בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

יובל לששת הימים: יש כיבוש והוא משחית...

יובל לששת הימים: יש כיבוש והוא משחית

,
עצם העובדה שאין פתרון נראה לאופק לסוגיית השטחים, לא פותרת אותנו מבחינה של ההשלכות המוסריות של המצב הנוכחי.

בימים אלו אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת ששת הימים. תוצאות המלחמה, בייחוד כיבוש שטחי יהודה ושומרון, שינו את פני החברה הישראלית. כפי שקבע פרופ' ישעיהו ליבוביץ' – "היום החשוב ביותר במלחמת ששת הימים הוא היום השביעי". מסיום המלחמה ניטשה מחלוקת עזה בנוגע לעתיד השטחים הכבושים. מן העבר האחד עמדו חלק ממנהיגי הציונות הדתית, ובראשם הרב חנן פורת, הרב משה לוינגר והרב צבי יהודה קוק אשר ראו בכיבוש השטחים הללו עדות נוספת לכך שאנו נמצאים בעידן המשיחי ובעקבות כך פעלו ללא ליאות לקידום התיישבות בחבל ארץ זה. מן הצד השני עמדו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ועם הזמן הצטרפו אליו גם אישים רבים כדוגמת חברי ארגון מצפן, עמוס עוז ואפילו בן גוריון. למרות הזמן הרב שחלף, המחלוקת בין הצדדים השונים לא שקטה ואף החריפה. אך, המציאות הריאלית השתנתה באופן דרסטי, היום מתגוררים כארבע מאות אלף איש בשטחי יהודה ושומרון, נתון בעל השלכות עצומות על עתיד השטחים. ואכן, בסקר שהתפרסם לא מזמן נקבע כי 62% מהציבור הישראלי סוברים כי אין כיבוש.

ברוב הסוגיות הפוליטיות, אני ממוקם בצידו הימני של המפה, במישור הכלכלי, במישור המשפטי ולרוב גם במישור הביטחוני. אך בסוגיה הכה מרכזית הזו לא הצלחתי מעולם לגבש דעה סדורה. נראה שאנו באמת נמצאים במלכוד סבוך עד מאוד שבכדי לפותרו נדרש ידע מעמיק וחשיבה יצירתית. על כן, אין בכוונתי, ונראה לי שגם אין ביכולתי, להכריע בסוגיה הסבוכה של עתיד השטחים. במאמר זה ברצוני להצביע על נקודה מרכזית ממנה הימין מתעלם באופן שיטתי. התעלמות שיש לה השלכות מוסריות עמוקות.

המצב בימינו

בקרב הימין רווחת הדעה כי "אין כיבוש" ובהתאם לכך, אין כיבוש משחית. בהקשר זה מוכרת קביעתו של נפתלי בנט "עם לא יכול להיות כובש בארצו". זוהי איננה דעה שולית בחברה הישראלית, גם חבר הכנסת אורן חזן טען – "אין כיבוש, הכבושים היחידים הם המלפפונים אצלי במקרר" ואפילו חבר הכנסת יאיר לפיד הכריז כי "אנחנו לא כובשים, זו הארץ שלנו". ברור שכוונתם של הדוברים הללו היא לא רק לקבוע עובדה היסטורית או משפטית, אלא לטעון טענה מוסרית אשר תיתן לגיטימציה למצב הקיים בשטחי יהודה ושומרון.

