בחירת העורך

מצית וכבאי: טרור בשירות אסד

,
הפשעים שביצע בשאר אל-אסד במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה ידועים לכל. כיצד, אם כן, קרה שפושע המלחמה של אתמול נתפס כמייצב המזרח התיכון של היום? נראה כי אסד הצליח למצב את עצמו כמי שמחזיק במפתח לתבוסת דאע"ש. אולם, משטרו של אסד פועל כ'מצית וכבאי בעת ובעונה אחת': בעוד יד אחת של המשטר נלחמת בארגון המדינה האיסלאמית, היד השנייה מלבה את פעולות הטרור שלו.

הקדמה: למה לא אסד?

בשנה האחרונה התחזק מעמדו של בשאר אל-אסד, לאור ירידת כוחה של המדינה האסלאמית ובשל דיכוין של האופוזיציות למשטר. אסד חזר להיות שחקן בזירה לאחר שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם ובידוד בינלאומי, בחסות רוסיה ואיראן. עד כה, שרידותו של אסד היא אכן בבחינת נס מזרח תיכוני: הוא הוגדר כרוצח המונים לא-לגיטימי וכמי שעתידה של סוריה מוכרח להתעצב בלעדיו. כיצד, אם כן, קרה שפושע המלחמה של אתמול נתפס כמייצב המזרח התיכון של היום?

עבור רבים במערב ובמזרח התיכון, נשאלת השאלה האם לא עדיף שלטונו של אסד בסוריה מזה של המדינה האסלאמית. אכזריותו של הארגון, אלימותו המתוקשרת והאיום המיידי שהוא מציב, ממובילים יותר ויותר למסקנה כי התשובה לכך היא חיובית. העדפת שלטונו של אסד בקרב הקהילה הבינלאומית נובעת, בין היתר, גם בשל ההבנה לפיה כעת ידו על העליונה בשדה הקרב הסורי, וכי למעשה אין למשטרו תחליף. "אסד ניצח והוא יישאר בשלטון. הוא לעולם לא יישא באחריות למעשיו, ואיראן תהיה בסוריה כדי להישאר. זוהי המציאות החדשה שאנחנו צריכים לקבל", כך אמר שגרירה לשעבר של ארצות הברית בסוריה, רוברט פורד, שנאלץ לסיים את תפקידו כשנה לאחר פרוץ הלחימה במדינה. פורד, שהביע ביקורת חריפה כנגד משטרו של אסד, ואשר בעקבותיה, בין היתר, נאלץ לעזוב, אינו היחיד שהגיע למסקנה העגומה כי בסוריה לא באמת נותרה ברירה אחרת.

כוחותיו של ארגון המדינה האסלאמית נסוגים לנוכח המתקפה המאסיבית שמופעלת כנגדו, בעוד כוחותיו של אסד, בעזרת איראן וחיזבאללה, ממלאים את החלל. אסד כבר הספיק לכבוש ערים מרכזיות כגון חאלב וחומס מידי דאע"ש ומידי המורדים; ולאחרונה פרצו כוחותיו את המצור בן שלוש השנים על דיר א-זור – עיר בעלת חשיבות אסטרטגית בעיני המשטר, בשל מקורות הנפט שבסביבתה וסמיכותה לגבול העיראקי. הצהרות הניצחון מפיהם של נציגי המשטר לא איחרו לבוא, ובעקבותיהן החלו מדינות המערב ומדינות ערב להסתגל למצב הקיים. בפגישה שנערכה בריאד באוגוסט האחרון בין נציגי מדינות המערב ונציגי האופוזיציה הסורית הבהירו נציגי המערב – ובראשם בריטניה וצרפת – כי על המורדים לקבל את הישארותו של אסד בשלטון. במקביל, דווח על כך שבריטניה מפחיתה בהדרגה את תמיכתה בקבוצות מורדים הלוחמות בסוריה. עוד דווח כי האיחוד האירופי מעוניין להעניק כספי סיוע למשטר אסד, על מנת שזה יבנה את סוריה ההרוסה; וכן, בתקווה שיקלוט חלק מהפליטים הסורים שכעת גודשים את היבשת.

