בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

"יא, ברעכען!": הדרך לשבירת מונופול ההסתד...

"יא, ברעכען!": הדרך לשבירת מונופול ההסתדרות

,
וועדי עובדים כוחניים במאה ה21 - מז'בוטינסקי דרך רייגן ותאצ'ר, כיצד יכולה ישראל להתמודד עם מונופול ההסתדרות.

בפולין הרחוקה, אי שם ב-4/11/1932, פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו "יא ברעכען!" – בתרגום חופשי מיידיש: "כן, לשבור!" ז'בוטינסקי, שכתב אז על הקרוניזם ("מקורביזם" בעגה המחאתית) של ההסתדרות, בוודאי לא דמיין לעצמו שיום אחד מדינה יהודית משגשגת תקום בא"י וכי מהרסיה ומחריביה ממנה יצאו. למרות שכבר ב-1932 הייתה ההסתדרות גורם חברתי מפלה ומפלג שפעל בא"י בשליחותם של מנהיגי פלגים סוציאליסטים בישראל לדאוג לאנשי שלומם, איש לא העלה על דעתו כי יום אחד פעילותה תהווה גורם מגביל יותר מכל אויביה ושונאיה של התנועה הציונית גם יחד, ביחס לכלכלתה של מדינת היהודים. העדות הטובה ביותר לצדקתו של ז'בוטינסקי בשעתו, וגם כיום, היא התנגדותם של גורמים אחרים בשמאל הישראלי לפעילותה הבולשביקית של ההסתדרות שלא בהכרח גילמה או מגלמת את האידיאולוגיה שמכוחה היא חושלה.

ז'בוטינסקי הגדיל לעשות והתייחס מראש לטיעון איש הקש השכיח הנזרק חדשות לבקרים בשיח הציבורי – "מתנגדי ההסתדרות מתנגדים לחופש ההתאגדות בישראל", ומאמר בנושא אף התפרסם באתר זה. ז'בוטינסקי הדגיש כי אינו נגד התאגדות חופשית אלא כנגד מונופול ההסתדרות. כדי להבין נקודה זו לעומק, מומלץ לקרוא את מאמר התגובה למאמר שלעיל שפורסם גם כן באתר זה. עוד הגדיל ז'בוטינסקי לעשות כבר בשנת 1932 וטען כי ההסתדרות מחבלת במאמצי המשקיעים בארץ ישראל דאז. חשוב לציין שבשעתו של ז'בוטינסקי טרם חווה השוק המקומי נזקים משמעותיים, בדמות הרחקת השקעות בישראל באמצעות השלטון, תופעה שהגיעה לשיאה בעת האחרונה במאבק השמאל כנגד פיתוח תגליות הגז במימיה הכלכליים של ישראל. זאת ועוד, אם נשאל כיום באופן אקראי מדגם של בוגרי מערכת החינוך הישראלית בעניין תפקידם של משקיעים זרים ביישוב היהודי, מרבית בעלי הזיכרון הטוב יעידו שהיו אלו יהודים נדיבים מחו"ל שאפשרו את התפתחותו של היישוב היהודי הקטן לכדי כר פורה שעל בסיסו התבססה המדינה היהודית הצעירה. זאת, כאמור, בהתאם לתכנים שנלמדו במערכת החינוך של מדינת ישראל, מערכת שבה אין שמץ של חשש שהדברים נכתבו נגד ההסתדרות. בזכות ההשקעה של בעלי הון מחוץ לישראל קמו כאן עסקים, מפעלים ותשתיות, ובהיעדר תרומתן של משפחות כמו רוטשילד והירש, ההתיישבות היהודית ככל הנראה לא הייתה שורדת, ובוודאי שלא מתפתחת. מאידך, ניכר שהוקרת התודה על כך בקרב ההגמוניה ההסתדרותית לא רק שהייתה אפסית, אלא אף שלילית.

