בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

  "טרנספר היא כבר לא מילה שצריך להתבייש בה&qu...

  "טרנספר היא כבר לא מילה שצריך להתבייש בה": ראיון חסר פשרות עם איילת לאש

,
אקדמאית, אשת הוראה ופעילה פוליטית שגייסה את המימון עבור אלאור אזריה. איילת לאש על המשפט, התקשורת, הטרור ועל ימין ושמאל.

איילת לאש, תושבת היישוב רחלים באיו"ש, היא מי שעומדת מאחורי פרויקט איסוף הכספים למען אלאור אזריה. מלבד היותה אקדמאית ואשת הוראה, לאש נחשבת גם לאושיית פייסבוק, אשר זוכה לפופולאריות גדולה, והיא סוחפת רבים מציבור הימין האידיאולוגי ברשתות החברתיות. כמי שחוותה על בשרה אירוע טרור קשה, לאש נלחמת למען מנהיגות יהודית אמיתית וצודקת שנעדרת, לטענתה, משלטון הימין בארץ. איילת לאש פורשת בראיון זה את משנתה הפוליטית ללא היסוס ובלי להניד עפעף; היא מסבירה מה עומד מאחורי תמיכתה הטוטאלית בחייל היורה, ואת דעתה הנוקבת על טרוריסטים חיים באשר הם. כמו כן, היא מפנה אצבע מאשימה כלפי השופטים, ולא דנה לחיוב את שפטל על כך שנכשל בהגנה המשפטית על אזריה; היא מנמקת מדוע ביצוע טרנספר אינו נחשב כפעולה גזענית ומדוע אנשי מפלגות הימין – הליכוד והבית היהודי – הם בעצם שקרנים פוליטיים.

לאחרונה הקמת פרויקט מיוחד לאיסוף כספים עבור אלאור אזריה, על מנת שישמשו אותו לאחר שחרורו. תוכלי להאיר את עינינו בנוגע לאותו רעיון וליישומו בפועל?

לאחר מופע האימים הצדקני שערכה מערכת המשפט, יחד עם בכירי צה"ל, כנגד אלאור, החלטתי שלא לשתוק. בסופו של יום, חייל חיסל מחבל והושלך לכלא. לוחם צה"ל מופקר ללא גב. זוהי תמונת ניצחון עבור אויבינו, שמסתכלים עלינו וצוחקים. לכן, החלטתי שאם המערכת לא מגבה את חייליה, אז אנחנו כן. העם יתמוך בלוחם ויפצה אותו על הסבל שעבר.

התשובה לשאלה מהו דינו של טרוריסט – מוות או העמדה לדין באמצעות הליך משפטי – היא שנויה במחלוקת. אך האם בהסתכלות אובייקטיבית על המקרה של אזריה, את יכולה לומר שלדעתך זהו מעשה שראוי היה לבצעו במאת האחוזים?

יצא לי לשוחח עם נהג האמבולנס, שנכח באירוע ופינה את החייל שנפצע. הוא סיפר כיצד ראה את המחבל זז בבירור. הוא התלבט אם להתעכב, לצאת מהאמבולנס ולירות או להמשיך בחילוץ הפצוע. היה לו ברור שמישהו מהחיילים יבחין במחבל שזז וישכיל לירות, כיוון שללא ספק מדובר בסכנה ברורה ומיידית. אותו אדם, אגב, העיד בבית המשפט, אך לא ספרו את העדות שלו. אבל אני לא רוצה להגיע לנושא מתוך הנקודה הזאת; אני חושבת שגם אם המחבל היה מנוטרל ולא זז, אך עדיין נושם, אז חובתם המוסרית והערכית של כל הלוחמים שהיו שם הייתה לוודא הריגה. כולנו הרי מכירים את הנתונים לגבי מחבלים שמשתחררים וחוזרים לרצוח. לא ייתכן שמחבלים רוצחים זוכים לאשפוז בבתי החולים שלנו. יותר מזה, לאחר השחרור מבתי החולים הם נופשים בבתי הכלא, ואז משתחררים במסגרת עסקאות או מחוות כאלו ואחרות. מחבלים לא אמורים לצאת בחיים מזירת פיגוע, נקודה. לכן, טוב עשה אלאור שחיסל אותו, וקל וחומר כאשר הוא חש סכנה.