העולם הערבי, שב-2011 השעה את סוריה מהחברות בליגה הערבית בעקבות התנהלותו של אסד והפשעים שביצע, החל גם הוא לשנות את מדיניותו כלפי המשטר. מצרים הודיעה לאחרונה על חידוש יחסיה עם סוריה, לאחר שאלה נותקו ב-2013, בטענה לפיה "מצרים רוצה שהמשטר הסורי ימשיך להתקיים, ושסוריה לא תקרוס כפי שאירע בלוב ובעיראק". לאותה הכרה, בכך שאין תחליף לאסד, הצטרפה גם ירדן, החולקת עם ישראל את החששות מפני התעצמות איראן באזור, כאשר שר ההסברה הירדני הודיע שהקשרים עם סוריה "מתקדמים בכיוון חיובי", והביע תקווה לפתיחת מעבר הגבול בין המדינות.

במערכה זו בולטת ארצות הברית בהיעדרה. ממשלו של הנשיא טראמפ, מלבד שאיפתו המוצהרת בדבר חיסולו של דאע"ש, לא הציג שום מתווה למדיניות קוהרנטית בסוריה. ארצות הברית החלה זונחת את תכניתה לאימון ולחימוש קבוצות מורדים בסוריה, ומלבד פעולות נקודתיות נגד כוחות דאע"ש, השאירה את המרחב האווירי לשליטה רוסית מוחצת ולהתפשטות קרקעית איראנית. לעיתים רחוקות מפציצה ארצות הברית שיירות של כוחות אסד וחיזבאללה, במה שנראה כניסיון להעביר מסר מרתיע, שאינו מתגבש לכדי מדיניות או לכדי קו אדום הדורש אכיפה. על פי נקודת המוצא של ארצות הברית – ובעקבותיה של המערב כולו – דאע"ש מהווה איום ישיר על המערב, מבית ומחוץ, והוא נתפס כגורם המערער באופן דרמטי את יציבות האזור, אף יותר מאסד ובעלת בריתו איראן. בישראל, לעומת זאת, תופסים גורמי הביטחון את האיום מצד דאע"ש כמינורי בהשוואה לאיום מצד אסד; זה האחרון, בעיני גורמים במערכת הביטחון, נושא עמו איום אסטרטגי, בהביאו את איראן לגבול עם ישראל. אך מנקודת ראותו של המערב, אסד מצטייר כגורם מתון ומייצב בהשוואה לכאוס שמביא עמו דאע"ש; ואילו האיום האיראני שהוא נושא עמו, נתפס ככזה שניתן להכלה, ובוודאי לא כאיום ישיר ומיידי על המערב. האם אכן נכון לומר שמשטרו של אסד איננו מאיים ישירות על המערב? והאם אסד הוא אכן גורם מחושב לעומת דאע"ש, שאינו חדל לנסות לבצע פיגועים על אדמת העולם החופשי?

חלק א: איראן והג'יהאד הסוני

תפיסת המערב, לפיה דאע"ש מהווה את האיום המיידי החמור ביותר עליו, איננה עתידה להשתנות בעתיד הקרוב. סדרת הפיגועים של הארגון על אדמות אירופה וארצות הברית הבהירה למערב כי יש למחות את בסיס הכוח של הארגון במזרח התיכון על מנת להחלישו. את החלל שייווצר כתוצאה מכך ימלא אסד, שעם ניצחונו, כאמור, המערב הולך ומשלים. פעולותיו של ממשל טראמפ, למרות הצהרותיו האנטי-איראניות, מעידות על כך שהוא חסר את המחויבות הנדרשת, בהקצאת כסף וכוח אדם, למיגור דאע"ש. במקביל, הוא אינו עושה מספיק לבלימת ההתפשטות האיראנית, ולמעשה ממשיך את מדיניותו של קודמו בתפקיד. אותה מדיניות גורסת כי המטרה האסטרטגית העיקרית של ארצות הברית במזרח התיכון, ובסוריה בפרט, היא הבסת דאע"ש, וזאת תוך שאיפה לצמצם למינימום האפשרי את מספרם של החיילים האמריקנים על הקרקע. פירוש הדבר הוא הסתמכות על כוח אווירי, יחד עם מספר מצומצם של כוחות מיוחדים על הקרקע. מדיניות זו, מעבר להתעלמותה מההתפשטות האיראנית על חשבון אזורי השליטה של דאע"ש, מתעלמת גם מהתחזקותו ומהתפשטותו של ארגון אל-קאעידה באותם האזורים, ומהסיכון שהוא עתיד להציב בפני המערב.

