בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

טראמפ פאשיסט, הימין גזעני? ההיסטוריה הסודית של השמ...

טראמפ פאשיסט, הימין גזעני? ההיסטוריה הסודית של השמאל האמריקאי

,
כיצד ומדוע האידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית, וככלל הגזענות, נבעו מהשמאל? דינש דסוז'ה, פרשן שמרני ונואם אגדי, מסביר כיצד חלה ה"תפנית הגדולה" בדעת הקהל כך שמייחסת דווקא לימין את חטאי העבר של השמאל.

מאת: Dinesh D’Souza

תרגום ועיבוד: אלון גולדברג

להלן אסופת מאמרים וטקסטים של ההוגה השמרני דינש ד'סוזה, אשר חלקם מופיעים בסרטו הדוקומנטרי "אמריקה של הילארי: ההיסטוריה הסודית של המפלגה הדמוקרטית" (טריילר). הסרטון לוקט ותורגם ע"י אלון גולדברג, ולנוחיותכם מצורף תמלול שלו בהמשך. הכירו את השורשים של מפלגת השמאל האמריקאית, אשר רעיונותיה מספקים השראה לשמאל בעולם המערבי כולו, כולל ישראל. כך תוכלו להעמיק ולהבין היכן אתם ממוקמים במלחמת הרעיונות העולמית, איזו מסורת אינטלקטואלית וערכים קודמים לעמדותיכם, ולבחון אותן לאור זאת.


הסיפור הגדול של זמננו מציג את הנשיא טראמפ כפאשיסט. בראיון שבוצע עם אקטיביסטית שמאלנית בארצות הברית, טענה האחרונה כי "טראמפ ו-פֶּנס [סגן הנשיא] פועלים בהתאם לספר ההוראות של היטלר". אולם מדובר בלא יותר מרטוריקה, אלא שהשמאל משתמש בהאשמות הללו כדי להעניק לגיטימציה להתקפות אלימות כנגד הימין.

ראוי לציין שגם לפני הבחירות האחרונות לנשיאות, הילרי קלינטון ומנהיגים דמוקרטיים אחרים ניסו להטמיע את הרעיון, שלפיו טראמפ אינו לגיטימי ואף ראוי להיות מוצא אל מחוץ לתחום הדיון המקובל בפוליטיקה האמריקנית. הקולות הללו גרמו למפגינים מן הצד השמאלי של המפה לחוש הצדקה מוסרית, בשעה שהם מפריעים לסדר הציבורי ומשבשים אותו. כעת, עולה השאלה מהיכן נובע הזעם המוסרי שאותו חשים המפגינים? מהיכן נובעת הנכונות לדרוס את חופש הביטוי? והתשובה לכך, בפשטות, היא שנות ה-60. בשנות ה-60 נפוצה סיסמא, אשר הומצאה באוניברסיטת ברקלי וקושרה לאיש האקדמיה הרברט מרקוזה – שהשתייך ל"אסכולת פרנקפורט" – והיא נקראה "סובלנות מדכאת". פירוש הדבר לענייננו הוא ש"אין חופש דיבור לפאשיסטים".

אז מה זה בעצם אומר? ככלל, סובלנות היא תכונה טובה, אך עם זאת, השמאל לא מוכרח להיות סובלני כלפי אלו שאינם סובלניים. לכן, במידה שקיימת קבוצה, אשר ניתן לאפיין אותה כלא-סובלנית, אין הסובלנות רלוונטית כלפיה; לפיכך, כפועל יוצא מותר לנו גם לחסום את אנשי הקבוצה הזו בכל האמצעים העומדים לרשותנו. מרקוזה, כמו חלק מחבריו באסכולת פרנקפורט, היה פליט מגרמניה הנאצית. הוא וחבריו גדלו בגרמניה בתקופת ראשית שלטונו של היטלר, ולאחר מכן ברחו מגרמניה והיגרו לארצות הברית. במובן מסוים, הטענות שלהם נבעו מחוויות חייהם תחת המשטר הנאצי.

