בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

יובל המבולבל או מר רוג'רס: מי יותר בריא לילדים?...

יובל המבולבל או מר רוג'רס: מי יותר בריא לילדים?

,
לאור החשדות שעלו כנגד "יובל המבולבל", כוכב הילדים הכי גדול כאן מזה שנים, ולאור פרשות ההתעללויות בגני הילדים שנחשפות אחת אחרי השנייה, התעללות בקשישים ובחולי נפש בבי"ח פסיכיאטרי ועוד שלל פרשות נוספות - האם אנחנו לא בודקים היטב בידי מי אנו מפקידים את היקרים לנו מכל?

בכתבה של עיתון הארץ ב-18.06.18 הובאה לתשומת ליבי התוכנית Mister Rogers’ Neighborhood דרך סרט דוקומנטרי חדש העוסק באדם שעומד מאחורי התוכנית, פרד רוג'רס. התוכנית עסקה בחינוך ילדים, והיוצא דופן בה הוא שהיא עסקה גם בנושאים רגישים כמו בהתנקשות בנשיא קנדי. יוצרי התוכנית התמודדו עם המשימה המסובכת "כיצד להסביר לילדים מהי התנקשות", מהו מוות, או מהם גירושין. לא יכולתי שלא לבצע את ההשוואה, כמו שכותבת המאמר בעיתון הארץ, נטע אלכסנדר עשתה בכותרת, ליובל שם טוב והחשדות שעולים כנגדו.

כותבת המאמר לצערי ערכה את ההשוואה רק דרך הכותרת, אולי כדי למשוך קוראים אל המאמר (כמו שהיא משכה אותי). אני מרגיש שעל ההשוואה הזו צריך לכתוב יותר ואפילו הרבה יותר, לא רק לאור החשדות הללו כנגד "יובל המבולבל", שהוא כוכב הילדים הכי גדול כאן מזה שנים, אלא גם לאור פרשות ההתעללויות בגני הילדים שנחשפות אחת אחרי השנייה, התעללות בקשישים ובחולי נפש בבי"ח פסיכיאטרי ועוד שלל פרשות שמעידות על דבר אחד: אנחנו כנראה לא בודקים היטב בידי מי אנו מפקידים את היקרים לנו מכל.

לא סתם בצבא אחד המשפטים המשמעותיים ביותר הוא "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". בצה"ל הבינו שהאנשים האחראים על הילדים שלנו צריכים להיות ראויים לכך, בעלי מידות טובות, המקיימים, חיים ונושמים את הערכים המקודשים ביותר לחברה הישראלית והיהודית. מכך עולה השאלה, בידי מי אנו מפקידים את ילדינו כשהם רואים טלוויזיה או הולכים לגנים ולבתי הספר? והאם האחרונים ראויים לכך שנפקיד חלק הולך וגדל מהחינוך שלנו אצלם?

כיום במשפחה המודרנית, יותר ויותר תפקידים שההורים מילאו עברו למקורות חיצוניים. למשל, הרבה פעמים במקום בישול, קונים ארוחות מוכנות ומחממים במיקרו. במקום לשבת וללמוד עם הילדים, משאירים זאת לצהרונים או למורים פרטיים. טיפול בקשישים עבר להיות נחלתם של הדיור המוגן, בתי האבות או עובדים זרים וכדומה. לצערי, ממה שאני רואה ומבין, חלק נכבד מהחינוך גם הוא, יותר ויותר, מושאר בידיים חיצוניות. כשבני נוער מעורבים בתקריות אלימות, הרבה אנשים נוהגים לבקר את מערכת החינוך, כאילו היא אחראית. הורים רבים גם לא טורחים לשוחח, להתעניין ולהתמודד עם השעמום של ילדיהם, אלא נותנים להם מסך כלשהו, טלפון חכם, טאבלט, או נותנים להם לראות טלוויזיה בבית, כדי שהם יוכלו להתמקד בדברים שקשורים לעבודה, או לטלפון שלהם בעצמם ולוואטסאפ.

לאור העובדה שצריכת הריטלין עולה בהתמדה, צריך לשקול מחדש את העולם הפיזי של ילדינו. טכנולוגיה, כמו כל דבר, יכולה לעשות יותר רע מטוב אם משתמשים בה לא נכון. במקום שהורים ישתמשו במדיות החדשות כדי להראות לילדים עולם ודברים שאי אפשר להראות להם בקלות, משאירים את הילדים לרוב להתמודד לבד עם הטלוויזיה או היוטיוב, על כל תכניהם. שנים שאני צופה לא מרצוני בתוכניות ילדים, ושמתי לב למשהו מאוד מעניין.

