בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הסכסוך: ירושלים כמשחק סכום-אפס...

הסכסוך: ירושלים כמשחק סכום-אפס

,
גם הרחוב הפלסטיני מאמין בירושלים המאוחדת.

בשבועות האחרונים אנו עדים לבדיה פלסטינית מוצלחת במיוחד שלצלילי חלילה העולם כולו רוקד. הבטחותיו של נשיא ארה"ב הטרי, דונאלד טראמפ, להעביר את שגרירות ארצו בישראל לירושלים, נענו באיומים באינתיפאדה שלישית מצד ההנהגה הפלסטינית ותחזיות אפוקליפטיות על חורבן הבית השלישי מצד ידידינו האירופים. לשיטתם, המהלך יגנוז סופית כל תקווה שנותרה – אם אי פעם הייתה כזו –  לפתרון הסכסוך על בסיס הסדר מדיני. אבו מאזן בעצמו הזהיר כי תהליך השלום ייעצר לאלתר במידה ותיושם ההחלטה האמריקנית. וכך למשל הדהד גם שר החוץ הצרפתי ז'אן-מארק איירו, בוועידת הפסגה האחרונה בפריז שמטרתה העיקרית הייתה לשעשע את עצמו, כי העברת השגרירות תהווה "פרובוקציה עם השלכות חמורות" על המזרח התיכון כולו.

אנו הישראלים עייפנו כל כך מזעקות הפלסטינים על כל הא ודה עד שהפכו עבורנו לרעש רקע, אף שסופן להשפיע במוקדם או במאוחר על דעת הקהל העולמית בין אם נרצה או לא. ומצדם למדו, כמובן, הפלסטינים ליהנות מההפקר, ובחלוף השנים גוברת בהדרגה תעוזתם. במקרה הזה, הסתירה שבסיס טענותיהם כל כך גלויה לעין שאף אחד מאתנו אפילו לא טרח לשים אליה לב.

האם אי פעם עמדה על הפרק הצעה כלשהי להסדר מדיני שכללה את מסירת ירושלים כולה לידי הפלסטינים? יותר מזה, האם בכלל תבעו אי פעם סביב שולחן המשא ומתן את ירושלים המערבית כחלק מבירתם המיועדת? אמנם הולכת וגוברת עזות מצחם של הפלסטינים בין סבבי שיחות, אך כמדומני טרם העזו לכלול בדרישתם את שכונות הר נוף וקריית יובל בגבולות אל-קודס הפלסטינית. ודאי שבנבכי מוחם חולמים גם על תל אביב. אך לומר זאת באנגלית טרם אזרו אומץ.

ובכל זאת, על רקע שתיקתה הרועמת של ישראל, הצליחו ליצר הפלסטינים בשיח התקשורתי קשר סיבתי ישיר ובל ינותק בין העברת שגרירות ארה"ב לירושלים לבין קץ תהליך השלום. שימו לב – לא למזרח ירושלים, כי אם לירושלים בכלל. לדידם הכרה אמריקנית בירושלים כבירת ישראל, ויהיו גבולותיה אשר יהיו, תסתום את הגולל על הקמת מדינה פלסטינית ותתסיס את הרחוב הפלסטיני כפי שאריאל שרון ז"ל אפילו לא חלם כשעלה בשנת 2000 להר הבית ויילד במו ידיו את אינתיפאדת אל-אקצה.

לא לראשונה מצלצלים דברי ההנהגה הפלסטינית כאיום מרומז של גובה דמי חסות מהמאפיה הסיציליאנית. וודאי שהם עצמם לא היו רוצים לראות עוד אזרחים ישראלים נרצחים בדם קר… אך אם תתעקש ממשלת ישראל לממש את תביעתה לירושלים כבירתה הנצחית, ואפילו בגבולות 67', דמה בראשה. את זעמו של העם הפלסטיני לא יוכלו גם הם לרסן.