בעיראק, משמעות הדבר היא שמבצעים צבאיים של ארצות הברית עד מהרה השתלבו במפת האינטרסים של איראן, שחדרה עמוק לענף הביטחון של המשטר בבגדד. במאבקו בדאע"ש, הצבא העיראקי פעל, ועדיין פועל, כחיץ בין איראן ובין ארצות הברית, על ידי פריסת כמה יחידות קרקעיות בשליטת איראן, ואחרות הנתמכות על ידי ארצות הברית. הסדר זה אפשר לכוחות האמריקנים להימנע מתיאום ביטחוני ישיר עם טהרן, ועם זאת להילחם יחדיו להשגת מטרה צבאית משותפת. למעשה, הכוחות שבשליטה איראנית פועלים על הקרקע, בעוד הם מחופים על ידי כוחות אמריקנים מהאוויר בלחימתם בדאע"ש, מה שמעניק לאיראן ביטוי גדול יותר בעיצוב התמונה הפוליטית שלאחר הלחימה. האמריקנים הראו כי הם להוטים לצאת מהלחימה מיד עם ריסוק כוחות דאע"ש, בעוד איראן הבהירה שהיא מוכנה להילחם על נוכחות קבע.

במערב מתנחמים בכך שגם אם תתבסס באזור שליטה איראנית, הדבר, כאמור, עדיף על פני פריחת ארגוני ג'יהאד סונים, כגון אל-קאעידה ודאע"ש, במרחב. אולם הנחה זו מתעלמת מתפקידה של איראן בבנייתם של הארגונים הללו. ב-2007 כתב אוסמה בן-לאדן מכתב למנהיגי שלוחת אל-קאעידה בעיראק – שלימים תהפוך לדאע"ש – הקורא להם לחדול מלאיים בתקיפה כנגד איראן, עקב תמיכתה במשטר השיעי בעיראק: "לא התייעצתם איתנו [עם הנהגת אל-קאעידה] בנושא רציני זה, המשפיע על הרווחה הכללית של כולנו", כתב בן-לאדן. "איראן היא העורק הראשי שלנו למימון, לכוח אדם ולתקשורת", הסביר בן-לאדן. "אין צורך להילחם באיראן, אלא אם כן ניאלץ". מרדנות זו מצד השלוחה הקיצונית, בראשותו של אבו מוסאב אל-זארקאווי, היוותה שינוי קיצוני בהשוואה למדיניותו המרכזית של אל-קאעידה, אשר נמנע מלתקוף באיראן על מנת שזו תשמש עבורו בסיס ארגוני ופיננסי, כמו גם מסדרון לאפגניסטן ולעיראק. כפי שנגלה בכתבים שנמצאו במקום מחבואו של בן-לאדן, ואשר פורסמו לאחרונה על ידי ה-CIA, המודיעין האיראני סייע במעברם של פעילי אל-קאעידה ממקום למקום – באמצעות הנפקת אשרות כניסה, מתן כספים ואספקת תחמושת, וכן הכשרה במחנות של חיזבאללה בלבנון – כל זאת, בתמורה לכך שהארגון ידאג לפגוע באינטרסים אמריקנים במזרח התיכון.

ניתן להבין מכך כי מערכת היחסים בין איראן השיעית ובין ארגוני הג'יהאד הסונים מורכבת יותר ממה שהאידיאולוגים בשני הצדדים מוכנים להודות. הארגונים הסונים והמשטר האיראני אינם בעלי ברית, אך הם גם אינם אויבים כאשר יש להם אינטרסים משותפים. הביטוי העוצמתי ביותר להתנהלות זו הוא אופיו של משטר אסד והמדיניות בה הוא בחר לבסס את שלטונו.