במקביל לכל זאת ז'בוטינסקי לא שוכח לציין גם את תרומתו של המעמד הבורגני בארץ ישראל עצמה בפיתוח המשק, שהיה לשדרה הכלכלית של כלל הפעילות הכלכלית במנדט ולא רק של היישוב היהודי, זאת כאמור כאשר היהודים היו במיעוט בארץ ישראל, עד לכינון מדינת ישראל. ז'בוטינסקי מתאר במאמרו את התנכלות ההסתדרות לבעלי ההון שבחרו להשקיע ביישוב היהודי וכן מקצת מניסיונותיה לנגוס בהצלחתם הכלכלית של המשקיעים באמצעות סחטנות ושביתות. אומנם כיום אנו לא במצב שבו מוכרזות שביתות על בסיס יומי או שבועי, אך ההתנכלות לבעלי ההון היוצרים פעילות כלכלית עודנה חיה ובועטת בישראל כיום – בין אם בניסיונות לאגד עובדי חברות זרות/הייטק ובין אם בשליטת ההסתדרות במתרחש במגזר הציבורי בדמות שביתות המורים הרבות, הפארסה התורנית של סירוב ועד עובדי המשרד לאיכות הסביבה לאכלס את המבנה החדש של המשרד עקב מצוקת חנייה (בעקבות נהלים של המשרד עצמו בנוגע לבנייה 'סביבתית') ודרישת פיצויים כספיים בגין "עוגמת הנפש" ועוד. מעבר לסחטנות ההסתדרותית כלפי בעלי ההון, היחס לבעלי ההון גם הוא אינו במצב טוב הרבה יותר. על אף שהאתוס הישראלי כיום נסוב סביב הסטארט-אפ ניישן ומאמצם של צעירים לעשות הון בגיל צעיר, שנאת העשירים הבולשביקית חיה ובועטת בישראל 2018. לדידי די לקרוא מספר מועט ואקראי של כתבות המתפרסמות "בעיתונות הכלכלית" בישראל ולהיווכח כי הן מלאות בצרוּת עין ובשנאת עשירים מתוך הטיה אידיאולוגית ובהיעדר כל אומדן או בסיס כלכלי אמפירי.

ב-3/8/1981 שיתקו פקחי הטיסה בארה"ב את שדות התעופה בארה"ב בשל שביתה שיזם איגוד העובדים של פקחי הטיסה בדרישה להעלאות שכר, למעבר לשבוע עבודה מקוצר בן 32 שעות עבודה ולאפשרות פרישה מוקדמת. בתגובה הודיע נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, לאיגוד פקחי הטיסה כי אם לא יחדל בתוך 48 שעות מן השביתה ששיתקה את ענף התעופה בארה"ב, כלל הפקחים השובתים יפוטרו ויוחלפו לאלתר.

איגוד פקחי הטיסה הקנדי אף הגדיל לעשות ושבת בסולידריות ביחס לטיסות שהגיעו לקנדה מתחומה של ארה"ב, ומתוך אמונה בצדקת מאבקם עשרות אלפי פקחי טיסה אמריקאים החליטו לבחון את האולטימטום של הנשיא, ולהמשיך את שביתתם עד שייענו דרישותיהם. לאחר פקיעת 48 השעות שניתנו הודיע רייגן באסיפת עיתונאים כי כל הפקחים השובתים מפוטרים לאלתר וכי מגדלי הפיקוח במדינה כולה יאוישו בפקחים חליפיים מטעם ממשלת ארה"ב. רייגן נטל סיכון רב עקב היעדר די בעלי מקצוע לאיוש כל התקנים, ובשל ניסיונם הדל של חלקם מן המחליפים, אך במטרה להשיב את הפעילות התעופתית לסדרה פן יימשך שיתוק המדינה, לא עמדה בפניו ברירה אחרת. הצבא האמריקאי והרשויות נרתמו להחלטת הנשיא, וכך היה: השביתה נסתיימה, הפקחים השובתים שסירבו לחזור לעבודה הוחלפו והורחקו מתעסוקה בידי ממשלת ארה"ב, איגוד הפקחים (שבמקור תמך ברייגן כמועמד לנשיאות) נקנס ב‾150 מיליון דולר ופורק. איסור ההעסקה של הפקחים הסוררים נמשך יותר מעשור, עד אשר הנשיא קלינטון אפשר לאלפים מהם לשוב לשרת כחלק מזרועות ממשלת ארה"ב.

מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן (קרדיט: ויקימדיה)

בבריטניה ,בשנת 1979, בשל שביתות ממושכות, זבל נערם ברחובות ולא נאסף בכמה ערים בממלכה, ובליברפול אף שבתו הקברנים עד כדי הצטברותן של גופות שהמתינו לקבורה. תקופה זו נודעת בשם "חורף אי שביעות הרצון", ולאחריה הופלה ממשלת הלייבור (עבודה) ששלטה בבריטניה. בהמשך לכך נערכו בחירות, שבהן נבחרה מרגרט תאצ'ר לראשות ממשלת בריטניה, מטעם המפלגה השמרנית. תאצ'ר הייתה לאישה הראשונה בתפקיד זה, ועיקר מצעה נסוב סביב שיקום הכלכלה הבריטית המקרטעת. כחסידת השוק החופשי, לראייתה של תאצ'ר, הדרך לשיקום הכלכלה הבריטית עברה בין היתר דרך הפרטה וצמצום מעורבות הממשלה במשק הבריטי. תאצ'ר פתחה במאבק מול ארגוני העובדים בממלכה שפעלו בסחטנות שיטתית להכנעת ממשלות בריטניה השונות עד שייענו לדרישותיהם, לצד פוליטיקאים בריטים אחרים, כמה מהם היו בעבר חברי איגודים, ועם מערכת המשפט הבריטית שכאמור לא הושפעה מעמדותיה של תאצ'ר אך פסקה לא אחת לטובתם. דוגמא נהדרת לכך היא המאבק במשמרות האיגודים, שתפקידן היה לשבש את פעולתם של מתקנים שאינם שובתים (עקב שבירת שביתה או מאחר שבהם לא הוכרזה שביתה) כדי להכביד את נטל השביתה על המשק ובכך על מקבלי ההחלטות, כדי שייכנעו לתכתיבי השובתים.

במהלך 1984 ו-1985 יזם איגוד כורי הפחם בבריטניה שביתות שנמשכו כשנה, והתרחבו בהדרגה בין מכרות הממלכה, זאת לאחר הכרזת מועצת הפחם הלאומית של בריטניה כי הסכמיו עם איגוד הכורים משנת 1974 מיושנים ועל כן בכוונתו לסגור 20 מכרות פחם בלתי רווחיים ברחבי הממלכה – צעד שמשמעותו פיטורין של כ-20,000 כורים. איגוד הכורים הונהג על ידי בעלי עמדות קומוניסטיות רדיקליות, ופתח בשביתות לא רק כדי להגן על משרות הכורים, אלא גם כמלחמה על המדיניות שהובילה ממשלתה של תאצ'ר בשנים שחלפו. הממשלה השמרנית בראשותה של תאצ'ר ידעה שאירועים שכאלו עשויים לבשר את סופה, כשם שהובילו לעלייתה לשלטון בבחירות ב‾1979, ונערכה מבעוד מועד באמצעות אגירת פחם מראש ושכירת חברות שבהן קיימים איגודים אחרים או חברות חסרות איגודים, שהיו מסוגלות להחליף את העובדים בשינוע הפחם לתחנות הכוח, אם אלו ישבתו. הכנות אלו לא היו ידועות לכל חברי הממשלה ואכן, כאשר נפתחו שביתות העובדים, יכולה הייתה ממשלתה של תאצ'ר להתמודד עם מהלכיהם של האיגודים בחורף הבריטי הקשה, שמטרתם ללחוץ על הממשלה להיכנע לדרישות איגוד כורי הפחם. השביתות של איגוד כורי הפחם החלו במכרות שאותם הייתה כוונה לסגור, ומשם התרחבו למכרות נוספים ברחבי הממלכה בהחלטת ראש האיגוד ולא בהצבעה. השביתה הוגדרה כבלתי חוקית על פי החוק הבריטי ששונה בשנות השבעים, כך שההחלטה על שביתה בכל איגוד מחויבת בהצבעה על כך. נוסף לזה, עקב היות השביתה בלתי חוקית, בית המשפט העליון של בריטניה סירב לאפשר לאיגוד להשתמש בקרן שלו על מנת לממן את עלויות השכר של העובדים השובתים וחסרי ההכנסה. התפרעויות רבות נערכו במהלך התקופה והתנגשויות בין המשטרה הבריטית לבין חברי איגוד שובתים וזועמים נסתיימו לא אחת בפגיעות רבות בגוף וברכוש, וכמובן גם גררו עלויות כבדות. יש לציין שמספר בדיד של מקרי רצח אירע גם כן, רובם נגד שוברי שביתה שהותקפו על ידי אנשי האיגוד. בסופו של דבר השביתה נסתיימה עקב עלייה מתמדת במספרם של שוברי השביתה, שמלכתחילה לא היה זניח (אלא באזורים מסוימים שהיו למעוזי התנגדות, עד לביטול השביתה בהצבעה) ועלה ככל שהיכולת של האיגוד לממן הכנסה כלשהי לשובתים דעכה. בסופו של דבר ההיערכות המוקדמת של ממשלת בריטניה למחסור אפשרי, הן בפחם והן בכוח אדם שיתפעל את הפקת החשמל ממנו בחורף הבריטי הקר, השתלמה. לצד היערכות זו, מרכיב קריטי נוסף היה העמידה האיתנה של הממשלה בעמדתה במהלך תהליך משא ומתן ארוך שלווה באירועים אלימים רבים ברחבי הממלכה, שחרגו הרבה מעבר לכריית הפחם ולשימושיו בתחנות כוח.