כוכבי הילדים של היום הרבה יותר תזזיתיים; הם מרקדים, קופצים וצועקים. הם זזים בחדות, הם מדברים מהר וכל העלילה (או מה שזה לא יהיה) מסביבם זזה בקצב תואם. העריכה של הווידאו היא כל כך תזזיתית שלפעמים לא ברור מה מתרחש על המסך, וזה לעיתים תכופות מלווה ברקע מצועצע, מלא באורות, הבהובים וכו'. גם בערוץ דיסני למשל, בו צפיתי, קצב הדיבור של הדמויות כל כך לא טבעי וכל כל מהיר, שאני חושב שהם מקליטים משפטים בנפרד ובעריכה מצמידים אותם בצורה לא טבעית כדי שהדיבור יהיה מהיר יותר, על מנת לעמוד במסגרת הזמן. ביוטיוב, כשילדים משוטטים לבדם באתר, הם נוטים להחליף קטעי ווידאו מבלי שהם סיימו לראות אותם, ובקצב מהיר. האחיינית שלי רואה הרבה פעמים, למשל, כיצד מכינים דברי קישוט. הרעיון נהדר, הבעיה היא שהכל נעשה בהילוך מהיר, וכל התהליך שאמור לקחת כמה דקות ארוכות, נמשך כפחות מדקה. הקצב הזה משגע את המוח הצעיר. בשלב קריטי כל כך של ההתפתחות, המוח מתרגל לקצב המהיר הזה שהוא לא מציאותי. אחר כך, אל תתפלאו כשאתם מכניסים ילד קטן לכיתה א' והוא לא מצליח להתמודד עם המציאות שבה פתאום הוא נאלץ לשבת במקום בלי לזוז לכ-45 דקות, ומולו יושב בן אדם שמדבר בקצב דיבור הרבה יותר איטי לעומת מה שהתרגל אליו במדיה החזותית. לכן ילדים משתגעים ומפריעים וצועקים ורצים ולא מקשיבים למורה (מניסיון), ואם המצב לא מצליח להשתפר, נאלצים לתת להם כדורים.

אני לא ממציא שום דבר, ואשמח לשלוח את המאמרים שמהם לקחתי את המידע הזה לכל מי שיבקש. אם הדבר הזה מובן לפחות לחלק מהחוקרים, וכבר היום מדברים על ההשפעה השלילית שיש לדברים הללו על ילדים, למה אף אחד לא עושה כולם בנידון? ומה בנוגע לתכנים? כדי לכתוב את המאמר הזה, נאלצתי לצערי לצפות (ברפרוף) בכמה תוכניות של "יובל המבולבל". לא מצאתי שום דבר שהוא ערך מוסף לילדים חוץ מזה שהשחקן יובל שם טוב זז מהר ובסוף כל משפט הוא עושה פרצוף או מזיז את הידיים בתנועות חדות. הילדים צוחקים ומשועשעים מזה, אבל האם זה הדבר שאמור לקבוע אם אותו אדם ראוי לתשומת הלב שלהם?

אם ננתח אותן קצת ונתעכב עליהן, נוכל ללמוד על העולם הערכי של אותן תוכניות ועל המסרים שהן מעבירות לילדים. התוכנית של יובל המבולבל מתחילה בשיר קופצני תזזיתי שבו הילדים יושבים מסביב לשחקן ודוחפים אותו וצועקים עליו שהוא "מבולבל" וטועה. מה שניתן להסיק מכך הוא שיובל המבולבל הוא מבוגר אבל ילד. הוא ילד-מבוגר, שילדים אחרים צריכים להסביר לו מה הוא עושה לא נכון. מעבר לכך, העובדה שהילדים דוחפים אותו (למרות שאין מגע פיזי) מעידה על ההיררכיה שהוא בתחתית שלה. הוא לא המבוגר שמסביר לילדים, המהווה דמות סמכותית, אלא הילדים הם הקובעים את הגבול ואת המותר והאסור ואת הדרך שבה צריך להתנהג. מהניסיון שלי (אני לא מפרט אותו כאן) יש בעיה קשה להרבה הורים עם הצבת גבולות. לא בכדי זהו נושא שעולה שוב ושוב בחינוך ילדים. אצל יובל המבולבל, הילדים הם הגבול, משהו שאני לא חושב שהוא בריא במיוחד בחינוך ילדים.

התוכנית של מר רוג'רס מתחילה גם היא בשיר. אבל לעומת יובל המבולבל, התוכנית מתחילה במבט על השכונה שבה מתגורר מר רוג'רס, ואז מתקרבים לביתו ונכנסים לתוכו. מר רוג'רס חוזר הביתה מהעבודה. הוא לובש חליפה ועניבה, והדבר מקרין בגרות. רק מבוגרים לובשים חליפה ועניבה והולכים (וחוזרים) לעבודה כל יום, בדיוק כמו הורים של ילדים רבים. הוא אדם מסודר, הוא תולה את החליפה בארון, לוקח סוודר שהיה מקופל, לובש אותו יפה, מסדר את העניבה, מוריד נעליים כדי לא ללכלך את הבית ומחליף לנעליים שאיתם הוא נוהג ללכת בבית. כל זאת הוא עושה תוך כדי שהוא שר לילדים. הדבר הזה חוזר שוב ושוב בתחילת כל פרק ששודר בכל יום. הוא מדבר ברכות ובנעימות ולאט, כך שילדים נרגעים כשהם רואים את התוכנית ומרגישים בנינוחות, ולא מקבלים גירויים אגרסיביים שגורמים להם להרגיש תחושה של אי-שקט. השיר של מר רוג'רס עוסק בעובדה שהיום יפה, והוא יום יפה לשכונה, ושמר רוג'רס תמיד רצה שתהיה שכן שלו והוא תמיד רצה שכן כמותך. מוטיב שחוזר המון בתוכנית של מר רוג'רס הוא שכל ילד הוא מיוחד ואהוב בשל כך, לא משנה מי. אצל יובל המבולבל אין סדר וארגון, ולא ברור כל כך מה המצב. השיר לדעתי בא להצדיק את העובדה שכל הזמן כולם אומרים לו מה לעשות, כי הוא "מבולבול", מה שהוא מעיד על עצמו לאורך כל השיר.