חלק ב: האיום מצד אסד

לאחר עשור של חנק ושל צנזור הטפות ג'יהאדיסטית אינטנסיבי, החל משטרו של חאפז אל-אסד להקל מעט את ההגבלות על חופש הביטוי הדתי בשנות התשעים. המשטר אף החל לטפח אנשי כמורה הנאמנים לו – תהליך שהואץ עם עלייתו של בשאר אל-אסד לשלטון. לאורך הזמן נשמעו יותר ויותר הטפות קיצוניות של פרשנות דתית, והמשטר לא הראה סימנים של התנגדות משמעותית לכך. מהלך מסוג זה עזר, מצד אחד, להציג את המשטר כאלטרנטיבה הטובה ביותר עבור המיעוטים במדינה; ומצד שני, הדבר סייע להכיל את התנועה האסלאמית המתחזקת, על ידי מתן חופש פעולה מסוים לקיצוניים, ובכך להפחית את זעמם כלפי המשטר.

זמן קצר לאחר פיגועי ה-11/9, התקיים בחאלב פסטיבל רב-משתתפים בו חגגו רבים את המאורעות בארצות הברית; סרטונים מבית היוצר של אל-קאעידה הוקרנו על מסכי ענק, וחלק מהחגיגות אף שודרו בטלוויזיה הממלכתית הסורית. בהקשר הסורי, היה זה יוצא דופן; על אף הרפיית הצעדים האנטי-דתיים, המשיך המשטר לדכא אידיאולוגיות דתיות-פוליטיות מאיימות. מוחמד חבש – חבר פרלמנט סורי לשעבר, שעמד בראש התכנית לדה-רדיקליזציה בעיר סדנאיה ב-2008 – העיד כי בעוד שבעבר אירוע מסוג זה היה גורר מעצרים נרחבים של אנשי דת מעורבים, הרי שבמקרים אלו רבים מאנשי הדת הקיצוניים קיבלו מהמשטר היתר להטיף ולגייס, כיוון ש"לא אמרו דבר כנגד הממשלה", ובמקום זאת מיקדו את זעמם כלפי המערב. שיתוף הפעולה של רשת אנשי דת קיצוניים עם שירותי המודיעין של אסד אפשרה למשטר לפקח על הרשתות הג'יהאדיסטיות בשטחו ובסופו של דבר לעשות בהן שימוש.

באסם בראבנדי, עריק ממשרד החוץ של אסד, תיאר את אסטרטגיית המשטר בהתמודדות עם ההתקוממות של תחילת מלחמת האזרחים ב2011: "תפקידו של דאע"ש בסוריה החל במסגרת תכנית מוגדרת שעבדה עבור אסד בכמה הזדמנויות. כאשר התעורר משבר, אסד דחף את יריביו להשקיע זמן רב ככל האפשר בפיתוח תגובה לפעולה שהוא עצמו יצר […] הסחת הדעת החביבה עליו היא טרור, משום שהיא מגדירה אותו ככוח הכרחי שמסוגל להכיל אותו […] אסד חידש תכנית זו לאחר שמפגינים לא אלימים יצאו לרחובות בדרישה לחופש ולרפורמה ב-2011. אסד היה צריך לנקוט בצעדים שיימשכו זמן ויוכיחו שהוא עצמו חיוני, הן לקהילה הבינלאומית והן לסורים החוששים מתגמול מצד הרוב הסוני […] בתחילה, שינה אסד את הנרטיב […] לכזה המאשים את המפגינים בעידוד לפילוג עדתי, ולא לרפורמה. לאחר מכן הוא טיפח נוכחות קיצונית בסוריה […] והקל על זרם של לוחמים קיצוניים ממדינות זרות לאיים על היציבות באזור […] השיתוק הבינלאומי שנוצר אפשר לאסד להציג את עצמו כבעל ברית במלחמתו של העולם בטרור, והעניק לו רישיון לטבוח באזרחים כשהוא פטור מעונש".

