בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

"יהדות של מבוגרים": על הנפת דגל פלסטין ב...

"יהדות של מבוגרים": על הנפת דגל פלסטין במחנה יהודי-אמריקאי

,
בשבוע שעבר התקשורת היהודית בארה"ב יצאה מגדרה בשל החלטה של מנהל מחנה קיץ יהודי-ציוני להניף את דגל פלסטין למשך יומיים לצד דגלי ישראל, ארה"ב וקנדה. זאת בשל ביקור של נוער ישראלי ופלסטינאי שמקדיש את עצמו לעבודת שלום בארגון Kids4Peace. רבים ביקרו את הנפת הדגל – והוא הורד לבסוף ומנהל המחנה התנצל. מאמר זה דן בדרך בה יהדות ארה"ב מתמודדת עם הסכסוך הישראלי-פלסטינאי.

 

בשיחה שניהלתי עם אחד הרבנים החרדים, הוא התבטא בעצב ואמר: "החברה החרדית היא מרחב מושלם לגדל בו ילדים; בו זמנית, היא חברה גרועה לגדל בה מבוגרים". בהמשך הוא נימק: "העולם החרדי הוא עולם שבו קיימות תשובות לכל אחת משאלות החיים, הכל בו ברור וצבוע בשחור לבן. ילדים זקוקים לגבולות ברורים כדי שהם יחושו ביטחון, אבל כדי לגדל מבוגרים אנו זקוקים ליצירת מרחב בו ניתן להישאר עם השאלה. אנו זקוקים למרחב לערוך בו ניסיונות ולחוות חוויות חדשות. לעיתים הם יתבררו כטעויות, אבל במקרים אחרים אותם נסיונות יצרו מרחבים חדשים שקודם לכן לא היו אפשריים, אפילו לא בדמיון".

החברה היהודית-אמריקאית נעה בשנים האחרונות ממרחב ילדותי למרחב של מבוגרים, בכל מה שנוגע ליחסה למדינת ישראל ובעיקר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. באחד המאמרים שפרסמתי לאחרונה, תיארתי שיחה שהתנהלה ביני לבין אחת ממנהלות תנועת נוער יהודית-אמריקאית, וכך היא סיפרה לי: "בלילה שעבר, אחד הרבנים הסביר את הפער שבין הערבים והיהודים. הוא טען ש-'אם הישראלים יניחו את נשקם, הערבים יטבחו בהם, אבל אם הערבים יניחו את נשקם, השלום יגיע'". שאלתי אותה מדוע היא אינה מסתפקת באמירה של הרב, שכל-כך מקובלת בחברה היהודית-אמריקאית? והיא ענתה במבוכה שהאמירה שלו נראית לה נאיבית ומוטעית.

העובדה שהיא, כמנהלת תנועת נוער ציונית, מבינה שהסכסוך הוא מורכב יותר, היא ברכה לעולם היהודי-אמריקאי. הנחות המוצא היהודיות חייבות להשתנות. אני מבין שעבור חלק מן הציוניים בארצות הברית הרצון לשאול שאלות הוא עצמו מפחיד, ובצדק! יש לשער שעבור חלק מתומכי ישראל הציוניים ה"ילדותיים" – השאלות יגרמו להם לשנות את יחסם לישראל. עם זאת, שאילת השאלות, בצורה כנה, מבלי להעניק תשובות מיידיות, היא הדרך היחידה לנוע ממרחב ילדותי למרחב של תמיכה בוגרת בישראל – כמדינה שרוצה להיות יהודית וגם דמוקרטית, בתוך המזרח התיכון, וככזו שלפחות כיום שולטת על העם הפלסטיני, מבלי למצוא פתרונות לשליטה זו. הצבת השאלות תאפשר תמיכה של אהבה עמוקה שקשורה לדיאלוג; של שיחה בין מבוגרים שרוצים לגדול יחד, להפוך לטובים יותר מתוך ידיעה שהגדילה המשותפת תוביל, לעיתים, לחוסר הסכמה. אך חוסר הסכמה של מבוגרים עדיף מתמיכה גורפת, תמימה, ללא שאילת שאלות.