קיימת טענה הגורסת כי לולא הסאגה התקשורתית משמאל ומימין, נגד ובעד אזריה, ייתכן שהפרשה הייתה נחתמת בעונש מינורי. כמי שפעלה ופועלת בנושא רגיש זה, מה דעתך?

העליהום הפרוע כלפי אזריה החל זמן קצר לאחר המקרה. עוד לפני שהחל להתנהל איזה-שהוא תחקיר מסודר, יצאו שר הביטחון והרמטכ"ל נגד אלאור וחרצו את דינו; וגם דובר צה"ל קבע מיד בתקשורת ש"מדובר באירוע חמור הנוגד את רוח צה״ל". כבר מההתחלה, כשנפתח ההליך המשפטי, הוא זוהם על ידי מערכת הביטחון, שיצאה בהצהרות כנגד החייל מתוך החקירה. לא היה שום צעד הוגן במשפט הזה, והוא היה מכור מלכתחילה. יותר מזה, למי שחושב שפרשת אזריה היא 'פאדיחה' חד-פעמית של מערכת הביטחון ושל צה"ל, טועה בגדול. מדובר בצעד מכוון, ובמנגנון הרסני שדואג, בהתאם להשקפת עולמו, להנחיל סולם ערכים מחודש בצה"ל. זה לא מתחיל ונגמר כאן, וקצרה היריעה מלהכיל.

אנו יודעים שבסופו של דבר עו"ד שפטל נכשל בהגנה על החייל, אבל למרות זאת אשאל האם את חושבת שבדיעבד היה נכון שדווקא דמות כמותו תייצג אותו, או שמא היה מומלץ לשמוע בעצתם של עורכי הדין לשעבר של אלאור?

אני לא יודעת מה היה עדיף ומה היה נכון, וזו לא חוכמה לשפוט בדיעבד. שפטל הוא אדם חכם שעשה הכל כדי לטהר את שמו של אלאור. אני חושבת שהמערכת הייתה כל-כך להוטה להרשיע את אלאור, עד שכבר לא משנה מי היה המייצג – זה היה מועד לכישלו ההתעמרות הזאת בחייל מעוררת קבס; נוהגים בו כאחרון העבריינים, במקום להכיר לו תודה על כך שעשה לנו טובה ופטר אותנו מעוד בן-מוות שיסתובב פה.

התבטאת לא פעם, באופן גלוי, בעניין שדרוג ועידון רעיון הטרנספר לערבים – כתהליך של עידוד עזיבה מרצון ולא גירוש בכוח. האם לאור האמור את חושבת שניתן לשווק מהלך זה כך שלא יאופיין כאקט גזעני? ואם כן, כיצד?

