בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

טור תגובה: פמיניזם אינו שחור-לבן, ואינו מעוגן במרק...

טור תגובה: פמיניזם אינו שחור-לבן, ואינו מעוגן במרקסיזם

,
אני לא מבינה מה המשמעות של הביטוי "פמיניזם שחור-לבן", אך בטוחה כי פמיניזם ביסודו כלל לא 'מבוסס על הנחת יסוד שגויה של משחק סכום-אפס', כלשונו של דוד שליטא.

לפני שנצלול לפמיניזם, רצוי להבין קודם מהי מהותו של הליברליזם. האקסיומה בליברליזם היא שישנן זכויות שליליות, המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם. הראשונה שבהן היא, כמובן, הזכות לחיים. מתוך הזכות לחיים נובעת הזכות לקניין, שכן לכל אדם יש בעלות על מה שהוא יצר והרוויח. עד לעליית הפמיניזם היה ברור שזכויות טבעיות אלו ניתנות לגברים לבנים בלבד. לנשים לא הייתה בעלות על קניין, ויותר מזה – הן עצמן היו הקניין. טקס החתונה, למשל, מבטא את העברת הבעלות על האישה מהאבא אל הבעל; הנדוניה היא תשלום עבור האישה, והכתובה היא שטר קניין לכל דבר ועניין. המטרה הבסיסית של הפמיניזם לא הייתה דרישת שוויון בתוצאות, אלא דרישה לפיה היחס לנשים צריך להיות כאל בני אדם, וכפועל יוצא עליהן לקבל את כל הזכויות הניתנות לגברים – גם אם הן נולדו עם הג'ניטליה הלא-נכונה.

שליטא, במאמרו "פמיניזם שחור-לבן.. או אולי דווקא אדום?", לא הגדיר נכונה את הפמיניזם ואת הבסיס שלו, ומכאן נובע ניתוח שגוי לחלוטין, שכן הדרישה של הפמיניזם לא הייתה חלוקה הוגנת יותר של העוגה, אלא זכויות בסיסיות שניתנו בתחילה אך ורק לגברים ולא לנשים.

כל הטקסט הזה, שמטרתו היחידה היא לומר 'פמיניזם הוא אינו ליברטריאני בהגדרה', מבוסס על אקסיומה שגויה; משם הוא ממשיך גם לטענה לפיה פמיניסטיות מחפשות שוויון בתוצאות, גם אם הדרך להשיג זאת היא באמצעות פגיעה בהצלחה של גברים. גם הפמיניסטיות הפרוגרסיביות ביותר אינן רוצות למנוע מגברים למלא משרות ניהוליות בשם השוויון, אלא הן רוצות שגם נשים יגיעו לעמדות ניהול. בניגוד למרקסיסטים, אין פה שום רצון להנמיך את כולם, אלא להעלות את הנשים למקום שבו הגברים נמצאים. מכאן, טקסט המופת הזה המשיך לטיעון חסר הקוהרנטיות, בלשון המעטה, לפיו מצבן של הנשים בשווייץ טוב יותר מאשר בקובה, למרות שבקובה, לכאורה, קיים שוויון מגדרי גדול יותר. אין ספק ששליטא צודק – ועל אותו משקל גם היה עדיף לחיות במדינת ישראל בשנות החמישים, מאשר ברוסיה. כיצד הקביעה הזו רלוונטית לפמיניזם? אתם ודאי שואלים. ובכן, לסטאלין הפתרונים. אם כך, עדיף להיות אדם עני בארצות הברית ולא להיות אדם עשיר בוונצואלה, או כמו שאבא שלי אומר: "נחשבנו לעשירים ברוסיה – היו לנו נעליים כשעמדנו בתור ללחם".