יש לזכור שכאשר אנו מדברים על "נאצים" במקרה של מרקוזה וחבריו, אין מדובר על הנאצים של השואה – כלומר, רק בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ועם תום השואה, הבין העולם מי הם באמת הנאצים; בתקופה שבה מרקוזה וחבריו היגרו לארצות הברית דובר רק על תחילת שלטון הנאצים בגרמניה. זו הייתה תקופה שהתאפיינה בהתמוטטות כללית של ערכי הנימוס בגרמניה של רפובליקת ויימר, וכך קרה גם באיטליה, לא רק בגרמניה. מוסוליני אמר פעם שהוא היה יוצא עם קבוצה של שחורי החולצות, אשר נשאו איתם מחבטי בייסבול או חפצים דומים, ובמהלך היתקלות עם הסוציאליסטים, פרצו קרבות רחוב בין אלו ובין הפאשיסטים.

כאשר ברח מרקוזה מגרמניה לאמריקה, הוא טען כי אמריקה והקפיטליזם דומים לגרמניה הנאצית. הדברים שאמר לאקטיביסטים בשנות ה-60 היו דומים – הוא טען בפניהם שהם נלחמים בממשל האמריקני בדיוק כמו האנשים בגרמניה שלחמו בהיטלר; ואם הם נלחמים כנגד "היטלר", הרי שאין הם צריכים לשבת איתו לשולחן הדיונים. הם לא צריכים להתווכח עימו או להאזין בכובד ראש להשקפת עולמו. התפקיד שלהם הוא לעצור אותו, נקודה. ואם יעצרו אותו, לא ייחשפו לכל הזוועות שהיו עלולות להתרחש. אותה טענה הועתקה אל אמריקה של 2017, תחת הרעיון שטראמפ הוא למעשה עוד מוסוליני. עוד היטלר.

אז אני רוצה להתייחס לנושא הזה של היטלר, הנאצים, הפאשיזם והגזענות ישירות; להתייחס לזה מול קהל, אשר אני מאמין שהשאלה הזו מאוד חשובה לו: האם טראמפ הוא באמת עוד סוג של מוסוליני? עוד סוג של היטלר? אילו מאפיינים בטראמפ הופכים אותו למוסוליני? "טראמפ הוא לאומן; טראמפ הוא מיליטריסט; טראמפ הוא גזען, מפלה וקנאי קיצוני".

קודם כל, הנושאים של לאומנות ומיליטריזם הם מאוד מעורפלים, מכיוון שלא היה שום מאפיין מיוחד בנאצים שהפך אותם ללאומנים. סטלין, לעומת זאת, היה לאומן; צ'ה גווארה היה לאומן. מייסדי האומה האמריקאית היו לאומנים, משום שהם היו מסורים למדינתם. טראמפ, למעשה, איננו מיליטריסט. הוא הכריז לא פעם על כך שהוא מתנגד למלחמה בעיראק, והוא אף הטיח ביקורת במפלגה הרפובליקנית על התערבותה בענייני מדינה זרה.

אני רוצה להתמקד בטענה שבאמת חשובה – האשמה בגזענות ואפליה. בהיסטוריה של אמריקה, עוד מתחילתה, המפלגה הדמוקרטית – ומאוחר יותר השמאל הפרוגרסיבי – הייתה במקורה מפלגת הגזענות, האפליה, האפרטהייד, העבדות, הלינצ'ים, וזו שתמכה בקו-קלוקס-קלאן. זו לא דעתי, אלא שזו עובדה אשר אינה ניתנת לערעור. אני רוצה להקדיש מספר דקות ולהרחיב על העובדות הללו, מכיוון שהן הבסיס של אחת הפעולות הפוליטיות המדהימות בחוצפתן. אותה מפלגה שיצרה, אפשר לומר, את מטעי העבדים, שמיסדה את האפרטהייד, ושייסדה, הנציחה והשתמשה בקו-קלוקס-קלאן כזרוע הטרור שלה – זו אותה המפלגה שהתנגדה לתנועת זכויות האדם וחסמה אותה. ואלמלא היו עוד מפלגות מלבדה, הרי שאף אחד מהחוקים הללו לא היה עובר. זו גם אותה המפלגה שמאשימה כעת אדם מקווינס, ניו-יורק, שאין לו שום קשר להיסטוריה הזו, בכך שהוא גזען. נדרשת כאן מידה מסוימת של הרהור.