אינני היסטוריון ואינני משפטן, לכן אין לי כל כוונה להביע את דעתי בדבר מעמדם ההיסטורי-משפטי של שטחי יהודה ושומרון, אלא רק לעמוד על ההשפעות המוסריות של המצב הנוכחי על התושבים הערבים ביהודה ושומרון. רבים מתעלמים, ואולי אף אינם יודעים, כי הריבון בשטחי יהודה ושומרון הוא לא ראש מממשלת ישראל אלא אלוף פיקוד המרכז. כלומר, החוק הישראלי אינו חל באופן ישיר בשטח זה, אלא רק לאחר אישרור של הדרג הצבאי. משמעות הדבר היא שתושבי יהודה ושומרון, הן הערבים והן היהודים, נמצאים תחת שלטון צבאי. נכון שמאז הסכמי אוסלו השלטון הצבאי הופחת באופן משמעותי וניתנו לפלסטינים עצמאות מסוימת, אך אין זה משנה את העובדה בדבר קיומו.

השאלה המתבקשת היא "מה רע בשלטון צבאי?". על אף שהתשובה נראית לי ברורה, אנסה לענות עליה באופן מעמיק. ראשית, הצבא, בניגוד לשלטון המדיני שלנו, אינו מתנהל באופן דמוקרטי והוא נטול מנגנון שיגביל את כוחו. לכן, המפקדים הבכירים והזוטרים אמונים על קביעת המדיניות בשטח, דבר שהוביל ועוד יוביל בעתיד לעוולת רבות. שנית, המצב בו חיילים צעירים מתרגלים למצב יום יומי בו הם שולטים באוכלוסיה זרה ואף עוינת, שליטה אשר מתאפיינת בכניסה לבתים בשעות הקטנות של הלילה ובדיקה גופנית של פלסטינים במחסומים, מוביל בהכרח לעיוות הרגש המוסרי והפיכתו לגס ומחוספס. לא חסרים עדויות של חיילים אשר הודו כי הם חשו אי נוחות בפעם הראשונה שבה נאלצו להיכנס לבית פלסטיני באמצע הלילה, אך עם הזמן התרגלו לכך ואף הרגישו שהם בעלי הבית. איני בא בקובלה לחיילים שמגנים עלינו יום יום, אלא אני מכיר בכך שכאשר אדם עד באופן יומיומי לעוול מוסרי, מצפונו מתקהה והוא הופך להיות אדיש לדבר ולעיתים אף מוצא לכך צידוקים. אני לא מדבר על האירועים הקיצוניים עליהם מדווחים ארגונים כמו בצלם ושוברים שתיקה, אלא על המצב היומיומי והעוולות אותם הוא גורר. אלונה קמחי הביעה את הרעיון הזה באופן יוצא מן הכלל בשיר שביצע בעלה, יזהר אשדות, "עניין של הרגל" –

אשמח אם תקשיבו לשיר בתום קריאתכם מאמר זה.

איני טוען שאין הצדקה למעצרים ולחיפושים ליליים, אך הרגישות המוסרית של האירועים הללו היא רבה ואל לנו להקל בה ראש. עלינו להכיר בכך שמצב בו ילדים קטנים רואים חיילים לוקחים את אבא שלהם, או אולי את השכן שלהם, הוא מצב איום ונורא והוא אמור לכאוב לנו ולחיילנו.

אז מה עכשיו? לא יודע. עצם העובדה שהמצב בו חיים התושבים הערבים ביהודה ושומרון הוא נורא, לא אומר שהאלטרנטיבה, יציאה חד צדדית, הסכם או סיפוח, היא עדיפה. אך גם אם המצב הנוכחי הוא הטוב מבין העולמות האפשריים, אין זה מהווה הצדקה להתעלמות מהעוולות היומיומיות. עלינו להכיר במצב העגום בו אנו נמצאים ולפעול באופן נחוש לצמצום העוולות המתרחשות בו. במובן זה אני מסכים מאוד עם דבריה של גולדה מאיר – "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". אמרה זו מבטאת מצד אחד את ההכרה במציאות העגומה אשר מכריחה אותנו לפגוע באזרחים פלסטינים, אך מצד שני היא דורשת מאיתנו לפעול באופן רגיש ומוסרי. לצערי, הימין הישראלי בוחר, מטעמי נוחות, לעיתים קרובות להתעלם מהיבט זה.


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.