כל עם, בכל העולם, נאבק על האינטרסים שלו. כמו שלכל עם יש את הזכות לשמור על גבולותיו מפני אויביו, כך גם לנו. מי שמכנה את הזכות ואת הצורך שלנו כעם להגן על עצמנו מפני אויבים כ"אקט גזעני", כנראה משהו השתבש אצלו. חוסר הביטחון בצדקת דרכנו מזמין עלינו קושיות ודרישות מהעולם. אם אנחנו לא משוכנעים שזה שלנו, מוותרים על שטחי מולדת ונכנעים לאויבים ומוכנים לנהל מו"מ על האדמה הזאת – אנחנו מוכיחים שהיא לא שלנו. תראה לי עוד אומה שמנהלת מו"מ על אדמותיה; שמחלקת אדמות או מחוות לאלו שרוצחים את בניה. אני בטוחה שזו ארצנו, ושאין לאויבים שלנו מה לחפש כאן. מדינות 'נאורות' רבות מבצעות טרנספרים, גירוש ממשי בכמויות גדולות, ואין שום סיבה שאנחנו לא נעשה זאת. אבל מכיוון שאנחנו טובים ורחמנים, במקום לבצע טרנספר ניתן לתמרץ משפחות לעזוב. בשלב הראשון עלינו לגרש מפה את כל המחבלים יחד עם בני משפחותיהם. טרנספר ממש. בשלב השני ישראל צריכה לעודד הגירה באמצעות מתן תמריצים כספיים. יש מספר לא מבוטל של ערבים שישמחו ללכת מפה ולהתחיל חיים חדשים באירופה או במדינות שזקוקות לכוח אדם. ערבים שיישארו פה הם רק כאלו שיכירו בריבונותה של מדינת ישראל בשטחי ארץ ישראל. משה פייגלין ערך משנה סדורה ותכנית אופרטיבית, כולל השלכות ועלויות, ויש עוד אנשים אמיצים שמתחילים לדבר בקול על הרעיון הזה. יום אחד זה יתפוס. כבר היום, רוב הציבור במדינת ישראל לא מאמין שאפשר לחיות איתם בשלום. יום אחד נגדל מנהיג ראוי שגם יישם את התכנית הזאת. במקום 'לנהל את הסכסוך', הגיע הזמן לפתור אותו.

את חווית באופן אישי פעולת טרור. האם התובנות שמבשילות שבועות וחודשים לאחר אותו אירוע קשה, מחריפות את יחסך כלפי האוכלוסייה הערבית באיו"ש, ובכלל? בבחינת ראייתה כאויב ולא כקבוצה שבנויה ממתונים ומקיצוניים?

דעותיי הידועות עוד מבעבר נשארו בעינן – גם כשחטפתי בקבוק תבערה וגם כשחטפתי סלעים, נשארתי נאמנה להן. כשמדברים על דו-קיום, שוכחים שהמתנחלים חיים דו-קיום אף יותר מכל אזרח במדינת ישראל. אני חיה איתם, קונה איתם בסופר, תקועה איתם בפקקים, מדברת איתם, ודווקא בגלל זה אני מכבדת אותם. רובם המכריע לא מסתיר את רצונו ואומר בקול ברור: יום יבוא ואתם תלכו, והכל יהיה שלנו. אני לא מאשימה אותם. הם רוצים את הארץ הזאת ומוכנים להילחם עליה. אני מאשימה את עצמנו, שאנחנו לא משיבים מלחמה.

מה דעתך על התופעה שבה ישנם ישראלים, אשר נפגעו מפעולות איבה, ונוטים דווקא לצד השמאלי של המפה? האם, להשקפתך, מדובר בתגובת נגד פסיכולוגית, או שמא מדובר בראייה מפוכחת על חוסר הפתרון לסכסוך, בנוסח: "הלנצח תאכל חרב?"

ישנן נשים רבות שלמרות שנפגעו מאלימות קשה מצד בעליהן, נוטות דווקא להאשים את עצמן, לסנגר על הבעל ולהמשיך לרצותו. קוראים לזה תסמונת שטוקהולם. מי שמאמין שכניעה לאלימות תביא משהו טוב, לא מחובר למציאות.

כמי שמתגוררת באיו"ש, את חשה שקיימת דממה תקשורתית נוכח הטרור שמופנה אליכם?

אני יודעת בוודאות. על 99% מאירועי הטרור שמתרחשים יום-יום במדינת ישראל, לא רק באיו"ש, התקשורת לא מדווחת. אבנים, בקבוקי תבערה, הצתות מכוונות, שריפות רכוש ועוד. באיו"ש, בנגב, בצפון – כלום לא מדווח. גם כשיש נפגעים. לעומת זאת, אם יהודי מקשקש על קיר של מסגד […].