ההבדל בתכנים עצמם גם הוא תהומי. בפרק אחד, מר רוג'רס הראה לילדים איך מרכיבים כיסא קטן, ואז הוא לקח כנת ציור, והחל לצייר. מהר מאוד הוא שואל את הילדים כיצדהצבעים הללו מיוצרים, ואז מראים לילדים את תהליך הייצור של הצבעים. תוכנית נוספת בה צפיתי לא מעט, "אנטי מייבל" הבריטית, מלמדת את הילדים, למשל, על איך אופים לחם במאפייה, והתהליך מתחיל מגידול החיטה ועד שהלקוח קונה את הלחם בחנות. עוד דבר שהיא מלמדת למשל הוא כיצד נוסעים באוטובוס, ומה קורה אם שוכחים באוטובוס דבר מה. על הדרך היא מדברת על כלי תחבורה שונים, והצורך שלהם בדלק כדי לעבוד. באמצעות תוכניות כאלה, הילדים לומדים על העולם הפיזי שהם מוקפים בו, ויוצאים לאחר צפייה בתוכנית עם ידע משמעותי כדי להבין את הסביבה שלהם. כל זה נעשה בנינוחות, ברוגע ובנעימות.

לעומת זאת, בתוכנית שעוסקת (ושמה כן הוא) ב"טיול", יובל המבולבל חצי מהזמן אורז דברים, רק כדי שהבובה שאיתו, שגם היא תמיד מתקנת אותו ומסבירה לו (לא להיפך), תאמר לו שהוא לוקח דברים כבדים מידי ושכך לא יוצאים לטיול. לאחר מכן הוא שר שירים ומשחק עם ילדים עד שנגמרת התוכנית. עם איזה ידע והבנה של העולם הילדים יוצאים מהתוכנית הזו?

אולי דווקא פעם ידעו לעשות טלוויזיה מעולה לילדים, והיום שכחו? בידי מי אנו מפקידים חלק חשוב מחינוך הילדים שלנו? האם אנשי מקצוע בוחנים את התכנים? יש ייעוץ פסיכולוגי, אבל כמו שראיתם, אני מבקר אותו בצורה חריפה. למה אף אחד לא מתערב ובודק היטב לעומק, עם חוקרים ומומחים, אפילו מהטובים שבעולם, ושואל, האם התכנים הללו עושים טוב לילדים שלנו? ומה הם לומדים מאותן תוכניות? האם הן מתאימות ועוזרות לילד להתמודד עם העולם הפיזי והחברתי שסובב אותו? כמו שראיתם, אני טוען שהם לא.

שאלות המשך שיש לעסוק בהן הן האם יש פיקוח על תוכניות הילדים? האם עושים מבחני אישיות, בודקים לעומק את מי שעומדים מאחורי התכנים הללו והאם הוא מוכשר ויש לו השכלה כדי להיות "אליל ילדים?" האם הוא המתאים ביותר לעבוד עם ילדים, האם יש לו גישה בריאה לילדים והאם יש לו סבלנות אליהם? האם הוא בעל ידע והשכלה והבנה של הנפש של הילדים? אני מותיר את השאלות הללו פתוחות.

את יובל המבולבל אולי לא נראה בקרוב כי הוא חשוד בצריכת סמים ויש כאלה שטוענים שאפילו בזנות. לעומתם, בסרט הדוקומנטרי על פרד רוג'רס, רואים שהוא בן אדם ערכי וטוב לב, שבאמת חשוב לו חינוך הילדים. כשאזל הכסף לתוכנית בגלל הצמצום בהשקעה בטלוויזיה הציבורית בארה"ב, הוא נקרא לדבר מול הסנאט האמריקאי. ב-6 דקות של נאום, הוא הצליח לשכנע את היו"ר של הוועדה לתקצב את הטלוויזיה הציבורית לילדים בכ-20 מיליון דולר. לאחר צפייה בזה, תראו ותבינו איזה הבדל יש בינו לבין יובל המבולבל.

קרדיט תמונה פרד רוג'רס: Derek Wolfgram.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.