ההלכה היהודית הבינה את זה באופן עמוק. היא קבעה כי בני משפחה אינם יכולים להיות עדים או דיינים האחד של השני, וזאת מכיוון שעדות דורשת אובייקטיביות, ובני משפחה, בהגדרה, אינם מסוגלים להיות אובייקטיביים. ואז היא מוסיפה שאפילו משה רבנו לא יכול היה להיות עד או שופט עבור אהרון אחיו. כן, גם המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי, שהעניק לנו את האמת האלוהית, אינו יכול להיות אובייקטיבי בכל הנוגע לבני משפחתו. מדוע? כי בני משפחה אינם אמורים להיות אובייקטיביים – הם צריכים לאהוב בצורה תמימה וגורפת.

החברה היהודית אמריקאית נמצאת במקום רגיש. מצד אחד, ללא ספק, היא בת משפחה של החברה היהודית-ישראלית. היא רוצה לאהוב אותה ללא תנאי; מאז הקמת מדינת ישראל היא מעניקה לה תמיכה כלכלית, חברתית ופוליטית. אך בו זמנית, החברה היהודית אמריקאית אינה מסתפקת בתפקיד של בן משפחה, שכן מרחב זה אינו יכול לאפשר לה לטעון כי מדינת ישראל צודקת במאבק אל מול הפלסטינים. בן משפחה, כפי שטוענת המסורת היהודית, אינו יכול לקחת צד, שכן הוא אינו אובייקטיבי. בשונה מכך, החברה היהודית-אמריקאית תומכת במדיניות של ישראל; היא בעלת לובי עבור ישראל, ונאבקת כנגד כל ביקורת על המדינה.

על מנת להיות בת משפחה ובו זמנית אובייקטיבית – ובוודאי שעל מנת להיתפס ככזו בעיני אחרים – החברה היהודית-אמריקאית חייבת לנוע ממרחב של אהבה ילדותית למרחב בוגר, של בן משפחה המסוגל להביט במציאות, ולו במרחק מסוים של אובייקטיביות, ולשם כך הוא צריך להיות מסוגל לחיות עם שאלות מורכבות.

בשבוע שעבר הזדעזע העולם היהודי-אמריקאי, בשל החלטה של מנהל מחנה קיץ יהודי להניף את דגל פלסטין לצד דגלי מדינת ישראל, קנדה וארצות הברית, במהלך ביקור של נוער ישראלי ופלסטיני מטעם ארגון Kids4Peace. אני מבין את הצד שטוען כי על סמך אופן התנהלות החברה הפלסטינית כיום, לא ניתן לראות בה ובמנהיגיה ככאלה שמעוניינת בשלום. בנוסף, מכיוון שבני הנוער הפלסטינים של הארגון הם תושבי ירושלים, הרי שהכרה בדגל פלסטין היא בעצם הכרה במרחב הלאומי-פלסטיני של מזרח ירושלים. אני גם מבין את הצד השני שטוען כי זו הדרך של הכנסת אורחים. מאחר שבני הנוער הערבים במזרח ירושלים רואים את זהותם כפלסטינית, ומכיוון שאין להם אזרחות והם חיים בלימבו הרסני, הרי שזה אך טבעי להניף לכבודם את דגלם שלהם. זאת בוודאי לאור העובדה שדגל ישראל מסמל עבורם מרחב מסוכן, שאינו בטוח. מכאן, שהנפת דגל ישראל בשעה שמזמינים אותם למחנה קיץ ציוני, גורמת להם לטלטלה ודורשת מהם למתוח את גבולות הנוחות; ומכאן הבחירה להניף את דגל פלסטין, כדי להראות תמיכה והשתתפות בטלטלה הרגשית.

