בחירת העורך

יומנו של פריבילג

,
יובל בנשלום הוא גבר לבן ופריבילגי המנסה למצוא את עצמו בשיח הפרבילגיות הציבורי

זה קרה במהלך ארוחת שבת נעימה ביותר בירושלים, בה מצאתי עצמי סועד גבר יחידי, עם עוד כ-8 נשים, אחת מהן היא בת זוגתי היקרה. במהלך שיחה ערה, אחת הסועדות הביעה דעה על דבריו של איש תקשורת ופטרה אותן כאמירות של "גבר לבן פריבילג". חלק מהנוכחות הנהנו בהסכמה, על אף שלא היה ברור לי מדוע העובדה הזו שינתה משהו ביחס לדבריו של איש התקשורת, מעבר להאשמה בדבר היותו גבר ולבן. חשוב להבהיר, היה לי ברור שלא הייתה כאן כל כוונה להעליב אותי אישית, גבר לבן מובהק בעצמי. עדיין, משהו במהלך הדברים, שאינו נדיר בשיח החברתי שלנו, הרגיש לי לא נכון. איני יכול לדמיין מצב בו הייתי מעז לומר "היא אישה שחורה" כדי להצדיק טיעון כנגד דבריה של מישל אובמה, והפריע לי שהביטוי "גבר לבן פריבלג" נזרק לחלל האוויר כביטוי לגיטימי ללא הבעת מחאה כלשהי. האם היותו של אדם גבר ולבן הופכת את דבריו לדברי הבל עד שהוכח אחרת? לאחר אותו ערב ירושלמי קריר ובעקבות אותה אפיזודה, הפלגתי במחשבותיי למסע מפרך לפתרון שאלת הפיל שבחדר, שיח הפריבילגיות המתקיים בחברה המערבית. אני משתף אתכם/ן במחשבותיי בחיל ורעדה, זאת משום שהן נדדו גם לניסיון חקירה לגבי המקום שלי בתוך הנושא השנוי במחלוקת. אז אנא, גבירותיי ורבותיי, היו עדינים ופתוחים, והצטרפו לנבכי מחשבתי.

אני גבר לבן. האם אני "פריבילג"?

איך שאני לא הופך את זה, התשובה חיובית. אני גדלתי במדינה עשירה יחסית, ביישוב מבוסס, שני הורי אקדמאיים ולא ידעתי לעולם מהו מחסור. יש לי בהחלט "גב כלכלי" שנותן לי ביטחון בחיים. אף פעם לא הייתי קרוב לרעב או למחסור ותמיד חייתי חיי רווחה. גרתי שנה באנגליה בילדות, שזו פריבילגיה רצינית לכל הדעות. אינני זוכר שחשתי אי נוחות בשל היותי גבר אשכנזי לבן בחברה הישראלית, ע"פ רוב. עדות לכך היא שקבוצת השייכות האתנית-תרבותית שלי, גברים-אשכנזים-לבנים, ללא ספק מחזיקה בעמדות מפתח במדינה, בשיעור גבוה מחלקה היחסי באוכלוסייה הישראלית. אם יש פריבילג, שיופיע מיד – והפריבילג הזה הוא אני.

איזו אחריות/מגבלות מטילה עליי הפריבילגיה?

כאן הגענו לחלק המעניין. האם יש חשיבות להיותי פריבילג? האם זה חלק מרכזי בזהות שלי? מה לעזאזל אני אמור לעשות עם זה? בהינתן שאני מקבל את ההנחה שהתמזל מזלי להיוולד במקום הנכון, בזמן הנכון ולמין הנכון, האם עלי לקבל על עצמי סוג מסוים של אחריות/מגבלה בשל כך? לאחר מחשבה בנושא, הגעתי למספר אספקטים בהם אני חושב שאכן מוטלת עלי אחריות חברתית מסוימת לאור מצבי.