הדברים שנכתבו במאמר של שליטא נועדו לתקוף 'אנשי קש', שלכל היותר רלוונטיים לפמיניזם מרקסיסטי, אך מובן שלא בכך עסקינן. אולם שליטא, בסופו של דבר, תקף את הפמיניזם ככלל – וכיוון את חיציו בעיקר כלפי הפמיניזם הליברטריאני. הטענה העיקרית של שליטא היא שכל זרמי הפמיניזם הם מרקסיסטים, ומבוססים על משחק סכום-אפס בהגדרה. ובכן, זה לא נכון.

כאמור, פמיניזם במקורו עוסק בהשוואת הזכויות הפורמאליות של הנשים לאלו הניתנות לגברים. בהמשך, הוא נלחם על עצמאותן של הנשים – כלומר, להעניק להן את היכולת לעבוד, ולבטל את התלות שלהן בגבר. למזלנו, את שתי הסוגיות הללו פתרנו כבר לפני מספר שנים, וכעת נותר רק היחס של החברה לנשים. ישנם לא מעט נושאים בוערים בפמיניזם הרדיקלי, שרבים כה אוהבים לשנוא – כך, למשל, הרוב המוחלט של מקרי האונס הוא נגד נשים; רוב מקרי האלימות בתוך מערכת יחסים הוא נגד נשים; נשים מפחדות ללכת לבד בלילה; היחס השונה למיניות של נשים לעומת מיניות של גברים; היחס לנשים במקום העבודה, וכמובן גולת הכותרת – מי דואג לילדים ולמשק הבית, והאופן בו חלוקת התפקידים המסורתית יוצרת תלות של האישה בגבר.

בהיבט הליברלי, הפמיניזם סיים את תפקידו ברגע שמעמד האישה בחוק הושווה למעמד הגבר, אך פמיניזם הוא אינו ליברליזם, והוא אינו עוסק רק ביחס של החוק, אלא בוחן את שאר ההיבטים של החיים בחברה. הרוב המוחלט של הפמיניסטיות מזהה את אותן הבעיות, ההבדלים הם בדרכי הפתרון. פמיניזם ליברטריאני גורס כי הפתרון לעולם לא יגיע באמצעות חקיקה. ברמה הדאונטולגית זה לא מוסרי, וברמה התועלתנית זה פשוט לא עובד. השינוי ייעשה רק באמצעות שינוי התפיסה החברתית.

אז מה אני בעצם רוצה כפמינסטית? אני רוצה ללכת ברחוב בלי שישאלו אותי כמה למציצה; אני רוצה ללכת ברחוב בלי לפחד; אני רוצה שגברים יגדלו את הילדים שלהם, ושהנטל לא ייפול על האישה בלבד; אני רוצה שגוף של אישה לא ניתן יהיה לקנייה; אני רוצה שלא יתייחסו למיניות שלי כאל מטבע עובר לסוחר; אני לא רוצה לראות סרטונים שבהם מפשיטים בחורה וצועקים עליה 'שרמוטה', ואני רוצה שכאשר סרטונים כאלה מופצים, לא אשמע ש-'היא הביאה את זה על עצמה'; אני רוצה ללכת במרחב הציבורי ולהרגיש כמו שגבר מרגיש בו. להרגיש שהמרחב הזה הוא גם שלי. הדרישות שלי הן לא מרקסיסטיות, ובינן לבין משחק סכום-אפס אין דבר וחצי-דבר. היכולת שלי לא לפחד, לא באה ולא תבוא על חשבונך. הסיבה היחידה שתגרום למישהו לחשוב כך נובעת מהעובדה שהוא מסתכל על יחסי גברים-נשים כאל משחק סכום-אפס, ומהתחושה שכאשר החברה מתייחסת אליי כאל אדם הדבר בא על חשבונו.


דפנה מורל

סטודנטית להיסטוריה ומדעי המדינה ופעילה ליברלית ופמיניסטית. מייסדת סניף LOLA (Ladies of Liberty Alliance) בישראל ומנהלת אזורית בארגון SFL (Students for Liberty).