‎קורא‫/‬ת‫:‬

יחסם של הפלסטינים לשרון בעקבות ההתנתקות...

יחסם של הפלסטינים לשרון בעקבות ההתנתקות

,
15 שנה לאחר ההתנתקות מעזה, מעניין לחזור ולראות כיצד התייחסו פובליציסטים פלסטינים שונים לתכנית הדרמטית של אריאל שרון טרם ביצועה. החשדנות הפלסטינית כלפי שרון וממשלת ישראל, ונבואות הזעם שהתלוו לחלק מהתחזיות, נראות רלוונטיות גם מנקודת מבט ישראלית בימינו אנו.
image_printגרסא להדפסה

ההתנתקות של קיץ 2005 הייתה אחד האירועים הסוערים שהשפיע רבות על החברה בישראל והערבית בעזה. מאז ההכרזה הדרמטית של שרון על כוונתו לבצע את המהלך, הפינוי זכה לפרסום וניתוח רחב בעיתונות הפלסטינית, שהרבתה לעסוק בנושא ולהתייחס אליו באופנים שונים. פרשנויות והסברים ניסו לתאר את הלכי הרוח בקרב הפלסטינים ואף ניסו לעמוד על החלטת שרון לבצע את הנסיגה הגדולה.

אך למרות ההנחה המקובלת, לכאורה, שהפינוי התקבל באופן חיובי בקרב הפלסטינים, השיח באותם ימים חשף הסתייגויות ולבטים פנימיים בנוגע למהלך החד צדדי. רטוריקה זו הושפעה, בין השאר, מהמנהיג 'מחרחר המלחמה' שהפתיע ובישר על ההתנתקות, האופן המהיר שבו היא נעשתה והעמימות הכבדה שריחפה מעל עתיד עזה, איו"ש וירושלים.

דמותו של שרון בעקבות ההתנתקות

אריאל שרון, מקים ההתנחלויות, באחת מהחלטותיו הקשות, קרא לפינוי כל חבל עזה וצפון השומרון. כזכור, שרון כבר השתתף בפינוי רחב היקפים עוד בימית, כשר הביטחון. אך למרות הצהרתו דאז ש"בשום פנים ואופן אין להשתמש בצה"ל נגד מתנחלים, כי צה"ל הוא צבא העם", החליט שרון הפעם לבצע את הפינוי בעזרת כוחות צבא מסיביים. העקירה משכה אליו זעם ותסכול מצד תושבי גוש קטיף, וגם ממרבית בוחריו לאור ההחלטה השנויה במחלוקת.

אך מעניין שדווקא הפלסטינים,שהתבשרו על הודעה חיובית כביכול, התקשו לקבל את הנסיגה של שרון כצעד שמבשר על אופטימיות מבחינתם. היו לכך מספר סיבות: ראשית, הוגה המהלך- שרון עצמו–נתפס כדמות מלחמתית ושלילית בעיני העולם הערבי בכלל וברשות הפלסטינית בפרט.[1] פלסטינים רבים התקשו להתייחס לשרון כמי שבאמת עבר שינוי עמוק בעמדותיו הפוליטיות והחליף את אהבתו למתיישבים ולהתנחלויות באהבת הויתורים והשלום. כמו כן, חשוב לזכור שבמשך כהונתו של שרון,הוא לא תכנן פעולה כלשהי בנידון (דין נצרים כדין תל אביב). ולכן, החלטתו לסגת מכל רצועת עזה הייתה מפתיעה ומחשידה כאחת.

סיבה נוספת לחשד שאחז בפלסטינים נוכח בשורת ההתנתקות היא אמירתו הנחרצת של שרון, חרף הפינוי, שאין בכוונתו לדון על ירושלים, וחששו לנאום בעצרת השמאל הגדולה למען ההתנתקות שנערכה בחודש מאי. אלה לא חיזקו את אמינותו של שרון כמי שמעוניין ביוזמת שלום רצינית עם פרטנר פלסטיני שאיתו הוא מוכרח להיות בדיאלוג ולא במונולוג.

מאפייני השיח המורכב מול הפינוי

רטוריקה שלילית כנגד הפינוי בעזה הופגנה מפי עיתונאים, אינטלקטואלים ואנשי ציבור פלסטינים מגוונים. בדבריהם הם התייחסו בין השאר לכלא העזתי העתידי והאשימו את שרון בהונאה ושימוש כוזב של המהלך.

השר לשעבר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית,השאם עבד אל רזק, לדוגמא, טען שמטרתו של שרון הייתה רק להכתיב פתרון לפי רצונו ואמונתו. הוא הדגיש שחיזוקו הפוליטי של אבו-מאזן יכול היה לגרום לו בעיה, כי משאלתו של שרון הייתה המשכת האנרכיה בצד הפלסטיני, כדי להשיל מעל לכתפיו את 'עול' החתירה לשלום. לטענתו, על אף האבסורדיות, שרון העדיף שידו של החמאס תהיה על העליונה ושהכאוס ימשיך.