משנות ה-60 ועד היום, כל מנהיג בכיר של הקו-קלוקס-קלאן היה דמוקרט. בול קונר, השריף הדרומי, היה משלח כלבים ומבצע שימוש בזרנוקי מים כנגד מפגיני זכויות האדם, והוא היה דמוקרט; אורוול פאבוס, שחסם את בניית בית הספר בארקנסו עבור ילדים שחורים, היה דמוקרט ואף מנטור עבור ביל קלינטון; הוגו בלאק, הסנטור של אלבמה; ושופט בית המשפט העליון בארצות הברית, שהוסמך על ידי FDR [הנשיא הדמוקרט פרנקלין דלאנו רוזוולט], רוברט בירד – כולם חברים בקו-קלוקס-קלאן, ואף חברים פעילים מאוד בחלק מהמקרים.

אנו לא עוסקים כאן בהיסטוריה עתיקה. מדובר על אירועים משנות ה-60. רוברט בירד נפטר ב-2010, אובמה וביל קלינטון היו בהלווייתו. ביל קלינטון אמר משהו מאוד מעניין. הוא אמר 'אל תהיו כל-כך נוקשים עם בירד הזקן, על כך שהיה חבר בקלאן, מכיוון שהיה חייב להיות בקלאן כדי להתקדם במפלגה הדמוקרטית'. תחשבו על זה. 'היה חייב להיות בקלאן'.

כל הסיפור ההיסטורי הזה הוא עובדה, לא דעה, והוא ידוע למעשה גם בקרב אקטיביסטים פרוגרסיביים ואקדמאים. הם יודעים. לכן, מה שאני מחשיב כאחד המהלכים החכמים, אחד הלהטוטים הפוליטיים המוצלחים ביותר בתולדות אמריקה המודרנית, זהו ההסבר שהעלו לאותו הסיפור. הם לא יזכירו את זה. הם לא יעלו את זה. אבל אם אני אעלה את זה, ואם הם יהיו על הבמה או מוצמדים לקיר, הם סוף-סוף יגידו: "דינש, אתה צודק. אנחנו מודים, הכל אמת. אולם, מתי-שהוא בשנות ה-60, התרחשה תפנית גדולה – שתי המפלגות החליפו צדדים".

בפוליטיקה האמריקנית, וגם בפוליטיקה העולמית, אין לזה תקדים. זה כמו לומר "יום אחד כל השוטרים הפכו לגנבים וכל הגנבים הפכו לשוטרים". ייתכן שזה יכול לקרות, אבל איך? לפתע פתאום המפלגה הרפובליקנית הפכה להיות מפלגת העבדות? המפלגה החליפה עמדות? האם זה באמת אפשרי? ובכן, זה מוצג כעובדה. זה קרה. התרחשה תפנית גדולה.

התפנית הגדולה

מדובר ברעיון לפיו הדמוקרטים הפכו פתאום לנאורים מבחינת השקפות גזעיות, נהיו ה"חבר'ה הטובים", ובמקביל כל הגזענים במפלגה הדמוקרטית הפכו ל"רפובליקנים". נראה שהתפנית הגדולה נתמכה על ידי העובדה ששחורים, אשר בעבר בחרו ברפובליקנים, אכן החלו להצביע למפלגה הדמוקרטית. מן העבר השני, גם לבנים דרומיים, שבעבר הצביעו למפלגה הדמוקרטית, החלו לתת את קולותיהם למפלגה הרפובליקנית. ויש את הסנטור סטרום ת'רמן, הדמוקרט הגזעני שהפך לרפובליקני. אפילו רבים מהרפובליקנים היום מאמינים בתפנית הגדולה.

