בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: יהודים וכוח / רות וייס...

ביקורת ספר: יהודים וכוח / רות וייס

,
שאלת יחסם של היהודים לכוח מעסיקה לא רק את העם היהודי, אלא את העולם כולו. לפרופסור רות וייס יש מה לומר בנידון.

 Ruth R. Wisse, Jews and Power, Schocken Books, 2007

הסתגלות- החשובה שבמעלות

אובדן הריבונות היהודית והגלות שבאה בעקבותיה הוא האירוע הפוליטי המרכזי והחשוב ביותר בהיסטוריה היהודית עד לשואת יהודי אירופה ולהקמת מדינת ישראל. בהתאם לכך, את ההיסטוריה היהודית ניתן לחלק לשני חלקים שאינם שווים במשכם: פרק זמן קצר שבו שלטו היהודים על עצמם בארץ ישראל, ופרק זמן ארוך שבמהלכו נשלטו היהודים על ידי עמים אחרים. מזווית אחרת, ניתן להציג את ההיסטוריה היהודית באופן הבא: תקופה קצרה שבה היה בידי היהודים כוח פוליטי, ותקופה ארוכה עד מאוד שבמהלכה היו משוללי כוח ועל כן פסקו מלהיות שחקן פוליטי ממשי בזירה הבינלאומית. הגלות, שהיתה למעשה אובדן העוצמה שיכל להפעיל העם היהודי הריבוני באדמתו, הביאה למעשה, כפי שטוענים רבים עד עצם היום הזה, להשעיית הפוליטיקה היהודית. היהודים, לפי החשבון הזה, חזרו להיות שחקן פוליטי פעיל רק עם הולדת הציונות, אי-שם בסוף המאה ה-19.

רות וייס, לעומת זאת, אינה מקבלת את החלוקה הדיכוטומית הזו של ההיסטוריה היהודית. היהודים, לטענתה, מעולם לא פסקו מלהיות שחקן פוליטי בהיותם בגלות, אם כי מובן שלא הייתה זו פוליטיקה ״רגילה״ במובן של ריבונות מדינית. ״הספר הזה״, כך היא כותבת, ״לוקח כמובן מאליו שהיהודים נותרו לא פחות פעילים פוליטית מחוץ לארץ ישראל מאשר היו פעילים פוליטים בתחומה״. היהודים, לפי וייס, התאימו את עצמם למציאות החדשה של גלות מבחינה פוליטית, לא פחות משהתאימו את עצמם למציאות זו מבחינה דתית, תרבותית וחברתית. יכולתם של היהודים להסתגל למציאות פוליטית משתנה, עתידה הייתה להיות הנכס החשוב ביותר שלהם.היהודים הסתגלו למציאות המשתנה-תדיר בדרכים רבות. בעיקר, ניסו היהודים להפוך את עצמם לקבוצה המעניקה תועלת רבה לשלטונות הזרים, למשל על ידי הלוואת כספים והשתלבות בעולם הבנקאות. עקב מעמדם הפוליטי השברירי, ותחת מציאות פוליטית-חברתית הירארכית ולא-דמוקרטית, היה על היהודים להפוך את עצמם להכרחיים עבור השלטונות, עובדה שדירבנה אותם להצליח במשלח ידם יותר מהאוכלוסיה המקומית שבתוכה ישבו. הפיכת עצמם למועילים עבור השלטונות המקומיים, הייתה אם כן, ליבת הפוליטיקה היהודית בהיעדר עצמאות ובטרם האמנסיפציה.

להסתגלות היהודית לחיים בגולה היו ביטויים רבים, כאשר המרכזי שבהם היה, כך טוענת וייס, הסתגלותם הפסיכולוגית-מדינית למציאות של היעדר כוח ממשי. לפי התפיסה הדתית-מדינית שבה החזיקו היהודים, כוח המגן שלהם היה האל בכבודו ובעצמו. על אלוהים הוטל להגן על עם ישראל מפני אוייביו כל עוד העם יעמוד במחוייבותו הדתית. רציונליזציה זו של מצבם הממשי העגום אפשרה ליהודים שלא לראות את עצמם כחסרי כוח לחלוטין, שכן הכוח האלוהי עמד לצידם כמחולל צדק. במילים אחרות, תחת תנאי הגלות, אלוהים, כמעניק גמול או עונש, תפס את מקומה של העוצמה היהודית הממשית. תפיסה זו סייעה ליהודים להסביר את תבוסותיהם בשדה הקרב כאי-שביעות רצונו של האל מעמו, ולא כתוצאה של עוצמתו הממשית של היריב לעומת היעדר העוצמה היהודית. באופן הזה התאימו את עצמם היהודים לחיים נעדרי ריבונות, על ידי הטלת האחריות לתבוסותיהם על עצמם, כמי שלא התנהגו כיאות. הייתה זו אסטרטגיה לא מודעת של התאמה עצמית למציאות של תבוסה פוליטית. כפי שמציינת וייס:

הנביאים לימדו אותנו שגורלם הפוליטי של היהודים תלוי היה ביכולתם לשכנע את האל בזקיפות קומתם, ולא ביכולתם לשכנע את אויביהם בתעוזה הצבאית שלהם. הם קישרו את עוצמתו של העם לכוחו המוסרי, תוך שהם מעמידים את הפעולות הפוליטיות של העם היהודי למשפט מתמיד ונצחי מול השופט העליון. וכך, תוך חשבון נפש עצמאי מתמיד, יכלו היהודים לא לראות את תבוסותיהם כעדות לכושר עמידתם החלש.

תפיסה זו, המעגנת את הפוליטי בטרנסצנדנטי, סייעה אמנם ליהודים להימנע מלקבל את גזר דינו של שדה הקרב הממשי, אך היא גם חשפה באותה העת ממש את האמביוולנטיות היהודית לסוגיית הכוח. שכן משעה שבה האדיקות הדתית היהודית הפכה לאמת המידה המרכזית, אם לא היחידה, לפיה נשפט מצבו של העם לקלה או לחומרה, נפתח הפתח לעיוות מציאות קשה לפיו טיב מצבם של היהודים הוא פונקציה של מעשי היהודים ושלהם בלבד. עיוות מציאות זה מוצא את ביטויו בצורה המובהקת ביותר בנרטיב הפופולרי שאותו וייס מבקרת בספרה בחריפות- נרטיב ״שנאת החינם״. לפי נרטיב זה, הייתה זו שנאה נטולת סיבות מוצדקות שהביאה לאובדן העצמאות היהודית בתקופת בית שני. היו אלו המחלוקות הפנים יהודיות, ולא עוצמת היריב, שהביאה לנפילת היהודים, כך גורס הסיפור. כך קרה כי האוריינטציה הפסיכולוגית היהודית התמקדה (ומתמקדת אצל רבים עד עצם היום הזה) במה עשו או לא-עשו היהודים, ולא במה שעשו אוייביהם. היהודים שקעו, במילים אחרות, בסוליפסיזם מוסרי. כלומר, במקום להפנות את מבטם החוצה, אל עבר האיומים האמיתיים, היהודים התעסקו ומתעסקים גם היום באובססיביות בחילוקי הדעות שמתעוררים בינהם. בהקשר זה וייס מזכירה לנו ששנאת חינם, מחלוקות פנימיות עזות ואף מלחמות אזרחים, אינן מובילות בהכרח לאובדן עצמאות פוליטית. אחרי הכל, ארצות הברית יצאה חזקה יותר מתמיד ממלחמת האזרחים שלה.

התועלת שבאנטישמיות

הייתה זו האמנסיפציה שטרפה את הקלפים מבחינת היהודים. כאמור, היהודים הם עם סתגלן. במקומות ובזמנים שונים ניסו היהודים להפוך עצמם להכרחיים עבור השלטונות שתחת חסותם חיו. אולם עם שבירת המבנה האירופי הפוליטי-חברתי ההיררכי, לא יכלו עוד השליטים להגן על היהודים עקב התועלת שמצאו בהם. אדרבא, במציאות של פוליטיקת המונים הפכו היהודים לטרף קל בידיהם של פוליטיקאים דמגוגים. וייס מעלה בספרה נקודה חשובה שעיקרה התועלת שבאנטישמיות. לפי ניתוחה, האנטישמיות היתה בעבר, ונשארה בימינו (בעיקר בעולם הערבי, ועל כך עוד מיד), אמצעי שבאמצעתו גרפו פוליטיקאים הון פוליטי על חשבונם של נפגעי המודרניזציה למיניהם (נפגעים שכללו את הממסד הדתי שאיבד מהשפעתו, אצילים שאיבדו ממעמדם, בעלי מלאכה זעירים שאיבדו את פרנסתם, פרולטריון חקלאי שנעקר מאדמתו עקב שכלולים במיכון וכדומה). היות והיהודים הסתגלו בצורה המוצלחת ביותר לעולם המודרני, קל היה להאשים אותם בתחלואיו:

"האנטישמיות הדביקה פרצוף יהודי על כל מה שאיים על ביטחונו של הסדר הישן. ציור הדמוקרטיה, הליברליזם והחילוניות כעבודתם של היהודים הייתה דרך להפוך את אותם דברים לחשודים בעיניהם של ציבור הבוחרים חסר הידע".

אנטישמיות הייתה הכלי המושלם עבור פוליטיקאים שהיו זקוקים להסברים פשוטים עבור כל מה שעבד לא טוב. האנטישמיות בחשבונה של וייס היא אם כן הגינוי שמגנות חברות שונות את היהודים על פגעי המודרניות שהן חוות. במילים אחרות, האנטישמיות היא ריאקציה למודרניות שמוצאת את ביטוייה דרך ובאמצעות הפיכת היהודים למטרה.