בנוסף, עבד אל-רזק ציין שההתנתקות רק הרחיבה את 'חצר הטיולים' של האסירים הפלסטינים ושהפינוי לא הביא שום דבר טוב באף תחום. וזאת בניגוד להצהרתו של שרון, לפיה הפינוי יביא לשיפור בכל התחומים: בטחון, כלכלה, ושלום. עבד אל-רזק הדגיש שהפלסטינים לא ראו בהתנתקות צעד מבורך ותוכניתו של שרון הצביעה על כך שאין פרטנר פלסטיני מלכתחילה, ולכן אין בתוכנית בשורה של שלום.

גם חנאן עשראוי, חברת המועצה המחוקקת, טענה ששרון מבקש להפוך את עזה לבית סוהר גדול, תחת תירוץ של תכנית ביטחונית ודמוגרפית המשוללת הסכם שלום ארוך טווח. הנסיגה, לדעתה, תביא להרעת מצבם של הפלסטינים, ואין זה אלא ספין של שרון כדי לתעתע בעולם.

העיתונאי חאפז אלברושי, במאמר בעיתון 'אלאיאם', האשים את שרון שהוא מעוניין בכך שהעולם יתבונן בפלסטינים כשהם בוזזים את האדמה של המתנחלים בעזה, ושרון אף מצפה שהעולם יאשים אותם בברבריות.

גם אבו יוסף, חבר מזכירות החזית לשחרור פלסטין,טען ששרון ישתמש בנסיגה להראות כביכול לעולם שהוא חפץ בשלום, בעוד שעזה תהפוך לבית כלא אחד גדול, והכול תוך כדי האצת הבנייה באיו"ש ובירושלים. יחד עם זאת,אבו יוסף הוסיף שההתנתקות היא פרי המאבק הלאומי הפלסטיני, וישנו קשר עמוק בין אותה נסיגה למאבק כנגד ישראל. אך גם הוא התקשה לראות בצעד הזה את חצי הכוס המלאה.

מבין אלו ששידרו יותר תקווה למהלך היו לדוגמא העיתונאי האני אלמצרי. הוא ביקר את עמדתם של הפלסטינים לנוכח עלייתו של שרון לשלטון, עמדה שכללה בעיקר לעג ובוז ותיארה את שרון באופן קיצוני וכמנהיג מטורף וגזען. בנוסף, הוא הגדיל לעשות וציין ששרון החדש החליף את שרון הישן, ובכך העניק שרון (בשם מדינת ישראל) הזדמנות היסטורית לפתור את הסוגיה אל מול הפלסטינים. אלמצרי הציע לפלסטנים לנצל את ההזדמנות ולקחת את גורלם בידם בעקבות הנסיגה שנקרתה בדרכם. ובמילים אחרות- מבחן ההוכחה מוטל כעת עליהם.

אך למרות הקרדיט שנתן לשרון, גם אלמאצרי התקשה לראות את הנסיגה מעזה כדרך לסיום הכיבוש. כרבים אחרים, הוא כינה את עזה שלאחר הפינוי-בית כלא גדול ואף חשש שזה יוביל לעוד אנרכיה 'ושואה' הומניטארית.

כדוגמת האופטימיות הזהירה של אלמצרי, אשרף אלעג'רמי טען שכעת הכדור נמצא במגרש הפלסטיני ועליהם לחדול מהטרור ולבנות צעדי אמון. בכך, הוא ניסה להדגיש את המסר השגוי שיש בתוכנית ההתנתקות, שנמכרת לעולם כאמת העטופה בשקר ישראלי, תוצרת החווה של שרון. עטיפה שהצליחה לגרום לנשיא בוש, שהעדיף כנראה מהלך דו צדדי עם הרשות, להגדיר את תוכנית הפינוי כ'מבריקה'.

גישה אמביוולנטית נוספת באה מצידו של ג'מאל אלסלאחת, מעיתון 'אלחיאת אלג'דידה'. אלסלאחת הראה כיצד מחד גיסא, הכיבוש הושלך אל מזבלת ההיסטוריה, בו תיאר את 'דמעות התנין' של שרון, בראותו את פרי טיפוחיו (המתנחלים) נעקר מעזה. אך מאידך גיסא, הדגיש את הצורך לציין לחיוב את המנהיגות הישראלית שהגיעה לתובנה בנוגע לפינוי ההתנחלות מעזה.

החשש מחיזוק וייהוד איו"ש וירושלים בעקבות הנסיגה

בנוסף לדמותו של שרון והמהלך החד צדדי שהעיב על האופטימיות, נשמעו טענות על כך ששרון החליט לפרק את ההתנחלויות בעזה, כדי שיהיה לו קל יותר מבחינה מדינית או אחרת לחזק את היישובים באיו"ש ובירושלים. דוברים פלסטינים רבים חששו לא רק מעתידה הלא-נודע של עזה אלא מהעצמתם של איו"ש וירושלים בידי ישראל. מדבריהם נראה שמדובר בסוג של אליה וקוץ בה, כלומר קבלה של חבל עזה תמורת הפקרת איו"ש וירושלים. 'מלכודת דבש' זו, הם טענו, תעמיק את הנוכחות הישראלית באיו"ש וירושלים תמורת עזה.