אבל חכו רגע אחד. השחורים עברו למפלגה הדמוקרטית בשנות ה-30, בהתבסס על ההבטחות של ה"ניו-דיל". הם לא עשו זאת בשל ההשקפות הגזעיות; רבים מהם עברו בעל כורחם למפלגה הדמוקרטית, על אף שידעו כי מדובר במפלגת ההפרדה הגזעית והקו-קלוקס-קלאן. הדרומיים הלבנים עברו לבחור במפלגה הרפובליקנית מאוחר יותר, בין שנות ה-70 וה-90, כשהדרום צמח ושגשג יותר ויותר. באותן השנים הלכה הגזענות וירדה באופן דרמטי בדרום. כלומר, הדרום הפך להיות פחות גזעני מחד, ומאידך הוא הפך להיות רפובליקני יותר. המשמעות היא שהן השחורים והן הלבנים החליפו מפלגות מסיבות כלכליות. ההוכחה נמצאת בספרם של ביירון שייפר וריצ'רד ג'ונסטון 'הסוף לאקספציונליזם הדרומי'. הסופרים מספקים מידע שמראה כי הלבנים העניים והגזענים ביותר מעולם לא החליפו את דעתם. אלה שכן החליפו היו הלא-גזענים, שנמשכו למסרים של המפלגה הרפובליקנית בדבר הזדמנויות, שגשוג וניעות חברתית.

אז מה בנוגע לסטרום ת'רמן? האם הוא היה אופייני לתקופה? כמה גזענים בהנהגת המפלגה הדמוקרטית הפכו את עורם ועברו למפלגה השנייה? בואו נעשה רשימה ונראה מי התחלף: מנהיגי הקו-קלוקס-קלאן, מנהיגים של ארגונים גזעניים שונים, חברי קונגרס דמוקרטים וסנאטורים דמוקרטים משנות ה-60 ועד לסוף המאה; עליהם נוסיף גם את אלה שהצביעו נגד חוק זכויות האזרח מ-1964. הנה הם – 1600 איש. פחות מאחוז אחד. "התפנית הגדולה" היא שקר אחד גדול. הדמוקרטים לא הפכו להיות החבר'ה הטובים, הם פשוט השתמשו בתרמית.

יתרה מזאת, יותר רפובליקנים הצביעו בעד חוק זכויות האזרח מאשר דמוקרטים. תחשבו על זה. חוק זכויות האזרח של 1964, חוק זכויות ההצבעה של 1965, וחוק דיור הוגן מ-1968 – בכל אחד מהמקרים, באופן יחסי, יותר רפובליקנים הצביעו בעד, ואילו האופוזיציה לאותם החוקים הגיעה אך ורק מהמפלגה הדמוקרטית. במילים אחרות, האופוזיציה מורכבת מדמוקרטים גזענים שניסו לחסום אותה. אם לא היו רפובליקנים, אם הבית העליון והתחתון היו מורכבים רק מדמוקרטים, אף אחד משלושת החוקים הללו לא היה עובר. אף לא אחד.

כיצד קורה שעובדות אלה, אשר אינן ניתנות להכחשה, לא מלומדות באוניברסיטאות המובילות שלנו? תוכלו לטעון שכל נושא הגזענות לא מעניין את האוניברסיטאות המובילות; לא אכפת להן מהנושאים הללו; הן לרוב לא מלמדות את הנושאים הללו; הסטודנטים עסוקים בללמוד על שווקים פיננסיים. אך אני מניח שאתם יודעים שזה לא נכון. אלו מקומות שיש להם אובססיה בכל הקשור לגזענות. אלו מקומות שזהו הנושא המרכזי שאנשים אמורים באמת לדעת בו משהו.