הרצל וההיעדר הכוח

הציונות הייתה גם היא הסתגלות למציאות משתנה. עקב מצוקתם של יהודי מזרח אירופה מצד אחד,  כשלון האמנסיפציה מצד שני, ולנוכח מציאות של התעוררות לאומית רחבת היקף באירופה מצד שלישי, עלה והתגבש רעיון הלאומיות היהודית כפתרון ל״בעיה היהודית״. הציונות נולדה. ואולם הציונות בגרסתה הראשונית הייתה ציונות נטולת שרירים. הן בחזונו של הרצל והן בחזונו של יריבו האידיאולוגי בן-הזמן אחד העם, נעדר כל היבט של שימוש בכוח, כך לפי וייס. הרצל כתב רבות על דמות החברה היהודית העתידה לקום, אך על העוצמה היהודית הדרושה בכדי לחולל שינוי שכזה לא כתב מאום. בפשטות, בכתביהם של חוזי הציונות נעדר כל איזכור שהוא אודות כוח ועוצמה צבאית. הנה, דווקא בכל הנוגע ליחס לשימוש בכוח, המשיכו האבות הציונים במידה רבה את הלך הרוח של קודמיהם בגולה. שימוש בכוח המשיך להיות תודעתית משהו שעושים הגויים, לא היהודים.

לאור זאת, וייס מכנה את יוסף טרומפלדור, ככל הנראה המנהיג היהודי הצבאי הראשון מאז בר-כוכבא, כאנומליה. היא מוסיפה כי ההגנה העצמית ביישוב היהודי התפתחה רק בהדרגה, באופן ספונטני, וללא כל תכנון וחזון. למעשה, רק עם הקמתו של  כוח יהודי לוחם תחת הצבא הבריטי במהלכה של מלחמת העולם הראשונה (אודות למאמציו של ז׳בוטינסקי) החלה ההנהגה הציונית לדון ברצינות בהקמתו ופיתוחו של כוח יהודי לוחם. מאורעות תרפ״ט והטבח הנורא שהתחולל בחברון תפסו את היישוב היהודי במערומיו, ללא כל יכולת להגן על עצמו תחת שלטון בריטי המבקש לפייס את התקופנות הערבית מצד אחד, ואשר מסרב לסייע להקמתו של כוח יהודי לוחם מצד שני. מאותו רגע היסטורי והילך, ברור היה ליהודים בארץ ישראל כי עליהם להגן על עצמם. היה עליהם למצוא מענה הולם לקיומו של אוייב ממשי, אחד שלא ניתן לפייסו. הערבים לא רצו את הציונים בארץ ישראל ויהי מה, גם לא בתמורה לפיתוח כלכלי. בעיניהם, המפעל הציוני הוא מפעל מערבי קולוניאלי, אחד שמשלטונו יש להשתחרר, לא אחד שלקיומו יש להסתגל.

תרבות של הסתגלות למול תרבות של האשמה

בסיכומו של יום, קובעת וייס, הרצל טעה בניתוחו. חוזה המדינה לא הבין נכונה את ההון הפוליטי העצום שניתן לגרוף מן האנטישמיות ולכן שגה לחשוב כי עם הקמת בית לאומי ליהודים תחלוף האנטישמיות מן העולם. הרצל לא השכיל להבין כי האנטישמיות אינה תלויה במעשי היהודים, כי אם בקיומו של היהודי כאובייקט פוליטי שניתן לעשות בו שימוש מועיל. ומה שהיה נכון לגבי אירופה, נכון על אחת כמה וכמה בנוגע לעולם הערבי בן-זמננו. בהרבה מאוד מובנים, התהליכים שעברו על אירופה במאה ה-19 עוברים על העולם הערבי במאה ה-20. וכשם שהיהודים שימשו באירופה כשעיר לעזאזל האולטימטיבי שאותו ניתן היה להאשים בפגעי המודרניות, כך בימינו, בעולם הערבי, ישראל והציונות היא השעיר לעזאזל האולטימטיבי שאותו ניתן להאשים בכל תחלואי העולם הערבי. כפי שמציינת וייס:

"מה שהיה נכון באירופה של שלהי המאה ה-19, הפך נכון עוד יותר במזרח התיכון: היהודים יצרו בישראל את אותו פוטנציאל להון פוליטי דרך האנטישמיות, שהיה קיים עד אז ביהודים חסרי המדינה באירופה"

