בחירת העורך

#יוםללאאישה זו לא הדרך

,
לכבוד יום האישה, תנועת ״צעדת הנשים״ בחרה להוביל שביתת נשים כוללת בארה״ב. אך במקום להועיל למאבק לחיזוק מעמד האישה, הן עושות בדיוק ההפך.

לכבוד יום האישה הבינלאומי, תנועת ה-Women’s march, שארגנה את צעדות הנשים בינואר השנה (בעקבות בחירתו של טראמפ לנשיאות), הכריזה על יום-ללא-אישה: שביתת ״סולידריות״ של נשים באשר הן בכל ארה״ב. כך הן מתארות את השביתה באתר הרשמי של התנועה:

ביום האישה הבינלאומי, ה-8 למרץ, נשים ובני הברית שלהן יפעלו יחד למען הגינות, צדק וזכויות האדם של נשים וכל אלו שמדוכאים על בסיס המגדר שלהם, באמצעות יום אחד של הפגנות סולידריות כלכליות.

מילים יפות, אין ספק (על אף שהן נכתבו, כנראה, גם על ידי המחבלת המורשעת הזו, שהיא ממובילות התנועה). אך מה הן בעצם דורשות, ומדוע יש צורך בשביתה של נשים באשר הן בשביל להשיג זאת?

מהמארגנות של ״צעדת הנשים״ (צילום: Rosa Pineda)

 

מי שובתות?

ההנחיות שפרסמה התנועה לאלו המעוניינים לקחת חלק בשביתה, פשוטות מאד:

  1. נשים ימנעו מלעבוד בשכר או שלא בשכר.
  2. אנו מבקשות מכולם להימנע מקניות בחנויות או אונליין. החריגים הם עסקים מקומיים קטנים ועסקים בבעלות נשים התומכות בנו.
  3. לבשו אדום כהבעת הזדהות עם השביתה.
  4. אנו מבקשות מגברים תומכים להשתמש ביום הזה בכדי להפעיל לחץ על המעסיקים ועל הממשלה ליישם תשלום שכר שווה לנשים, וחופשת לידה מספקת בתשלום לנשים.

אם לאמץ (רק לרגע) את הז׳רגון של השמאל האמריקאי, השובתות הן נשים פריווילגיות, שנמנעות מעבודה על חשבון נשים שאינן פריווילגיות ועל חשבון הציבור האמריקאי כולו. שכן, מיהן הנשים שיכולות פשוט להחליט לא להופיע לעבודה למשך יום אחד, אם לא נשים מבוססות עם יציבות משמעותית במקום העבודה? ברור הרי, שנשים קשות יום, אימהות חד-הוריות, מפרנסות יחידות וכיו״ב, שנאלצות לעבוד קשה יום-אחרי-יום בכדי לפרנס את משפחתן לא יכולות להרשות לעצמן לוותר על יום עבודה ככה סתם. לא רק שהן אינן יכולות לוותר על יום עבודה, הן נאלצות להתמודד עם הילדים, שנשארו בבית היום כיוון שהמורות שלהן שובתות (לא רק בישראל למורות קל לשבות, מסתבר).

מארגנות המחאה אף מתגאות בטוויטר בעובדה שמומחים מעריכים את עלות השביתה (במצב היפותטי בו כל נשות ארה״ב ישבתו) בכ-21 מיליארד דולר. לא ברור אם הן לא מבינות את משמעות הדבר, או שהן מבינות לחלוטין שמדובר בהפסד של 21 מיליארד דולר לציבור האמריקאי, ופשוט לא אכפת להן.

השביתה שלנו תעלה לכולכם הרבה כסף! (צילום: צילום מסך)

נראה שה-״סולידריות״ שמארגנות המחאה מעודדות יתרום בעיקר לאגו של ברות-המזל שיכולות לוותר על יום עבודה, ושפחות מעניין אותן מי ישלם את החשבון.

על מה הן בעצם מוחות?

מארגנות המחאה כותבות כך:

המטרה היא להדגיש את הכוח הכלכלי ואת המשמעות שיש לנשים בכלכלה האמריקאית והעולמית, תוך הדגשת העוולות הכלכליות שנשים ופרטים שאינם קונפורמים בהגדרת המגדר שלהם נאלצים להתמודד איתם.

ראשית, נתחיל במה שהן לא טועות בו. נשים הן אכן חלק משמעותי מהכלכלה האמריקאית. ליתר דיוק, נשים מרכיבות 46% מכוח העבודה הכולל בארה״ב. כלומר, הן מהוות כמעט חצי מכוח העבודה האמריקאי. נשמע לי כמו שוויון. תמוה בעיניי שבכדי להדגיש את חוסר השוויון שקיים, לכאורה, בכלכלה האמריקאית, מארגנות השביתה בוחרות להדגיש דווקא את הכוח הגדול שיש לנשים בה.

