בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

דונלד טראמפ: משחרר הדמוקרטיה...

דונלד טראמפ: משחרר הדמוקרטיה

,
"בחירות כלליות הן הגילוי הנרחב ביותר ובו בזמן המעודן ביותר לנוכלות הפוליטית של המדינה", במילותיו של מיכאל באקונין. נדמה כי במהלך ההיסטוריה של הדמוקרטיה המודרנית, אירועי הבחירות נהפכו לריקים מתוכן, כאשר בסופם נבחרו מועמדים, שחיש מהר שכחו את הבטחותיהם לציבור. דווקא בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב, עשויה לסמל נקודת מפנה מעניינת בהיסטוריה של הדמוקרטיה.

עם התפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית, נבחרה במרבית המדינות הדמוקרטיות השיטה הייצוגית, אשר במסגרתה – בעלי זכות הבחירה מצביעים עבור נציגים שייצגו אותם בפרלמנט, וזאת להבדיל מדמוקרטיה ישירה בה האזרחים משתתפים באופן ישיר בקבלת ההחלטות (בשוויץ למשל, מתקיימים משאלי עם רבים בנושאים חשובים). לרוב, אימוץ השיטה הייצוגית נבע מתוך כורח ולא מתוך אידיאל, וזאת לאור הקושי הפרוצדורלי בהקמת אסיפת עם של מיליוני אזרחים. אך היו גם מדינות מסוימות, כמו ארה"ב, שבחרו מלכתחילה בשיטה ייצוגית במיוחד (אלקטורים, שני בתי פרלמנט וכו') – מתוך מטרה ברורה למנוע את "שלטון ההמון", אשר עלול להפר את זכויות הפרט. חשש זה הועלה באופן מדויק בפדרליסט: "כאשר יש לסיעה רוב, משטר השלטון העממי מאפשר לה להקריב גם את טובת הכלל וגם את זכויותיהם של אזרחים אחרים".

אם כן, שיטת הדמוקרטיה הייצוגית, התנהלה בצורה של תחרות חופשית על השלטון, תוך הצגת הבטחות שונות לקידום נושאים מסוימים על ידי המועמדים. מטבע הדברים, במסגרת שיטה זו כוחם של האזרחים להשפיע על קבלת ההחלטות הצטמצם לאירוע הבחירות אחת לכמה שנים, בעוד שנבחרי הציבור חופשיים לפעול כראות עיניהם מרגע היבחרם, ואף תוך הפרת הבטחות הבחירות שעל בסיסן הם נבחרו. כך, ההיסטוריה מציגה בפנינו שורה של דוגמאות רבות של נבחרי ציבור אשר עם הגיעם אל "כס השלטון", ויתרו על מימוש הבטחותיהם על בסיס טיעונים מטיעונים שונים, ולעיתים אף  ללא הסבר כלל.  כך למשל, לפני שנבחר לנשיאות ארה"ב, תקף רוזוולט את הנשיא הובר על ההוצאות הממשלתיות המוגזמות שהשקיע בניסיון לחלץ את אמריקה מהמשבר הכלכלי שפקד אותה. ואולם, כשרוזוולט עצמו נבחר כנשיא ארה"ב, הוא אימץ את אותה המדיניות בדיוק, ואף הרחיב אותה במסגרת ה"ניו דיל"; ג'ורג' בוש האב, הבטיח לפני היבחרו "Read my lips – no new taxes!", ואילו זמן קצר לאחר היבחרו הטיל מיסים חדשים; הנשיא הקודם אובמה, לא קיים כ- 24.2% מהבטחותיו (על פי נתוני האתר – "Poltifact"). כך למשל, הוא לא סגר את מתקן הכליאה האמריקאי במפרץ גואנטנמו – הבטחת בחירות משמעותית שחזר עליה פעמים רבות, וכן לא טיפל בפרצות רבות בחוקי המס שהיטיבו עם בעלי ההון. המקרה הישראלי הבולט ביותר להפרת הבטחת בחירות של נבחר ציבור, הוא ללא עוררין "ההתנתקות" מרצועת עזה ב-2005, שביצע  ראש הממשלה שרון – בניגוד גמור להצהרותיו במערכת הבחירות ב-2003 במסגרתה רץ כיו"ר הליכוד, ואף כנגד רצונם המפורש של מתפקדי הליכוד, אשר התנגדו לביצוע התכנית במשאל שנערך בתוך התנועה. את החלטתו לבצע את "ההתנתקות" חרף הכישלון במשאל הליכוד, הסביר שרון כך: "נבחרתי כדי למצוא את הדרך להביא לעם הזה את השקט, הביטחון והשלום שהוא כל כך ראוי להם… בכוונתי להמשיך להוביל את מדינת ישראל על פי מיטב הכרתי". כלומר, שרון פירש את בחירתו על ידי הציבור, כאמון אישי באדם בלבד, ולא ברעיונות אותם הוא אמור ייצג.