ובכל זאת, הסיפור האמיתי של הפוליטיקה האמריקאית מוסתר. הוא לא רק מוסתר מהקמפוסים, אלא גם מהתרבות. כיצד מצליחים להרים שקר שכזה? אפשרות אחת נובעת מכך שהשמאל נמצא בקמפוסים, בהוליווד ובתקשורת. הוא מספיק דומיננטי ומסוגל לרקוח ולקדם שקר ענק, מבלי שלאף אחד אחר יהיה מגפון גדול מספיק כדי לטעון אחרת. ייתכן כי בחור ששמע את הדברים האלה יאמר "זה שקר!", אבל הוא לא שומע את זה בחדשות CBS או ברשת הרדיו הלאומית. הוא לא מייקל מור. הוא לא סטיבן שפילברג. הוא לא יכול לעשות מזה סרט, ולכן יש דרך בה הכזבים האלה מוכפלים.

האפשרות השנייה, שרמזתי עליה מוקדם יותר, היא שהשמאל הצליח להסית את האשמה למעשיו שלו על האדם הלבן, על הדרום ועל אמריקה כולה. "אמריקה עשתה כך או אחרת". רגע אחד, אמריקה לא עשתה את זה. אם אמריקה הייתה עושה את זה, זה היה ממשיך עד היום. לפיכך, ברור שחלק מהאמריקנים עשו את זה, ואמריקנים אחרים עצרו אותם. אז הנקודה שלי היא שלגזענות יש שורשים עמוקים בחברה האמריקנית, אבל האשמה לא מונחת לפתחם של המייסדים, וגם לא לפתחו של הדרום, אלא לפתחו של זרם מסוים, של מפלגה מסוימת ושל אידיאולוגיה מסוימת – השמאל.

"תוכיח לי היום שהמפלגה הדמוקרטית גזענית". אם מישהו ילך היום לשכונות העוני תחת שליטת הדמוקרטים, ואנחנו מדברים על כשני-תריסרים של שכונות עוני בערים שהן תחת שליטה מוחלטת של המפלגה הדמוקרטית – ללא רפובליקני אחד לרפואה – אני סבור שהוא ייראה בהן את כל חמשת המאפיינים של מטעי העבדים, כפי שהגדיר קנט סטאמפ, בעבודתו הקלאסית "המוסד המוזר". בתיאור המטעים, סטאמפ זיהה חמישה מאפיינים: המאפיין הראשון הוא בתים שבורים, מסוכנים ומטים ליפול. השני הוא משפחות שבורות, שכן תחת העבדות היה ספק בשאלת זהות האבות; ילדים מעורבים מתרוצצים ברחבי המטע, ומבנה המשפחה במצב של התפוררות. השלישי הוא רמת אלימות גבוהה מאוד שנדרשה על מנת למנוע מהמקום לא להידרדר לאנרכיה – כוח משטרתי, הצלפות, משגיחים, גדרות תיל. הרביעי הוא שכל אחד מקבל תנאי מחייה בסיסיים: מזון וטיפול רפואי. אם הייתה בעיה רפואית קראו לרופא. אבל אף אחד לא מתקדם בחיים. אין הזדמנויות. אף אחד לא משפר את רמת החיים שלו. הדרומיים והדמוקרטים היו מכנים את העבדות "בית הספר של הציוויליזציה", וסטאמפ מצדו  אמר כי "נראה שזה בית ספר שאף אחד לעולם לא מסיים". המאפיין האחרון הוא ניהיליזם וייאוש. תחושה שאין עתיד, שזו דרך חיים מתמשכת אשר עוברת בירושה.