עוד טוענות המארגנות, שהשביתה נועדה לקדם ״תשלום שווה״ לגברים ולנשים, והן מעודדות בעלי עסקים וגברים להצטרף למאבק בכדי להבטיח שאכן כך יהיה המצב. בכך הן ממשיכות לתחזק את המיתוס שנשים מופלות לרעה באופן שיטתי בשכרן ביחס לגברים המבצעים אותה עבודה בדיוק. ראשית, אפשר לגייס רק מעט שכל ישר בשביל להבין שהטענה הזו איננה סבירה בעליל, שהרי, אם נשים אכן היו מרוויחות באופן שיטתי שכר נמוך יותר מגברים על ביצוע אותה עבודה בדיוק, איזה מעסיק שפוי היה מעסיק גברים?

יתרה מכך, גם הנתונים לא תומכים בתזה שקיימת אפליה שיטתית נגד נשים. ברור, השכר הממוצע נמוך משמעותית (ודאי נתקלתם בטענת ה-״33%״), אך הוא לא מוכיח את ההשערה. השאלה המרכזית היא, האם נשים מרוויחות פחות בגלל שהן מופלות לרעה, או פשוט בגלל הבחירות שהן עושות (עובדות פחות שעות, לוקחות הפסקות ארוכות לטובת היריון או טיפול בילדים וכיו״ב). מחקרים מכובדים מצאו כבר לפני שנים, שנשים צעירות וחסרות ילדים מרוויחות לא פחות, ולפעמים אף יותר מהגברים בגילן.

אני לא טוען שנשים לעולם אינן מופלות לרעה עקב המגדר שלהן, זו תהיה טענה טיפשית. אך מארגנות המחאה, שמבקשות מהציבור ״להפעיל לחץ על הממשלה״ מתחזקות את האמונה השגויה שבארצות הברית של אמריקה, נשים מופלות לרעה על ידי מוסדות המדינה בצורה שיטתית. אם כך, הראו לי בבקשה את החוקים המפלים. הצביעו על האפליה השיטתית. אני ודאי אתנגד להם. אך הן לא עושות זאת. במידה רבה זה דומה לקריאות הנפוצות היום בארה״ב בדבר ״גזענות מוסדית״ – אין צורך להוכיח אותה, פשוט לקרוא בשמה. זהו, למעשה, הוויתור המוחלט על המאבק למען מה שבאמת צריך להיאבק בו, לטובת מונחים חסרי תוכן והרגשה טובה של מאבק בלב.

לא הכל ורוד, אבל המחאה הזו משיגה את ההיפך

ארה״ב רחוקה מלהיות מושלמת, גם ישראל. כפי שציינתי, לא ניצחנו עוד את השוביניזם בדיוק כפי שלא ניצחנו עוד את הגזענות. אך מחאות כמו זו הן מקל בגלגלי התנועה שאמורה לקדם אותנו לשם. בדרישות להרחיב ״זכויות״ סוציאליות כמו חופשות ללא תשלום וקצבאות ילדים, היא מבקשת חסד, במקום לעודד מצוינות ועבודה קשה.

השינוי לא יגיע מחיזוק תחושת הקורבנות, הוא לא יגיע מאפליה ״מתקנת״ ולא מהעברות כספים שרירותיות מאנשים מסוימים לאחרים. כתבתי לפני שבוע מדוע אני חושב שאין סיבה שאנשים יממנו את תחביביהם של אחרים, ובאותו אופן אני חושב שאין כל סיבה שאנשים יממנו את ילדיהם של אחרים.

השינוי קורה (וקרה בעשרות השנים האחרונות) לאור העובדה שנשים הן מוכשרות, חכמות וחזקות לא פחות מגברים. במקום לעודד נשים צעירות להאמין בעצמן, המחאה הזו מחזקת בהן את התחושה שהן זקוקות לצדקה בשביל להתקדם. היא משדרת להם שללא כספים שיועברו אליהן בכוח, וללא אפליה ״מתקנת״ בחסות החוק הן לא יכולות להצליח.

התנועה הפמיניסטית צריכה להיאבק בצורה נקודתית בתופעות הספציפיות שעדיין דורשות מאבק, ולהפסיק לעודד נשים לחשוב שרק באמצעות חסדם של ״בעלי העסקים והממשלה״ הן יוכלו להצליח. נשים חזקות מוכיחות את זה כל יום מחדש, והן תורמות הרבה יותר לקידום המטרה החשובה הזו.

 


שתף:
 
  • עידו גולדברג

    חבר מערכת, מעצב ומתכנת האתר. סטודנט בתכנית הפכ״מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי-המדינה) באוניברסיטת ת״א ועובד כאנליסט בחברת סטארטאפ ישראלית. ליברל קלאסי, כותב על פילוסופיה ופוליטיקה.