בראבנדי המשיך וטען כי "לאחר המעבר מהפגנות לסכסוך מזוין, בחר אסד בעלות ברית שיעודדו פילוג עדתי […] היום, הסכסוך השתנה למלחמה עדתית-אזורית. כך בדיוק תכנן אסד שתיווצר דינמיקה, אשר תוביל את השחקנים הבינלאומיים לראות במלחמה כמסובכת מדי;  וכי מעורבות בה מנוגדת לאינטרסים המערביים. תכניתו של אסד כללה מתן יד חופשית לארגונים סונים קיצוניים להתעצם ולנוע בחופשיות, על מנת לשבש כל אפשרות של תמיכה מערבית במתנגדיו [בידיעה שארגונים אלה יפוררו את כוחות האופוזיציה המתונים]. משטר אסד ואיראן טיפחו בקפידה את עלייתו של אל-קאעידה, ולאחר מכן את התעצמות דאע"ש בסוריה […] [בנובמבר 2011] אסד שיחרר אישים קיצונים למודי קרב שהיו כלואים בכלא סדנאיה הידוע לשמצה, ואשר לא היה להם כל קשר למרידות. אישים אלה עתידים להנהיג קבוצות מיליטנטיות כמו דאע"ש ואל-קאעידה בסוריה".

אחד מהמשוחררים הללו היה אבו מוסעב א-סורי, אדם קיצוני מאוד בעל עבר של פעילות טרור במערב בשנות ה-80, אשר לקח חלק בפיגוע ברכבת התחתית בספרד ב-11 במרץ 2004. אבו מוסאב הינו האידיאולוג הראשי של אל-קאעידה בסוריה. משוחרר נוסף, עמר אל-אבסי – או בשמו האמיתי, אבו אל-את'יר – הפך למנהיג בכיר בדאע"ש ולאחד מתומכיו הקיצוניים ביותר. מטרתו של אסד הייתה להציג למערב אישים אלה – שהוא עצמו הביא לשחרורם – כפניה של המהפכה.

בנוסף לכך, עריק מחיל המודיעין הסורי העיד כי המשטר לא רק שיחרר את אותם אסירים, אלא אף סייע להם להקים ארגונים חמושים; המשטר העניק משאבים לכוחות ג'יהאדיסטים באזורי לחימה מרכזיים. למעשה, אסד בחר את מתנגדיו. אחת הסיבות שלאותם ארגונים היה כל-כך קל להתבסס בסוריה נבעה מכך שמנגנון המודיעין הסורי, המוחבראת, טיפח לאורך כמה עשורים קשרים הדוקים עם אותם ארגונים. יתרה מזאת, המודיעין הסורי הקים רשתות לוגיסטיות איתנות שהקלו על פעילות הג'יהאד. כך, למשל, לוחמי אל-קאעידה שנפצעו בעיראק, קיבלו טיפול בבית החולים אל-נור שבדמשק. זאת ועוד, רשת של מחנות אימונים הוקמה על ידי המשטר בדיר א-זור, שם נפגשו תכופות אנשי הנהגה בכירים מאל-קאעידה יחד עם בכירים מהמודיעין הסורי כדי לתאם מהלכים. בית משפט אמריקני מצא שמשטר אסד העניק נשק ותמיכה לאל-קאעידה בעיראק, ועל כן היה לו תפקיד משמעותי בערעור היציבות במדינה, בתמיכה ובעידוד של קיצוניים שתכננו לפגוע בה, וכן באספקת נשק ובאימון לוחמים. אסד אפשר לפעילים קיצוניים מעבר לעיראק וממנה, והעניק להם מקום מבטחים בסוריה – במחנות האימונים ובבתי החולים.

הטענה הרווחת במערב, לפיה יש לחסל את דאע"ש גם במחיר של השארת שלטון אסד על כנו, נובעת בחלקה מרגשי אשם מערביים על כך שלכאורה ארצות הברית היא זו שיצרה את דאע"ש. טענה זאת היא מופרכת מיסודה, שכן כפי שכבר הוזכר לאסד עצמו תפקיד מכריע ביצירת דאע"ש טרם הפלישה האמריקנית לעיראק, מתוך רצון לערער את שלטונו של סדאם חוסיין במדינה. כמו כן, לאיראן תפקיד מכריע במהלך, כפי שהוסבר לעיל, כאשר זו סייעה לזרקאווי לחדור לעיראק ולהתבסס שם.