מכרות פחם באנגליה לפי מחוזות. (קרדיט: Mtaylor848)

אז למה סיפרתי לכם כל כך הרבה על היסטוריה? ובכן, בשבוע האחרון נמלי ישראל הושבתו ע"י ועד העובדים שלהם באופן לא חוקי ולא רשמי. משנקראו לתת דין וחשבון בבית הדין לעבודה (מוסד בעייתי כשלעצמו, שלמרות שמו, העומדים בראשו אינם שופטים), החליטו ראשי הוועדים המרדניים שאין להם חובת הגעה לדיון. כאשר הוזמן דיון בגין אי התייצבותם, ראו ראשי הוועדים לנכון להתעלם שוב מן החוק ומן הסדר הטוב, ותגובותיהם התחלפו בין חובתם להגן על זכויות עובדי הנמלים (מבעלי התנאים והשכר הטובים במשק הישראלי) לבין עלילות כי המשטרה רודפת אותם. בכל יום שעובר ושבו סחורות מתעכבות בנמלים, נגרם נזק אדיר לשוק הישראלי. שביתה איטלקית אומנם אינה שקולה לשביתה מלאה, אך מדובר כאן בהפסדים של עשרות מיליוני שקלים ביום וכל זאת כי תנאי ההעסקה המעולים של עובדי הנמלים אינם מספקים, או שהם חוששים מתחרות עם הנמלים הפרטיים שעליהם הכריז שר התחבורה כ"ץ – זאת למרות שיש להם קביעוּת ופנסיות בערבות של מדינת ישראל.