ניתן לראות את כל חמשת המאפיינים בשכונות העוני של אוקלנד, בולטימור ושיקגו. וכפי שאמרתי, זה נמשך ככה מאז שנות ה-60. ארצות הברית השקיעה מיליארדי דולרים כדי לשפר את המקומות הללו. זו הייתה האחריות של הדמוקרטים לתקן אותם, ולמרות זאת מצבם של רבים מהם לא נהיה טוב יותר בהשוואה ל-1967. תחשבו על זה. לכל הפחות זה משקף אטימות לב ובוז מזעזע בנוגע לרווחתם של האנשים שגרים בקהילות הללו.

עכשיו בואו נביט מחדש על אדם כמו טראמפ. אדם שגדל "כאן בשכונה", אפשר לומר, ואני מתכוון לניו-יורק בגדול. אדם שרואה את אמריקה ככור היתוך. אמריקה כקליידוסקופ אתני, שמותך יחד כדי ליצור חתירה למצוינות חסרת מנוחה, אשר מגדירה את ניו-יורק. סוג של שאפתנות עירומה שדוחפת קדימה, יזמית ומריטוקרטית, כזו ששואפת להתקדם ול"איך אני מוצא את מקומי תחת השמש". לא מדובר רק בטראמפ, אלא בכל אחד שעובד בבנק השקעות. כל עורך דין בעיר. כל מוציא לאור בעולם של אדם לאדם זאב, כשאתה מנסה לפרסם את רב המכר הבא. זו ניו-יורק. אז אם אתם רוצים להאשים את טראמפ, תאשימו אותו, והוא אכן הואשם על ידי טד קרוז, בכך שיש לו "ערכים ניו-יורקיים". אבל ערכים ניו-יורקיים הם לא הערכים של מוסוליני או של היטלר.

יש דבר אחד שכדאי לציין בנוגע להיטלר. הדבר הבולט ביותר, לא רק אצל החולצות השחורות של מוסוליני, אלא גם אצל הסוציאל-לאומנים בגרמניה, זה שמעל הכל הם היו סוציאליסטים. מוסוליני בכלל התחיל כמרקסיסט; הוא היה העורך של כתב עת סוציאליסטי באיטליה. ולכן, שוב, בנושא הפאשיזם, בשנות ה-30 וה-40 כולם הבינו שהפאשיזם והנאציזם הם זרמים של השמאל. ככה הבינו את זה גם מוסוליני והיטלר. ככה הבינו את זה FDR [פרנקלין דלאנו רוזוולט] ומחברי ה"ניו-דיל". ככה הבינו את זה הכתבים שסיקרו את התקופה.

אבל לאחר מלחמת העולם השנייה, קרה דבר מעניין. הפאשיזם הפך להיות "ימני". זה, אני רוצה לטעון, עוד שקר גדול. זה מגיע כתוצאה מלהטוט אינטלקטואלי, שיצר מצג שווא לפיו אחרי המלחמה, שבה זוועות הסוציאליזם הלאומני נחשפו לעיני כל העולם; לכן, הזזת הפאשיזם לעמודת הימין והעמדת פנים כאילו מדובר בגידול ממאיר שצמח מהקפיטליזם, הפכו לצעדים הכרחיים. הפאשיזם, כביכול, היה בגדר המצאה של קהילת העסקים, בעוד שבמציאות היא נבעה מתוך ויכוח בתוך הסוציאליזם עצמו.

כשהנבואות של מרקס לא התגשמו במאה ה-20, החל מאבק גדול בשמאל. כיצד קרה שמהפכת המעמדות שנובאה, המהפכה של הפרולטריון שאמורה הייתה להתרחש תחילה בגרמניה, לא מתרחשת? מה קרה לה? בסופו של דבר, התנועה הסוציאליסטית התפצלה, כאשר לנין הלך בכיוון אחד ומוסוליני בכיוון השני. לנין ומוסוליני, אגב, הכירו האחד את השני. כשמוסוליני נבחר, לנין שלח לו מברק ברכה. לנין למעשה אמר, "אנחנו מנבאים שהסוציאליזם יתגשם במדינות עניות". זה היה לנין. מוסוליני טען, "לא, הבעיה עם מרקס שהוא זיהה את הסנטימנט של האנשים עם המעמד, בעוד שאם תביטו סביב תראו שאנשים מונעים דווקא מסולידריות לאומית". במילים אחרות, אנשים ימותו עבור צרפת, גרמניה ואיטליה, אבל הם לא ימותו עבור רעיון אידיוטי של "הפרולטריון". אף אחד לא מת בשמו מעולם, וזה גם לא יקרה בעתיד. כך, מתוך הוויכוח הזה בתוך הסוציאליזם, נבעו שתי וריאציות. האחת היא הבולשביזם, והשנייה היא הפאשיזם.