  • צריך להכניס לפרופורציה את "הבעיות שלי". האם אהבתי שאמרו לידי "גבר לבן פריבילג" בדיון כאילו אני לא שם? לא ממש. אבל תכלס, זה לא באמת נורא. מהרבה בחינות, אם זה חוסר הצדק שאני צריך לסבול, מצבי באמת די טוב. עדיף לחשוב מחשבות על היותך פריבילג כשאתה הולך לבד ברחובות ירושלים בלילה, מאשר להיות בחורה שחוששת שזר עלול לתקוף אותה בחסות החשכה. נכון, גם אותי יכולים לתקוף, אבל סטטיסטית הסיכויים לכך קטנים הרבה יותר. זה אולי נראה טריוויאלי, אבל זו בהחלט פריבלגיה, אחת מני רבות בהן זכיתי ללא שום מאמץ מצדי.
  • לא לספר לעצמי שאני מוכשר ומצליח (רק) בתור אינדיבידואל. נכון, אמא תמיד אמרה לי שאני מיוחד, ואולי אני אכן כזה, אך עלי לזכור שהיה לי הרבה מזל שרבים אחרים לא זכו לו, הן מבחינה כלכלית,  משפחתית, חברתית וכיו"ב. עלי להכיר בכך שישנם אנשים לא פחות מוכשרים ממני, שהפוטנציאל שלהם אינו מנוצל כיאות ושגורם מרכזי לכך הוא תנאי הפתיחה הפחות טובים שלהם. ללא קשר הכרחי לדעות ספציפיות בנושאי כלכלה וחברה, יש לי גם מחויבות להפוך את המדינה שאני חי בה למקום שבו יהיו לאנשים נוספים הזדמנויות דומות לשלי. אינני צריך להיות נזיר ולוותר על שאיפותיי האישיות, אבל כן רצוי שלא "אעוף" על עצמי יותר מדי ואזכור להתנהג כבנאדם.
  • אפשר וצריך ללמוד מניסיון של אנשים שונים ממני ולא להניח שאני יודע הכול על כולם. כן, אני אף פעם לא ארגיש מה זה להיות חייל אתיופי שחור ביחידה של חיילים לבנים בצבא, ואף פעם לא אדע מה עובר במחשבותיה של סטודנטית דתייה בפקולטה למשפטים שנאמר לה שהיא חיה "בתודעה כוזבת" בשל בקשתה למחיצה בנשף הסיום. לעולם לא אדע מה עובר בראשו של חרדי כשהוא ינסה להסביר למעסיקיו למה עשויה להיות לו בעיה לעבוד במשרד בחדר סגור יחד עם אישה נוספת. וודאי שלא אתחיל להרגיש את המורכבות של להיות ערבי במדינה יהודית. ברור לי גם שקבוצות נשים,חרדים,ערבים,דתיים אינן קבוצות מונוליטיות בהן כולם חושבים אותו דבר בכל נושא. בכל זאת, מוטלת עליי האחריות ללמוד עד כמה שניתן על מגוון הדעות והקבוצות שיש בחברה הישראלית, מתוך רצון להבין ולא מתוך פחד. בבואי לגבש תפיסת עולם, אסור שאסתמך על ההטיות המוקדמות שלי ביחס לאדם ו/או לקבוצה.

אני פריבילג ומוטלת עליי אחריות – האם הדבר מצדיק את שיח הפריבליגיות?

כאמור, אני פריבילג, והגעתי למסקנה שמוטלת עליי אחריות בשל כך. עם זאת, עדיין מקוננת בי תחושת חוסר נוחות משיח הפריבילגיות הקיים בחברה, על כך שאינני יכול לתת לו צידוק מעשי, לא ביחס לעצמי או ביחס לאף אחד אחר. כפי ש"פריבילג" לא נראה לי כינוי שקרוב לתאר אותי באופן מלא, אני מניח שהוא לא מתאר אף אדם הזוכה להיקרא כך. אני לא זוכר שניתנה לי חברות למועדון גברים-לבנים-אשכנזים סגור, ואכפת לי בחיי גם מעוד הרבה אנשים שהם לא גברים ו/או אשכנזים ו/או לבנים. חשוב מכל, כמעט אף פעם לא הבנתי עד הסוף כיצד עובדת היותו של פלוני פריבילג תורמת לדיון – האם זה אינו פשוט כשל אד-הומינם (טיעון לגופו של אדם) מחופש לטיעון אינטליגנטי ותקף? האם אמת לא צריכה להישמע ממי שאמרה, ללא הבדל דת גזע ומין?