מדובר כאן בראיית הנולד מצד ז'בוטינסקי, שבשנת 1932, טרם הקמת המדינה ובשוק קטן ומוגבל בדמות היישוב היהודי בתקופת המנדט, כבר חזה את הנזק הפוטנציאלי בקיומו של המונופול ההסתדרותי ופעל לבטלו. כל זאת עוד מבלי להניח כי בהמשך חסותה המדינה בהכרח תינתן להסתדרות, כי יספיק רצונם של 30% מעובדי חברה בלתי מאוגדת בישראל כדי להקים ועד יציג בחסות ההסתדרות (ללא קשר לדעתם או לעמדתם של יתר העובדים בחברה – 70% מן העובדים, שללא עוררין מהווים רוב שאמור לגבור על עריצות המיעוט המאוגד), כי פעילותה של ההסתדרות תמשיך להתקיים תחת חוקי השלטון העות'מאני עד 2018 (אגב, על פי אותו החוק מוגבלת ההסתדרות בגביית דמי חבר שערכם עומד על שבעה שקלים מעובד, אבל בהסתדרות בוחרים לציית לחוק לפי מה שנוח להם ובפועל גובים יותר. לאחרונה הוגשה עתירה לבג"צ בעניין זה ע"י אמיר וייטמן, יו"ר "הליברלים בליכוד") וכי לאחר פירוק ההסתדרות מחלק ניכר מכוחה ההיסטורי (בשיאה ההסתדרות אף שלטה ב"הגנה" [באמצעות רוב מובנה של אנשי ההסתדרות במפקדה הארצית שבה היו חברים גם ממפלגות אחרות], בבנק הפועלים [עד הלאמת הבנקים בשנת 1983] ועוד) היא עדיין תישאר ארגון הנתפס כבלתי אפשרי לפירוק. בבחינת המהלכים המדיניים האפשריים יש וניתן לדון במהלכיהם של רייגן ותאצ'ר, שאף כיהנו בתקופות חופפות כראשי מדינות, ולומר שכמעט ואיש אינו מערער, אז והיום, על מצבם הטוב של העובדים ושווקיהן. אם כן, ניכר כי עוד לא מאוחר ליישם מהלכים מדיניים להחלשת כוחם של ארגוני עובדים סחטניים המהווים נטל על המשק, שבו הם מהווים רוב וסמל יוקרה בשל מעמדם. אין ספק כי במצב שבו מרבית הסחר בסחורות בישראל מבוצע דרך הים, תחרות בנמלים היא יעד ראשון במעלה במעבר לשוק חופשי, יעד שטרם נכבש בישראל המתהדרת בהצלחתה הכלכלית היחסית בעולם. הדבר נכון הן בעיתות "שלום" והן בעיתות משבר כאשר אובייקטיבית, יוקר המחיה בתחומים שבהם מתבצעת תעבורת סחורות דרך הים יכול לרדת לרווחת היצואנים, היבואנים ואזרחי ישראל, כמובן, שיחושו בכך בכיסם.

הגיע הזמן לשים סוף לחזירוּת הסוציאליסטית של הוועדים בישראל, שאינם מממשים את הצדקת קיומם האידיאולוגית בדאגה לרווחת העובדים המאוגדים, אלא משמשים כמבצרי כוח פוליטי המטפח את השכר, את תנאי העובדים ואת זכויותיהם בתמורה לתמיכה בעמדות מסוימות המשמרות את כוחם זה ואת נגזרותיו. בישראל 2018 הגיעה העת לומר (שוב) בגאון "כן, לשבור!" ולהצביע ברגליים ובקלפי עבור הורדת יוקר המחיה וביטול עריצותם של גורמים המזיקים למשק הישראלי יותר מגדולי אויביו המחפשים לפגוע בו כדי להשפיע על מדיניות של ממשלת ישראל. אני קורא מעל דפים אלו לממשלת ישראל, לעומד בראשה ולשריה, בעיקר ממפלגת הליכוד שעבָרָהּ וחוקתהּ מפצירים בה – שברו את המונופול של ההסתדרות, התחילו בנמלים ואפשרו לכולנו לסחור בחופשיות ובמחירים מוזלים יותר בסחורות המגיעות ארצה דרך הים. אני מזמין אתכם ואתכן, שקראתם בסבלנות את כל המאמר שלי, לנהוג כך גם כן ולהתבטא בפומבי כנגד האיוולת הזו שיזמו ועדי העובדים של נמלי ישראל נגד אזרחי ישראל, וקִראו לממשלה לפעול ביד נחושה וקשה להבטחת חירותכם הכלכלית ואף להבטחת החירות להתאגד באופן רצוני ולא תחת תכתיבים סחטניים של פוליטיקאים תאבי בצע. "יא, ברעכען!".


עומרי חן

עומרי עוסק בפוליטיקה ופעיל בתנועת הליכוד והתנועה הליברלית החדשה, איש חירות, בוגר תואר ראשון בכימיה וביולוגיה מאוניברסיטת ת"א, וחובב אוכל מושבע. כותב בעיקר על פוליטיקה ישראלית, חירות, אוכל ומדע.