בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

יהודה בורלא: מספר הסיפורים של יהודי המזרח...

יהודה בורלא: מספר הסיפורים של יהודי המזרח

,
על הסופר שכתב על ירושלים הספרדית ובלי סיבה ממשית נעלמו עקבותיו.

פתיחתא

בסיפור קצר על ירושלים של תקופה המנדט, "הר העצה הרעה", כותב עמוס עוז את המשפטים הבאים על אודות קול שאונה של העיר: "ממזרח תכפו קולות הפעמונים, פעמונים גבוהים ופעמונים עמומים, פעמונים פראבוסלאביים, פעמונים אנגליקאניים, פעמונים יוניים, פעמונים חבשיים, רומאיים, ארמניים, כאילו הוכתה העיר במגפה או בשריפה. אבל הפעמונים האלה לא התכוונו אלא לקרוא ללילה לילה" (עמ' 8). מילים אלו מסכמות את האווירה הכללית ברבים מספריו של עוז על ירושלים. עיר רועשת, מלאת המולה על לא כלום; עיר שהגיוון התרבותי והדתי בה אינו אלא קולות של אנשים, שאלמלא ידענו כי הם אומרים את המובן מאליו, היינו עשויים לחשוב שהם נתונים תדיר במצב מלחמה. קשה לחיות בעיר כמו זו של עוז, עיר רועשת, מסריחה ומלאת מלנכוליה. תיאורו של עוז, כפי שרובנו יודעים, כלל אינו זר בנוף הכתיבה העברית על ירושלים – די לקורא בתיאורו של עגנון ב"תמול שלשום" בכדי להבין כיצד ראו רבים מהישוב החדש, בני העליות השונות וצאצאיהם, את ירושלים של הישוב הישן.

ובכן, לאחר שנחשפתי לתיאורו המחמיר של עוז, שמחתי להיתקל לאחרונה בתיאורם של פעמוני ירושלים, כפי שהוצגו מוקדם יותר על ידי יהודה בורלא: "מה נאה ומופלא קול המואזין באשמורת אחרונה! עת ערפלי-לילה עוטים כל הבריאה הם כבר קמים ועולים במגדלים ומייחדים שמו של הבורא בתהילה ובתפילה, וכן גם בני אדום יקראו לתפילה בצלצלי מצילה. אתמהה, מדוע לא תיקנו רבותינו צלותא בפרהסיה על מגדלים רמים ונישאים, ולא תהא כוהנת כפונדקית!" (שאול ולינדה הקראית, בתוך נפתולי אדם, עמ' 140). תיאור זה עומד בפתח סיפור קצר של בורלא על אודות שאול, בחור מבחורי ירושלים, המתאהב בבת מבנות הקהילה הקראית בירושלים. האהבה הנכזבת עומדת בניגוד, ובסופו של דבר לצד, רגשותיו הדתיים העזים של שאול; רגשות שבורלא, כמספר, יודע לתאר ולשבץ בסיפורו. בניגוד לעוז, עגנון ואחרים, המציגים בפני הקורא ירושלים חשוכה, רועשת ומנוכרת, בורלא מבין את הרגש הדתי בירושלים, ומסוגל לשמוע בעיר זו צלילים ערבים לאוזן.

הסופר המזרחי-ציוני

יהודה בורלא (1886-1969) הוא ראשון הסופרים בספרות העברית החדשה, המספר את סיפורם של יהודי המזרח. בורלא נולד, גדל וחונך בתוך חומות העיר העתיקה בירושלים, ומתוך כך חלק גדול מיצירתו עוסק בעיר ובקהילה הספרדית החיה בתוכה. אין זה דבר של מה בכך; רבים כתבו על הישוב הישן, כאשר המפורסם שבהם היה ש"י עגנון, בספרו הנודע "תמול שלשום", אך מעטים הם אלה שגדלו בין חומות העיר העתיקה בירושלים ואשר מפליאים לתאר את ההווי בארצות המזרח בתקופת האימפריה העות'מאנית. על רקע הסופרים האשכנזיים, בני העלייה השנייה והשלישית, בולטת יצירתו של בורלא כיצירה ספרדית מקורית. הסופר הספרדי מצליח לספר על יהדות המזרח שקדמה לתנועה הציונית במרחב הארץ-ישראלי, ולמעשה לכתוב על מקומות ודמויות, השייכים בטבעיות למרחב המוסלמי שסביבם.