בהמשך תיאורו של בראבנדי הוא טען כי "במקביל למדיניות שחרור הטרוריסטים, אסד דאג לכלוא אלפי פעילים לא אלימים ופרו-רפורמים באלפיהם [75 אלף, ולרצוח אחרים] […] כדי שהשפעת הקיצונים תגבר. אסד הקפיד לא לעשות שום צעד כדי לתקוף את דאע"ש, שבינתיים גדל בעוצמתו". באזורים רבים בהם שלטו כוחות ג'יהאדיסטים – בעיקר בצפון-מזרח סוריה – נפסקה הלחימה של המשטר כנגד אותם כוחות, והתמקדה במורדים המתונים. במקום לחתור להשתלטות על אזורים הכרחיים עבור המשטר, העדיף אסד לבנות שיתוף פעולה עם ארגוני הג'יהאד הקיצוניים, ואפשר להם להשתלט, להתעצם ואף להטיף בשטחים שכבשו.

כך, למשל, משטרו של אסד מימן את אל-קאעידה, ושיתף פעולה עמו ועם דאע"ש, בעת שכוחותיו לחמו בהם בדמשק. במסגרת שיתוף הפעולה, מכר וקנה המשטר נפט וגז מבארות שבשליטת הארגונים הללו, מה שהיווה מקור מימון מרכזי עבורם. על פי דיווחים, תהליך זה החל כבר באפריל 2013, כאשר שלוחת אל-קאעידה בסוריה השתלטה על שדות הנפט העיקריים בסמוך לעיר דיר א-זור. דאע"ש, אל קאעידה והמשטר למעשה חברו יחדיו על מנת לרכז את מאמציהם נגד האופוזיציה המתונה; הם נמנעו מלהילחם זה בזה, וכן ביצעו עסקאות משותפות. בנוסף, דווח כי בעת הלחימה אסד ייצא נפט לסין. כלומר, לא היה צורך צבאי ברכישת נפט, וכן לא היה מחסור במשאבים מפאת המימון האיראני. מטרת המהלכים הללו, אם כן, הייתה חיזוק הכוחות הקיצוניים.

לבסוף, טען בראבנדי בעדותו כי "כעת, לאחר התעצמות דאע"ש, משטר אסד ואיראן מציגים עצמם שותפים למלחמתה של ארצות הברית. לראשונה, אסד מכה את דאע"ש בא-רקה ובאזורים בתוך עיראק, בקציר מעוות של זרעי הטרור שזרע בעצמו על מנת לרסק את תנועת הרפורמה שבראשות האזרחים […] עליית דאע"ש בעיראק, ואירועים שהתרחשו באוקראינה, השאירו את המלחמה של אסד מחוץ לכותרות בעולם. שוב, העולם משוכנע שיש לו סדרי עדיפויות גבוהים יותר, והוא מסיק שאסד הוא דיקטטור בעייתי אמנם, אך גם גורם מייצב, באזור הסובל מחוסר יציבות. משטרו של אסד בנה את תפקידו כ-'מצית וכבאי בעת ובעונה אחת' […] מצד אחד יוצר בעיות, ומצד שני סוחט את המערב כדי לפתור אותן".

חלק ג: מילת המפתח – לגיטימציה

שיתוף פעולה של המערב עם אסד, גם אם מתוך כוונה להקל על סבלם של אזרחי סוריה, עלול, בין השאר, להשניא את המערב על האוכלוסייה המוסלמית-סונית בסוריה, ולפגוע בשיתוף הפעולה המועט שמקיימת ארצות הברית עם ארגוני המורדים המתונים. מרבית האוכלוסייה הסורית, שעליה שולט דאע"ש, אינה מזדהה עם תפיסותיו האידיאולוגיות ועם הכפייה האלימה של קוד ההתנהגות האסלאמי. עם זאת, הנתונים מראים כי אוכלוסיות סוניות יעדיפו את הדיכוי של דאע"ש על פני שלטונו של אסד או של מיליציות שיעיות בשליחות איראן. עקב אוזלת ידו של המערב, מצטייר דאע"ש באותם האזורים כמגנם היחיד של הסונים מפני הטבח והגירוש, אותם מבצעות המיליציות השיעיות כלפי אותה אוכלוסייה, מה שמגביר את התמיכה בארגון. בסיס הכוח של דאע"ש הוא האוכלוסייה הסונית, אשר משתפת עמו פעולה או נכנעת למרותו, ובמקביל מהווה את מקור ההתנגדות לשלטונו של אסד. הבנת ההתנגדות של האוכלוסייה הסורית לשלטונו של אסד מצריכה בחינה עמוקה של חוסר הלגיטימציה – של המשטר בפרט, ושל המדינה הסורית ככלל.