נדמה לעיתים למתבונן מהצד, שבשנים האחרונות 'סוכני התרבות' של הימין בארץ מצליחים טוב יותר מהשמאל, ביכולת השימוש הדיגיטלית וברשתות החברתיות, להפצת מסרים ופרויקטים פוליטיים כאלו ואחרים. כמי שמהווה חוליה באותה שרשרת, האם את מזדהה עם הנחה זו? ואם כן, מהם, לדעתך, הגורמים שמניעים אותה?

אפשר לראות, ולהתמוגג, כיצד אחוזי הרייטינג של ערוצי התקשורת המובילים צונחים מיום ליום. ציבור הימין לומד בהדרגה להפסיק לצרוך אותם; להפסיק לשמוע שקרים והסתה ולהפסיק להתעצבן. מדיות התקשורת באינטרנט פורחות, ברוך השם. מסתבר שאמת סופה להיאמר, והעם רוצה לשמוע את האמת.

לא פעם את מתייחסת לאי-צדק הקיים, לטענתך, באופן ההתייחסות של גורמים מסוימים כלפי יהודים וערבים. מדוע את חושבת שקיימת 'אצבע קלה על ההדק' ביחס אל היהודים, לעומת היחס המקל כלפי הערבים-מוסלמים?

הפחד הגדול של השמאל בישראל היום הוא שתהיה מדינה יהודית. הוא עושים הכל כדי להפוך אותנו למדינת כל אזרחיה. לכן, הוא אוהב את הסודאנים ונלחם למענם, ולכן הוא אוהב כל-כך את האויב הערבי ומתרפס בפניו; הוא נלחם היכן שהוא שרק יכול בכל מה שמריח זהות יהודית, ומכבד כל מה שההיפך מזה. בשבילו, תרבות ערבית או נוצרית היא תרבות אותנטית ויפה, אבל כל מה שטיפה יהודי, יגרום לו לצעוק "הדתה". צה"ל עושה שמיניות באוויר כדי שחיילות ייכנסו למערך הלחימה, אבל נלחם ומזלזל בחיילים הדתיים שלו. הכל נובע מפחד. הרצון הזה של השמאל נהיה קיצוני ופסיכוטי, וזה עצוב. אבל אנחנו בעזרת השם נתגבר גם על זה.

מועד הבחירות מתקרב. כפעילה פוליטית ימנית, כיצד ניתן, לדעתך, לשכנע את ציבור הימין, על גווניו השונים, להצביע שוב לליכוד או לבית היהודי ודומיהם? על הנייר מכהנת היום הממשלה הימנית ביותר, אך היא מאכזבת לעיתים קרובות את ציבור בוחריה.

אני מעולם לא הצבעתי לליכוד או לבית היהודי, ולעולם לא אתן להם את קולי. הם שקרנים פוליטיים שרוכבים על דעות של אנשים כמותי כדי לנצח מערכות בחירות, אבל יום למחרת זורקים את כל האידיאולוגיה שלהם לפח. המטרה שלי היא לחשוף את האמת בפני כמה שיותר אנשים, במטרה לייצר מנהיג פוליטי אמיתי שיהיה נאמן לאידיאולוגיה ויישם אותה. קצנו בפוליטיקאים שמבטיחים, אבל עושים בדיוק את ההיפך. עם ישראל לאט-לאט מתפכח ודורש הנהגה מובילה ולא נגררת. לליכוד היום אין מצע. אין אידיאולוגיה. זה צריך להטריד כל אדם שמצביע להם. אני רוצה הנהגה ימנית שלא מקפיאה בנייה, שלא מפנה ישובים ושלא מתקפלת בפני האויב. אני רוצה הנהגה אמיצה שרוצה לנצח, שהזהות היהודית היא נר לרגליה. עוד יבוא יום.


אלעד בן דוד

תלמיד לתואר שלישי בלימודי מזה"ת בבר אילן ובמכון הגבוה לתורה, היה פעיל בעמותה לשחרור פולארד. כותב שירה ומתעניין בתרבויות ושפות.