יש לזכור, כמובן, כי בניגוד לרושם העולה מספריו, בורלא נטמע היטב בתנועה הציונית. עם סיום לימודיו בישיבה הוא למד בבית ספר למורים, "עזרה", והחל לעסוק בהוראה ובניהול בתי-ספר של ההסתדרות הציונית. במסגרת עבודה זו אף הגיע לדמשק, שעליה נכתבו חלק מסיפוריו המוכרים ביותר (אתנן, מרננת). בורלא, אם כן, היה איש משכיל, איש ההסתדרות הציונית, אך במקביל, ביצירתו הוא שומר במידה רבה על זהותו כאיש היישוב הישן. אהבתו ליישוב עליו הוא כותב, נטייתו לכתיבה ריאליסטית, יחד עם יכולת כתיבה גבוהה ומשובחת, הופכים את יצירתו לחשובה לאין ערוך בהכרת והבנת הישוב היהודי בארצות המזרח ערב עליית הציונות.

רבות הן הדוגמאות לחשיבות ההיסטורית והתרבותית של כתבי יהודה בורלא: במנהגי החתונה המתוארים באריכות ב"אשתו השנואה"; בהווי הירושלמי של שכונת הבוכרים בסיפורים קצרים כמו "לונה"; ואפילו במעמד החשוב – והמורכב – של הזונות ברובע היהודי של דמשק בסוף המאה התשע-עשרה. אלו כולן עובדות היסטוריות, אך יש משהו בתרבות שאף היסטוריון לא יכול ללכוד, ובורלא בכוחו המיוחד של הסופר מצליח לספר. דווקא כיום, עם התעוררות המודעות הציבורית לכך שחשוב ללמוד על יהדות המזרח, אני חושב שאל לנו לשכוח את ספריו של בורלא. הוא אמנם לא הוזכר על ידי ועדת ביטון, ועל כן לא זכה להיכנס לסילבוס המחודש שאימץ לאחרונה משרד החינוך, אך אני מאמין שהכרתו חשובה לאין ערוך בהכרת סיפורם של יהודי המזרח בכלל ושל יהודי הישוב הישן בפרט.

"יהודי ערבי" – האומנם?

לאור האמור לעיל אבקש לפרסם בשבועות הקרובים סדרת כתבות על ספריו השונים של יהודה בורלא. אנסה לשחזר את הקדושה שבורלא, ככותב, רואה בירושלים, ולצד זאת את הזהות הכפולה שלו כסופר מזרחי-ציוני. אספר את סיפורן המפתיע והלא-מוכר של הזונות ברובע היהודי בדמשק, סיפור שהוא קודם כל היסטורי ומשום כך מעניין, אך גם מעבר לכך מאפשר לבורלא להציג יהדות אחרת באור שרובנו לא מכירים. תוך כדי כך, אקווה גם לגעת בסוגיה שגם כיום עולה מדי פעם לכותרות: זהות היהודי הערבי. האומנם יש דבר כזה יהודי-ערבי כזהות פרטיקולארית, או כפי שטוענים רבים כיום זהו אינו אלא חלק מערבוב הזהויות המודרני, ובעצם כלי ניגוח פוליטי? מספריו של בורלא, שנכתבו כבר לפני כמאה שנים, ניתן לדעתי לשמוע צליל מעט שונה. כתיבתו של בורלא היא יפה, אך בעיניי, לא פחות מכך, היא חשובה. התרבות שלנו, לטעמי, ראויה שתהיה מושתתת על היהדות שבורלא מתאר, לא פחות משהיא מושתתת על היהדות המערבית של הוגי העת החדשה.

לסיום, או בעצם כפתיחה לכתבות הבאות, אומר כי בורלא מספר את סיפורם של אלו אשר סיפורם מסופר רק לעיתים רחוקות, ובאופן אירוני גם את ספריו שלו רק מעטים כיום מכירים. כמו מושאי כתיבתו, וכמו העולם שעליו הוא כותב, בורלא נשכח בקרן זווית, ונדמה שגם אלו המכירים את ספריו אינם לוקחים אותו ברצינות. מקווה שבמעט המילים שכתבתי כאן, ובמילים שעוד אוסיף בהמשך, אצליח לשכנע את הקורא שבורלא הוא סופר שלכל הפחות שווה להכיר.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.