היעדר היכולת הריאלית של האזרחים להשפיע על קבלת ההחלטות בשדה הפוליטי, יחד עם אי-קיומן של הבטחות מצידם של הפוליטיקאים, הפכו את ה"דמוקרטיה המודרנית" ככזו שאינה בנויה על יסודות שלטון העם (דמוס-קרטיה),  אלא על גרסה מודרנית של שלטון האליטות, בו תפקיד העם הוא שולי לכל היותר.

בתוך המציאות הפוליטית הקיימת, אופן התנהלותו של הנשיא טראמפ מיום השבעתו, הינה תופעה חדשה ובלתי שגרתית, אשר נראית כיום כמבשרת על תחילתו של תהליך להחזרת השלטון לעם. בקמפיין הבחירות שלו, תיאר טראמפ את השינויים שהוא יחיל לאחר שייבחר לנשיאות, כאשר מסריו נשמעו לרבים פופוליסטיים, בוטים ולא ממלכתיים. כך למשל, טראמפ הצהיר  שיבנה חומה שתמנע הגירה ממקסיקו, כי יאסור כניסת מוסלמים לארה"ב, יבטל את הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, וכיו"ב. לאחר שנבחר, רבים חשבו (או  לפחות קיוו) שטראמפ, כנשיאים אחרים לפניו, ינהג בממלכתיות כנשיא, ולא יפעל למימוש ההבטחות שהבטיח בקמפיין הבחירות. אולם, כבר בנאום ההשבעה שלו, בחר טראמפ להבהיר כי הוא מחויב להבטחות הבחירות שלו, הוא חזר עליהן, וביקש: "להחזיר את הכוח בחזרה אל העם". כמו כן, במספר השבועות שחלפו מאז השבעתו, הוציא טראמפ צווים נשיאותיים רבים (מעין חוקים שאינם דרושים את אישור הקונגרס שמטרתם להנחות את הרשויות הפדרליות לבצע את מדיניות הממשל), בעניינים בהם עסק במערכת הבחירות. עד כה, טראמפ סגר את שערי אמריקה (לשלושה חודשים) לאזרחיהן של שבע מדינות בעלות רוב מוסלמי; חתם על צו שמוציא את אמריקה מחברותה בהסכם השותפות הטרנס-פסיפית (וטען שבקרוב יפתח מחדש את המו"מ בנוגע להסכם הסחר נפט"א); ביטל מימון פדרלי לערי מקלט למהגרים, והיד עוד נטויה.

בכך, טראמפ מסתמן כנשיא אמריקאי שנוסך תוכן עממי בשיטה הדמוקרטית – הוא מייצג את עמדות בוחריו, נאמן למצע שבאמצעותו נבחר, ומדבר עם העם האמריקאי באופן "ישיר" על ידי שימוש ברשתות החברתיות, תוך עקיפת התקשורת הממסדית.

אולם, על אף הגברת המימד הדמוקרטי הנובע מחיזוק אלמנט "שלטון העם", רבים מבקרים את טראמפ כי התנהלותו הורסת את הדמוקרטיה. לטענתם, שלטון העם אינו חזות הכל, וכי הדמוקרטיה נבחנת בעיקר על ידי מידת שמירתה על עקרונות וערכים ליברליים (אשר נפגעים לדעתם על ידי טראמפ). מבקרים אלו של טראמפ, טוענים באופן אבסורדי  כי שלטון העם ממומש דווקא בהגבלת כוח שלטונו ומימוש רצונותיו. נכון הדבר, שהעם יכול להתנהג בשרירותיות שלטונית בדיוק כמו שליט יחיד, או על פי דברי דה-טוקוויל: "אם נסכים שאדם יחיד עלול להשתמש בכוח מוחלט לרעה, למה לא נסכים שהרוב יוכל לעשות זאת? האם משתנה אופיים של בני האדם כאשר הם מתאחדים זה עם זה?". אולם, על אף החשש מעריצות הרוב, ישנם מנגנונים חזקים של בלמים ואיזונים בשיטה הדמוקרטית, כמו בית המשפט העליון, שני בתי הקונגרס, תקשורת חזקה וכו', שנועדו להבטיח כי מצב זה לא יוכל להתרחש.

על כן, דווקא המהומות האלימות ברחובות וושינגטון די.סי, והקריאות מצד "ליברלים" להתנגד באופן אקטיבי לפעולותיו של טראמפ, מכרסמות תחת יסודות הדמוקרטיה בצורה אפקטיבית הרבה יותר, מאשר פעולותיו של טראמפ, שמקיים למורת רוחם, את הבטחותיו לציבור. בעוד שהליברליזם האליטיסטי בא להציל את הדמוקרטיה מעצמה, הוא יצר תגובת נגד חזקה של ניכור מהממסד הפוליטי של אזרחים רבים, שעמדתם הדמוקרטית הלגיטימית נרמסת. לטובת הדמוקרטיה, מוטב יהיה כי אלו שהפסידו בבחירות, יקבלו את חוקי המשחק, וישימו את מבטחם בשיטה, שכפי שטען צ'רצ'יל היא "צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו".


אורן יפרח

אורן יפרח הוא סטודנט במדע המדינה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, דיבייטור ושחמטאי חובב. כותב על פוליטיקה, פילוסופיה, כלכלה ואוכל.