אז מה בתכלס אני רוצה להגיד? שגם אם יש פריבילגיות, הן אינן צריכות להיות מרכזיות בשיח הציבורי, ושגם אם אני פריבלג בעצמי, אינני צריך לקבל  את הטענה "גבר לבן פריבילג" כטענה מנצחת בדיון או בשיח, בדיוק כפי שלא אקבל את פסילת דעתם של נשים או שחורים בשל מינן/צבע עורם. אין כמעט סוגיה פוליטית/חברתית/הגותית לגביה יש ערך כלשהו לקבלת טיעון הקשור לגופו של אדם, והשאיפה הכללית צריכה להיות לדבר לגופו של עניין. לכל גבר ואישה יש זכות להביע עמדה בכל נושא, ועמדתם צריכה להישמע כל עוד דבריהם הם דברי טעם. באופן אישי, מי שידבר אליי בססמאות של פריבילגיה ולא יטען טיעונים בעלי תוכן, לא יזיז אותי במילימטר מעמדתי בשום עניין בעל משמעות.

ולמי שחושב שישנה סתירה בין הדברים הללו לנאמר בפרק השני – טעות בידו. הבנה שאתה נמצא בקבוצה של אנשים במצב סוציו-אקונומי גבוה יותר, אינה גוזרת עליך לקבל את זה שדעתם של "חסרי המזל" נכונה יותר בהכרח משלך. היא אינה תנאי הכרחי או מספק לקבלה של שיח שבטי בו "המסכן" בהכרח צודק וה"פריבילג" בהכרח טועה. אסור לקבל "שיח של זהויות" ששופט אדם לפי צבע עור, מגדר או השתייכות זהותית כלשהי, ולא לפי תוכן רעיונותיו ותפיסותיו, גם אם שיח זה יוסווה באופן מחוכם תחת המונח פריבילגיה. קבלת שיח שכזה משולה בעיני להפסקת האמונה במורכבות של אנשים, וביכולת שלהם לחשוב באופן עצמאי ולפתח לעצמם זהות משלהם, שלא קשורה רק בתנאי זהות אתניים-מגדריים-מעמדיים. אני לא טוען שאין לנו הטיות מסוימות הקשורות למקום ממנו באנו, אבל כן בוחר להדגיש שהמקום ממנו באנו לא צריך למנוע מאתנו להגדיר מי אנחנו ומה אנחנו חושבים. הדרישה המוצדקת להיות אמפתי וללמוד על השונה והאחר לא צריכה לבוא על חשבון היכולת לגבש דעה באופן עצמאי, בכל עניין שהוא. העובדה שרוב הגנרלים הינם גברים, אינה אמורה למנוע מאישה לדבר על נושאי הביטחון. העובדה שנשים עדיין מעורבות יותר בגידול הילדים בבית, אינה אמורה לאסור על גברים להשמיע את דעותיהם בנוגע להסדרה המשפטית של נושאי המזונות והגירושין. העובדה שחילונים אינם שומרי מצוות, לא צריכה למנוע מהם להביע עמדות על מה ראוי ולא ראוי בעולם ההלכה היהודי. מותר וצריך לדבר בכבוד, בזהירות וברגישות, אך לעולם אסור לפחד להביע דעה.

כל הגדרה, בין אם פמיניזם, יהדות, ציונות, סוציאליזם, הומניזם, ליברליזם וטבעונות, צריכה להיות פתוחה לתוכן ופרשנות מכל אדם. האחריות שלנו היא למלא את ההגדרות הללו בתוכן, ליצור הגדרות חדשות אם צריך, ולהחליט מהן מטרות חיינו כיחידים, כקבוצות, כמדינה וכחברה אנושית תוך שיח מפרה, מגוון ופתוח. ניתן בעיני לנהל שיח רעיוני/ערכי שלא יהיה מנותק מסוגיות של זהות ושייכות מבלי להיות משועבד להן. אפשר לקיים שיח שבו תוכן הדברים, ולא הזהות האתנית-מגדרית של דוברם, יהיה תמיד הקריטריון המרכזי לשיפוט. זה בידינו, אם רק נבחר בכך. בינתיים אני הקטן, פריבילג שכמותי, אמשיך בחלקת האלוהים הקטנה שלי להביע עמדה על כל נושא שאמצא לנכון ללא תחושת נחיתות מובנית.


קרדיט תצלום:
Flazingo Photos
שתף:
 
  • יובל בנשלום

    סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.