בשנותיה הראשונות כמדינה עצמאית הייתה סוריה נתונה לחילופי שלטון תכופים, הפיכות צבאיות רבות, וכן התקפות חוזרות ונשנות על עצם הלגיטימציה שלה. זאת, בשל כך שהיא "ישות מדינית מומצאת", פרי החלטה קולוניאלית, ולכן בעלת גבולות וזהות בלתי-לגיטימיים. מאז כינונה בשנות העשרים של המאה ה-20, סוריה העצמאית נעדרה שורשים או לגיטימציה היסטורית, שכן היא הוקמה מלכתחילה למען אינטרס צרפתי, ולאו דווקא כמענה לשאיפה הלאומית של תושביה. אחד האתגרים המרכזיים שבבניית הלגיטימציה הסורית מצוי בהרכב הדמוגרפי של המדינה – בה ישנו רוב סוני ומיעוט שיעי ועלאווי, יחד עם קבוצות מיעוט נוספות – ובמאפיינים הפוליטיים של אותן הקבוצות. בקרב תושבי סוריה לאורך השנים לא התפתחה תחושת נאמנות ושייכות למדינה, וסורים רבים נטו לחפש מקורות הזדהות אחרים, כמו האידיאולוגיה ה"פאן-ערבית" או הנאמנות לשבט ולעדה.

מהפכת הבעת', ב-8 במארס 1963, הייתה אירוע מרכזי בביסוס קיומה של המדינה הסורית, ועם זאת, גם בהגברת חוסר הלגיטימציה של המשטר. המהפכה הביאה להיפוך הפרדיגמה השלטונית והסדר החברתי ששרר בסוריה. את מקומו של הרוב הסוני בניהול ענייני המדינה, תפס המיעוט העלאווי, ומשפחת אסד בראשו. על מנת לבסס מקור לגיטימציה למשטרם, דבקו האב והבן לבית אסד במדיניות חוץ מיליטנטית, שהיוותה גורם מכריע בהערכה שרחשו להם רבים בסוריה ומחוצה לה. במסגרת המדיניות הזו הושם דגש על רטוריקה רדיקלית, שהיטיבה לבטא את תחושותיו של האזרח הערבי כלפי ישראל והמערב. עם עלייתו של האסלאם הפוליטי נחלשה עוד יותר הלגיטימציה של המשטר, כאשר מפלגת הבעת', שחרתה על דגלה לאומיות וסוציאליזם, הלכה ואיבדה את הרלוונטיות שלה בעיני האזרח הסורי. אחת מדרכיו של המשטר לגשר על פער זה הייתה באמצעות שחרור אסירים פוליטיים בשנות ה-90, וכפי שנדון קודם לכן – בנכונות להעמיק את הדיאלוג עם מנהיגי התנועה האסלאמית ועם התנועות הרדיקליות יותר. חוסר הלגיטימציה האינהרנטי של המשטר, דורש מהשליט הסורי להיות מתגונן, חשדן, רדיקלי, ובעיקר מחמיר ודכאני.