לשיטתתה של חנאן עשראוי, לדוגמא, בזמן שידו האחת של שרון עוסקת בבניית מהלכים מדיניים, ידו השנייה עוסקת בחיזוק יישובי הגדה וירושלים, ולכן מהלך הפינוי נטול תקווה. גם רג'אב אבו-סריה מאלאיאם, במאמר בעל כותרת מלחמתית: "ישראל מכריזה מלחמה על הגדה", טען שישראל מבצעת את הנסיגה כדי להכביד את ידה על הגדה המערבית לאחר הפינוי ואף בכוונתה להסלים את הסכסוך ולהיכנס למלחמה. הוא לקח דוגמא מאירועים קודמים שלאחריהם התרחשו פיצוצים, כמו הסכמי אוסלו, אשר הובילו לאלימות ולדרך ללא מוצא בקמפ דיוויד.

ח'ליל אלתפכג'י, מהמועצה המחוקקת הפלסטינית, ציין ששרון עושה בירושלים שימוש אסטרטגי. לטענתו, ניתן לראות שמאז הכרזתו על הפינוי, הוא מאיץ את ההתיישבות בהתנחלויות אחרות. החרבת עזה לשיטתו, היא בעצם הרחבת ההתיישבות באיו"ש וחיזוק מעמדה של ירושלים כבירתה של מדינת ישראל. אור הזרקורים שמופנה כעת כלפי עזה, מטרתו להסיח את הדעת ממה שנעשה בגדה ובירושלים. גם טלאל עוקל מאלאיאם הדגיש את הסכנה בהעברה של המתנחלים מעזה לאזור יהודה ושומרון, ואף התייחס לצרה גדולה עוד יותר – ייהוד ירושלים.

אשרף אלעג'רמי כינה את ההתנתקות כויתור כואב, במרכאות, שישראל כביכול עושה. לפיו, ה"ויתור" בא על חשבון הגדה וירושלים, באומרו שיש צורך בשינוי המצב באופן כולל ורציני. אך למרות שגם בתפיסתו של אלעג'רמי עזה נתפסת כביכול כאמצעי ולא כמטרה, ביחסו לפינוי מהזווית הישראלית, הודה שפעולת הנסיגה גרמה לשינוי חשוב במצב בישראל.

סיכום

למרות הנסיגה הדראסטית, ראש הממשלה אריאל שרון, לא הצליח לרכוש את אמון הפלסטינים, והמשיך להצטייר בעיניהם כפרסונה נון גרטה. דמותו הבעייתית של שרון מול הערבים האיצה והחריפה את החשש השלילי מההתנתקות.

בנוסף, ניתן גם היה לפעמים לשים לב לסוג של זלזול, לכאורה, שהשתמע מממסריהם הפנימיים ביחס לעזה: 'הדבר האמיתי', כביכול, הינו גאולת הגדה המערבית וירושלים. אך עזה, למרות השמחה וההתרגשות, מוגבלת במימוש חלום הנסיגה הפלסטיני.

במבט לאחור, אחרי קרוב ל-15 שנה, נראה שנבואות הזעם של דוברים פלסטינים אלו לא היו רחוקים כל כך מהמציאות. מצבם של הפלסטינים בהנהגת הרשות לפני הפינוי הייתה טובה יותר. אך כיום, תחת שלטון חמאס, עזה הפכה לשבר כלי, עם בעיה הומניטארית חריפה ביותר, שגורמת לחלק מהתושבים לשאוף להגירה. בנוסף, סבבי הטרור המתישים שנמשכים מאז ההתנתקות ועד לימינו רומזים שייתכן שלא יהיה מנוס מכניסת צה"ל לרצועה באופן קבוע יותר. גם בנוגע לחששם באשר לחיזוק איו"ש וירושלים, מסתמן שנוכחות המתיישבים במקומות אלו אכן התחזקה מאז. למעשה, ישנה הבנה גם בקרב גורמי שמאל שפינוי איו"ש הוא בלתי אפשרי כיום גם מבחינה טכנית, עקב גדילה ניכרת בכמות התושבים היהודים באיזור וצפיפות כללית במדינה.

קרדיט לתמונה מימין: אתר ויקיפדיה, יוצר התמונה הוא Orionist


אלעד בן דוד

תלמיד לתואר שלישי בלימודי מזה"ת בבר אילן ובמכון הגבוה לתורה, היה פעיל בעמותה לשחרור פולארד. כותב שירה ומתעניין בתרבויות ושפות.