לי חשובה הבחירה של מנהלי מחנה הקיץ לנוע ממרחב ילדותי למרחב של יהדות מבוגרת. הם החליטו לערער את הסטטוס-קוו. הם בחרו לאתגר את המרחב המוכר להם, בו דגל ישראל מסמל את הטוב ודגל פלסטין את הרע. הם לא הניפו את דגל פלסטין במקום דגל ישראל, אלא הציבו שאלה עבור בני הנוער – האם ניתן להניף את התרבות והלאום הפלסטיניים לצד הלאום והתרבות הישראלים? האם זה אפשרי ששני נרטיבים יחיו האחד לצד השני, למרות שעל פניו הם סותרים זה את זה? האם אתם יכולים להמשיך ולהיות נוער יהודי, ציוני, ובו בזמן להזמין פלסטינים למחנה קיץ? חשוב לציין כי הפלסטינים שלkids4peace , בדומה לישראלים שבארגון, בוחרים לחיות בנערותם חיים של מבוגרים. Kids4Peace היא תנועת נוער של ילדים וצעירים, אשר סובלים באופן קבוע התעללות מצד בני כיתתם ומבני הקהילה, על כך שהם בוחרים להיות אנשי שלום. חלקם הגדול מגיע ממשפחות דתיות, שרחוקות מהשמאל הישראלי הרגיל, והארגון פועל איתם לאורך שנים ארוכות של עשייה בשטח. אלו הן רק חלק מהשאלות שהנפת הדגל מעידה עליהן, אלא שבשונה מהנוער של המחנה, "שומרי החומות" היהודיים נבהלו מכך שהילדים רוצים בזהות בוגרת. הם נזעקו והתרעמו על המעשה, ובכך הם ביקשו לסתום פיות ושפטו את המעשה כטעות, במקום לאפשר לנוער להיוותר עם השאלות הנוקבות.

מרתק שדווקא מחנה נוער הוא זה שבחר לחיות ביהדות בוגרת, בעוד רוב המבוגרים של החברה היהודית-אמריקאית ממשיכים לבחור לחיות בצורה דיכוטומית, מסרב עדיין לשאול את השאלות ובוחר בחיים של ודאות תמימה. התלמוד מתאר כי אחת הסיבות לחורבן בית המקדש וירושלים הייתה מכיוון שדנו בה על פי דיני תורה. אמירה זו מטלטלת – הרי בוודאי שהחיים היהודיים צריכים להיקבע על פי התורה. לעניות דעתי, התלמוד, שהוא אולי הטקסט הבוגר ביותר בהיסטוריה היהודית, מלמד אותנו כי התורה היא הבסיס לחיים היהודיים. אך אם חיים רק על פי "האמת היהודית", אסור לנו להיות הריבוניים על עיר הקודש. ירושלים צריכה להיות מנוהלת רק על ידי אלו שמבינים אמנם שההלכה היהודית בנויה על דיני תורה, אך גם בהיותם של אלו מעורבים בחיים קיומיים, הקשורים הרבה יותר לשאלות ופחות לתשובות. חיים של שלום הם מציאות המורכבת ממעשים יום-יומיים של חסד, אהבה וקבלת האחר – לא כי האחר ידידותי לי, אלא מכיוון שהוא חלק מהמרחב שבו אני חי. עלינו לחבק את מי שבוחרים לשכב על הגדר המפרידה בין "האני" ל"אחר" ולחיות חיים מורכבים וקשים, גם כאשר עבודת השלום לעיתים נחשבת כמי שעומדת בסתירה לסמלים יהודים-ציוניים. עלינו לחבק אותם גם אם לעיתים הם נתפסים כמי שמערערים על הנרטיב, ואף נתפסים כמי שפוגעים בשמנו בעולם; וזאת, מכיוון שאותם ילדי השלום, הפלסטינים והישראלים, בוחרים בחייהם לכתוב את התלמוד החדש.


קרדיט תצלום:
Jordan Goldwarg, Kids4Peace
שתף:
 
  • יקיר אנגלנדר

    ד"ר יקיר אנגלנדר, חוקר במכון שלום הרטמן וחוקר אורח באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. משמש גם כמנהל הפרויקט "מדיאלוג לעשייה" בארגון Kids4Peace, אתר: www.k4p.org/dta