ישנו פער מסוים בין הדיכוי שמבצע המשטר הסורי – ומסיבות דומות גם זה העיראקי – ובין זה של המשטרים הירדנים והמצרים, כיוון שחוסר הלגיטימציה באותן מדינות חמור פחות. בשל המבנה המיוחד של החברה הירדנית וההתפתחות ההיסטורית של המדינה, הצליח המשטר להתמודד לאורך השנים עם אתגרים רבים שאיימו עליו. קו החלוקה העיקרי החוצה את החברה הירדנית מצוי בין הירדנים, הרואים עצמם כאזרחיה המקוריים של המדינה, ובין הפלסטינים המהווים לפחות מחצית מאזרחי המדינה. היסטורית, המשטר הצליח לדכא פעילות פוליטית בקרב הפלסטינים, ולמנוע את צמיחתה של שכבת הנהגה, ובמקביל העניק להם אזרחות ירדנית מלאה. בנוסף, הצלחת המשטר הירדני בדיכוי פעילותם של האחים המוסלמים, גוף האופוזיציה הגדול והחזק ביותר, הביא לפיצול ולהחלשה משמעותית של עוצמת התנועה במדינה. העובדה שהמשטר הירדני לא היה מעולם דכאני ואלים כמו משטרים אחרים, תרמה להצלחתו בהתמודדות עם המשבר שפרץ בעת מהומות האביב הערבי. המשטר הגיב במהירות וביוזמת רפורמות, תוך הימנעות מעימותים אלימים עם המפגינים – התנהלות שעמדה בניגוד להתנהלותם של המשטרים האחרים. האירועים האלימים במזרח התיכון גרמו לירדנים רבים להעריך את היציבות והביטחון שמעניק להם המשטר; ואילו אופיו הפרו-מערבי, גורם לרבים במערב לראות בו נכס אסטרטגי ולערוב לביטחונו.

במצרים, למרות הסיכון שבחוסר יציבות ובחילופי שלטון, ניתן להעריך כי אין חשש מהתפוררות טוטאלית של המדינה וממחיקת גבולותיה כמו בעיראק ובסוריה. למצרים היסטוריה וזהות לאומית, אשר קדמו להסכמי סייקס-פיקו, שעיצבו את המזרח התיכון המודרני. האוכלוסייה עצמה היא הומוגנית למדי, וצבא המדינה נהנה מתמיכה רחבה. למרות אלימות המשטר, כפי שהתבטאה בהפגנות האביב הערבי ובכליאת מתנגדים, שומרת הלגיטימציה האינהרנטית של המדינה המצרית את היציבות היחסית – או לכל הפחות מובילה לחוסר יציבות הניתן להכלה – גם אם נוצר איום על שלטון ספציפי כזה או אחר. מסיבה זו לא נקטו שליטי מצרים וירדן בשיטות דכאניות קיצוניות ולא עודדו תנועות אסלאמיסטיות בקרבן, אלא נלחמו בהן. כך, למשל, שתי המדינות לא חימשו או עודדו פעילות של האחים המוסלמים, אלא דיכאו את התנועה בנחרצות לאורך השנים. אין בכך כדי לתרץ את הדיכוי שמבצעים אותם משטרים, באמצעות חוקים אנטי-דמוקרטיים או בשיטות העינויים בבתי הסוהר; אך במזרח התיכון הכל יחסי, ומשטרים אלה עדיפים על פני המקבילים שלהם בסוריה ובעיראק.

בשל אותו חוסר לגיטימציה אינהרנטי של משטר אסד, הנובע, בין השאר, מחוסר הלגיטימציה של המדינה הסורית, אסד לא רק חובר לארגוני הג'יהאד למען מטרה נקודתית, אלא למעשה זקוק לאותם ארגונים על מנת לשמור על שלטונו, ובכדי להציג עצמו כחלופה היחידה לכאוס. כלומר, האיום שדאע"ש מציב בפני המערב ובפני המזרח התיכון קשור בטבורו לנוכחות אסד בסוריה; זה האחרון סייע לארגונים הקיצוניים במימון ובחימוש, לא רק בשעת מלחמה, אלא גם בזמן "שגרה". גם אם יחוסל בסיס הכוח של דאע"ש בסוריה, הרי שכל בסיס כוח איראני, דוגמת משטר אסד, יהווה באופן טבעי מקור להתעצמות ארגוני טרור – טרור שבסופו של דבר יופנה גם כלפי המערב. לסיכום, אלו הקוראים להשלמה עם שלטון אסד מתוך מחשבה שיותר טוב מדאע"ש, עשויים בסופו של דבר לקבל את שניהם גם יחד.


קרדיט לתמונות: California National Guard, Fabio Rodrigues Pozzebom / ABr


מעין סרנת

חוקרת בארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל", בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב בתכנית לדיפלומטיה וביטחון ותואר ראשון במדעי המדינה. בעבר מתמחה חוקרת בנושאי סוריה, לבנון וטרור יהודי, במסגרת התכנית לחקר טרור ומלחמה בעצימות נמוכה של ה-INSS.