אנחנו לא מדברים כאן על כינויי גנאי גזעניים, ולא על תקינות פוליטית; אנחנו לא מדברים על אנשים שמרגישים לא בטוחים, אלא על טיעונים ממשיים במרכז הדיון הלאומי האמריקני. ואם לא נוכל לדבר על זה כאן, אז איפה כן? איפה בטוח לדבר על הנושא אם לא בקמפוס? אני רוצה לסיים ולהדגיש שמטרתי היא לא להצדיק את טראמפ, וגם לא להצדיק כל טענה קטנטנה שהועלתה כאן, למרות שאגן על כולן; מטרתי היא להציג עד כמה מגוחך שבסביבה האינטלקטואלית האמריקנית, כולל בחיי האליטה האמריקנית, הטיעונים הללו נדחקו ונעלמו, תוך העמדת פנים שהם מחוץ לתחום הדיון המקובל.

טראמפ איננו אינטלקטואל. טראמפ הוא, למעשה, איש עסקים – לא מהמקובלים שבהם – שמבטא מתוך אינסטינקט ולא מתוך רעיונות עמוקים. זה אמנם נשמע כמו האשמה, אבל זה לא כך. אם תבדקו את ההיסטוריה של אמריקה, תוכלו לספור על יד אחת את מספר הנשיאים שביטאו את דעתם מתוך אידיאולוגיה מוסדרת או אינטלקטואלית. FDR היה איש של אינסטינקטים. כך גם רייגן. המון נשיאים פעלו ברמה הזו. אבל זה לא אומר שאדם לא יכול לטעון טענות מעניינות, פרובוקטיביות, אינטלקטואליות והיסטוריות עבורם.

אז אני קורא לכם, במקום להתעלם מהרגע שלנו, ולומר למעשה "יש פאשיסט בבית הלבן, אנחנו חייבים להוציא אותו!" תנסו לחשוב על המשמעות של כל זה. לאן ההיסטוריה של אמריקה הביאה אותנו.

המפלגה הדמוקרטית צריכה לקחת קצת אחריות. תראו, הדמוקרטים מעולם לא הודו בהיסטוריה שלהם. מעולם לא הכירו בה. מעולם לא התנצלו על מעשיהם. מעולם לא לקחו אחריות עליהם. הם לא שילמו אגורה בפיצויים עליהם. זה הסקנדל האמיתי של הגזענות האמריקנית. אנחנו מדברים על גזענות בלי סוף, אבל מעולם לא ראיתי שמישהו מבקש שהדמוקרטים יראו קורטוב של לקיחת אחריות. למה להאשים את המפלגה הרפובליקנית? זו המפלגה שיצרה את האמנציפציה. שסיימה את העבדות. זו המפלגה שהעבירה את תיקוני החוקה ה-13, ה-14 וה-15. זו המפלגה שנלחמה באפרטהייד עד הסוף. זו המפלגה שעזרה להעביר את חוקי זכויות האזרח. על מה המפלגה הרפובליקנית צריכה להתנצל בנושא הגזענות?