 ההתנגדות לישראל בעולם הערבי היא המקבילה להתנגדות ליהודי אירופה במאה ה-19. שנאת הציונות הפכה ללא פחות מאשר הדבק המאחד של הפן-ערביות ובימינו של האסלאמיזם. כל בר-דעת יבחין כי שיתוף הפעולה הערבי הוא שיתוף פעולה המבוסס כולו על התנגדות לישראל ולציונות. אדרבה, ללא ישראל, ספק רב אם העולם הערבי היה מוצא מכנה משותף חיובי כלשהו. וייס מכנה את התרבות הפוליטית הערבית בכלל, ואת זו הפלסטינית בפרט- ״תרבות של האשמה״ (culture of blame). לדבריה, זוהי תרבות שמגלה אובססיביות כלפי ישראל ומעשיה ומתעלמת לחלוטין מהצעדים הפרודוקטיבים שהיא עצמה יכולה לעשות על מנת להצעיד את החברה הפלסטינית קדימה. כל הזהות הפלסטינית, טוענת וייס, מבוססת על התנגדות לציונות; מלבד אנטגוניזם לציונות, אין לזהות הפלסטינית שום תוכן חיובי. עובדה זו, על אף שיש בה בכדי לרפות במעט את ידי הישראלים (בעיקר אלו מן הקצה השמאלי של המפה הפוליטית), פוגעת בראש ובראשונה בפלסטינים. אחרי הכל, עם שלא מסוגל להגדיר את עצמו אלא כהתנגדות למפעלו הלאומי של עם אחר הוא עם חסר יכולת הסתגלות- וכבר ראינו שהסתגלות למציאות משתנה היא-היא המעלה העליונה של הפוליטיקה היהודית. על כן בעוד שהציונים מבטאים במעשיהם פוליטיקה של הסתגלות, הפלסטינים מבטאים בהוויתם פוליטיקה של התנגדות. ההתנגדות המוחלטת ולא ההסתגלות (הדורשת פשרה) היא-היא המאפיין של הפוליטיקה הפלסטינית.

לכן אל לנו להתפלא שאין אנו עדים לסכסוך טריטוריאלי רגיל. לפי וייס, העולם הערבי-מוסלמי מנהל מלחמה א-סימטרית כנגד עצם הרעיון של מדינה יהודית במזרח התיכון. מה שאנו עדים לו אפוא זו התנגשות בין שתי תרבויות פוליטיות מנוגדות. מן הצד האחד התרבות הפוליטית היהודית שעיקרה התאמה והסתגלות ומן הצד השני התרבות הפוליטית הערבית שעיקרה כיבוש והתפשטות. היהודים במזרח התיכון הם בגדר מיעוט המבקש סובלנות בשכונה שבה אוכלוסית הרוב מבקשת לשלוט באופן הגמוני וחסר מעצורים. ספרה של וייס מתנקז אם כן למסקנה העגומה הבאה: אין שום דבר שישראל יכולה לעשות שישנה את היחס כלפיה בעולם הערבי. לדבריה:

״בדיוק כשם שאף יוזמה יהודית לא יכלה לפתור את הבעיה הגרמנית שהגיעה לשיאה עם הנאציזם, כך אף יוזמה ישראלית אינה יכולה לתקן ׳את אשר השתבש׳ בחברות הערביות״

על היהודים להבין, במילים אחרות, שקבלתם במזרח התיכון אינה תלויה בהם. ההפנמה הזו, לפיה אין הרבה ואולי אין דבר שהיהודים יכולים לעשות (מלבד להואיל בטובם ולהתחסל) שישנה את עמדתם של הערבים היא אולי התובנה הקשה ביותר שניתן להגיע אליה, ולו מפני שהיא מנוגדת לסוליפסיזם המוסרי היהודי ההיסטורי, אחד שעליו עדיין נשענות האליטות ״הביקורתיות״ שלנו. הדבר היחיד שישראל כן יכולה לעשות הוא לבצר את עצמה, להעביר את המסר שהיא לא הולכת לשום מקום ולקוות שתצליח להימנע מטעויות גורליות על הדרך. היות ושינוי מהותי ביחס אל ישראל יגיע רק כתוצאה מטרנספורמציה מהפכנית בבסיס הנורמטיבי של החברה הערבית, על ישראל לחדול מלחפש את הפתרונות אצלה. עליה לסגל לעצמה לראשונה, אולי, מבט פוליטי הפונה בעיקר כלפי חוץ. אחרי הכל ובסופו של דבר, כ- 13 מיליון יהודים מחפשים הכרה וסובלנות מלמעלה מ-250 מיליון ערבים ומיליארד מוסלמים ברחבי העולם. וכשנזכרים ביחסי הכוחות הללו, לצד העובדה שהקהילה הבינלאומית קושרת לא אחת את ידיה של ישראל, נכנסים מהר מאוד לפרופורציות.


קרדיט תצלום:
יחסי ציבור, Schocken Books
שתף:
 
  • שגיא ברמק

    מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.