזיק מעמד. זהו בעיני חסרון גדול ולו משום שזה מסיט את צומת הלב מהמציאות אותה פראנזן כותב. הצורך לסגור את העלילה מאפיל על הסיפור, הופך אותו למאולץ ולקראת הסוף גם נעשה בצורה לא משכנעת. לא במקרה הדמות הטובה ביותר של פראנזן אינה של פיפ, טום או אנדראס העומדים במוקד הסיפור, אלא דווקא זו של ליילה, העיתונאית החוקרת, בת הזוג של טום. ליילה היא הדמות היחידה שאין צורך לעוותה לשם סגירת אחד מקווי העלילה. אמנם פראנזן מספיק מוכשר בשביל לגבור על חסרונות אלו, אך יש זיופים והם לא מעטים.

עם כל זאת, אני עדיין ממליץ בחום לקרוא את "טוהר". פראנזן הוא אחד הסופרים הנדירים שמצליח גם לכתוב בצורה מהנה וזורמת, אך גם לומר משהו בעל משמעות ולספר סיפור ששווה לשמוע. "טוהר" אולי לא חשוב כמו "התיקונים" או אפילו "חירות", אך זהו ספר שבהחלט לא כדאי לפספס.

"טוהר"; ג'ונתן פראנזן; מאנגלית: ארז וולק; הוצאת עם עובד; 637 עמ'.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.