על פניו, מנקודת המבט הישראלית אין בכל זה חידוש. עם כל הציניות שבדבר, בסופו של יום הנהגת אש"ף בחרה לנקוט, באופן רציונלי לחלוטין, במהלך מוכר שכבר הוכיח את עצמו בעבר מבחינתם. בשדה הקרב התקשורתי מצליחים הפלסטינים לסובב את הקהילה הבינלאומית סביב האצבע הקטנה פעם אחר פעם, ולגבות מישראל מחיר מדיני וכלכלי שבזירה הצבאית כבר אינם מסוגלים לגבות. במובן זה, זעקות השבר של הרשות הפלסטינית על העברת השגרירות אינן אלא תמרון הסברתי מחושב וניצול הזדמנות פוליטית להצדיק את סרבנותה לשבת לשולחן המשא ומתן עם ישראל בפני דעת הקהל העולמית ועוד לגלגל את מלוא האחריות לקיפאון המדיני אלינו. עד כאן אין חדש תחת השמש.

אך ממבט קרוב, מתגלה משמעות עמוקה יותר בבסיס המהלך הפלסטיני שמיטב פרשנינו בוחרים להתעלם ממנה באלגנטיות. יותר משהיא מתאווה לחבוט בישראל בזירה הדיפלומטית ככל שמזדמן לה הדבר, קנאית הנהגת אש"ף מעל הכל להישרדותה, במלוא מובן המילה. העומדים בראשה מודעים היטב, עד כאב, לפופולריות המבעבעת תחת פני השטח של תנועת החמאס ברחבי יהודה ושומרון ולאפשרות הממשית שזו תשחזר שם את ההפיכה הצבאית המופתית שהובילה ברצועת עזה ביוני 2007. התעטפות הרחוב הפלסטיני ההפכפך בירוק הייתה ונותרה חלום הבלהות של אבו-מאזן, המעצב את מדיניותו כלפי ישראל לא פחות מכל שיקול גיאופוליטי חיצוני.

אם כן יציאתם של אנשי פת"ח מגדרם כנגד האפשרות שריבונות ישראל בירושלים ולו במטר רבוע אחד תזכה להכרה בינלאומית כלשהי, שופכת אור בראש ובראשונה על רחשי ליבו של העם הפלסטיני עצמו. אלמלא כך הגיבו, היו נותנים במו ידיהם תוקף לטענות החמאס הנמסרות בלחשושים מאוזן לאוזן בסמטאות הקסבה ובמחנות הפליטים כי הנהגת הפת"ח, מושחתת ושבעה, כבר מזמן עייפה מהמאבק המזוין בכובש הציוני וכיום מעדיפה לרחוץ את ידו סביב שולחן המשא ומתן מאשר ללחום באמת על חירות פלסטין ולהסתכן באובדן כיסאה החמים והנוח. רוח גבית שכזו לכרסום המתמשך בלגיטימציה של שלטון אש"ף המחריף ממילא בשנים האחרונות, עלולה להביא להפלתו הפתאומית בשטחי יהודה ושומרון מהר יותר משמרבית הציבור הישראלי מוכן לתפוס.

עלינו להביט נכוחה אל המציאות בשטח. תאמר האמת: מנהיג פלסטיני אשר יכיר בישראל כמדינה יהודית שבירתה ירושלים – דמו בראשו. הסקרים מדגימים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מרבית האוכלוסייה הפלסטינית איננה רוגשת למשמע המנטרה "שתי מדינות לשני עמים" כשר החוץ הצרפתי. בין 64-67% מהציבור הפלסטיני מדווח באופן עקבי כי לא יראה בהסדר מדיני כזה או אחר כסופו של הסכסוך עם ישראל, מה שמעמיד מיד בפנינו הישראלים את השאלה המתבקשת הבאה: מה בעצם נקבל בתמורה לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ועקירתם של עשרות אלפי יהודים מבתיהם? הלא הובטח לנו זה מכבר מעל דוכן הנואמים בכנסת ובטורי "הארץ" המנוסחים כה יפה כי וויתור על השטחים, כואב ככל שיהיה, רק הוא יביא שלום? כנראה שאת העם הפלסטיני שכחו לעדכן כי עכו ויפו – ומערב ירושלים – כבר אינן נחשבות לכבושות.


אורי אברהם

אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.