טראמפ לא צריך להתנצל על דבר. אם אתם יכולים להציג ראיות כנגד טראמפ בנוגע לגזענות, תעשו את זה. אבל ההיסטוריה לא מאחוריכם. משקל ההיסטוריה נופל על כתפי אלו המאשימים אותו, אך לא עליו. וזו הנקודה שלי. ראינו מהפך גדול, אבל לא של בחירות, אלא של השלכת האשמה. האשמה הועברה בערמומיות אל אנשים שאינם קשורים אליה, וזה מבחינתי השקר הגדול. למעשה, זהו שקר כפול, מכיוון ששקר רגיל הוא פשוט התכחשות לאמת. "סליחה, כבודו, לא הייתי שם, לא הרגתי אותו". זה שקר. שקר כפול מתקיים כאשר אומרים "לא אני עשיתי את זה, אבל אתה רואה את ההוא שם? הוא אשם, הוא זה שירה!". אז אם לא רק שאתם מתנערים מכל אשמה, כפי שעשו הדמוקרטים, אלא שאתם גם מטילים אותה, שלא בצדק, על כתפי האנשים שבעצם נלחמו בכם לאורך כל הדרך, אני חייב לומר שאני מתפעל מכם. זה לא פחות מהפיכה אינטלקטואלית.

וראינו הפיכה אינטלקטואלית, אלא שעכשיו ההפיכה הזו מתפוצצת, וחלק מהסיבה שהיא מתפוצצת מתבטאת בהמון מהדברים שטראמפ מייצג, כמו זה שהוא לא מכבד את ההגדרות המוצקות של הדיון – טראמפ טוען שאפשר לדון בכל נושא שהוא. בואו נתווכח על זה. בואו נילחם על זה. ובקמפוס, מלחמה צריכה להיות מלחמת דעות, וזו הסיבה שאני כאן באוניברסיטת קולומביה. בסופו של דבר, אני מזמין אתכם לפרויקט שהוא פרויקט ליברלי. לפתוח את הראש של האמריקנים. לדרוש בקמפוס שלכם את הרחבת הפרמטרים של הרעיונות. לא להיות מרוצים מהתעלות הצרות שנחשבות לאמת, כשלמעשה הן ההפך המושלם של האמת.

Dinesh D’Souza © 2015 All rights reserved

Originally published at www.dineshdsouza.com.

על המחבר: אנליסט מדיניות לשעבר בבית הלבן תחת רייגן, דינש כונה כאחד מבכירי ממעצבי המדיניות במדינה ע"י העיתון "Investor’s Business Daily". הוא נודע במהרה כבעל השפעה רחבה על מדיניות ציבורית באמצעות כתיבתו הענפה. מאז, לדינש היתה קרירה בולטת כסופר, מלומד ואינטלקטואל הוגה דעות בעל סמכות. בספרו הראשון "השכלה א-ליברלית", הוא תיעד את תופעת התקינות הפוליטית במוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב, והפך לרב מכר של הניו-יורק טיימס למשך 15 שבועות. הוא נמצא ברשימת הספרים המשפיעים ביותר של שנות ה-90. ב-95 הוא פרסם את ספרו "הסוף לגזענות", שהפך לספר הכי שנוי במחלוקת בזמנו ועוד אחד שזכה להיות רב מכר. הוא אף הפך להיות ליוצר סרטים מפורסם כשיצר שני סרטים שגרפו את הכי הרבה רווחים בקטגוריית סרטי התעודה – "2016 – האמריקה של אובמה", ו-"אמריקה, דמיינו עולם בלעדיה". במשך 25 השנים האחרונות, דינש הופיע במאות מכללות ואוניברסיטאות, ודיבר עם מאות אלפי סטודנטים. דינש גם הוכתר כאחד מההוגים השמרנים המשפיעים ביותר ע"י הניו-יורק טיימס.


עצמאי, יזם סידרתי, מתכנת אתרים בכיר. כותב על כלכלה, היסטוריה, מדעי המדינה, פילוסופיה ומעט פסיכולוגיה. מדריך ומלמד את רזי פיתוח האתרים.