בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ישראל והעולם: לקחים נשכחים ממלחמת ששת הימים...

ישראל והעולם: לקחים נשכחים ממלחמת ששת הימים

,
השתלשלות האירועים שקדמו למלחמת ששת הימים בזירה המדינית העולמית מציעה כמה שיעורים מאלפים במדיניות חוץ וביטחון שנהיו אקטואליים ורלוונטיים היום מאי פעם. מה ישראל של שנת 2017 יכולה ללמוד מזו של 1967?

יום ירושלים החמישים במספר לא חלף ללא שיח ערני ומתוקשר שראוי ויתקיים בישראל גם ביתר ימות השנה ואולי אף בשנים שאינן עגולות. משני צדי המתרס הפוליטי מצאו סיבה למסיבה: אלה קראו לחיזוקה ולטיפוחה של ירושלים המאוחדת, בירתו הנצחית של העם היהודי, ואלה הזדעקו על עוולות הכיבוש המשחית את החברה הישראלית מזה יובל שנים. כל אחד בציבור הישראלי יכול היה למצוא את הטקס, הכנס, הפאנל, המאמר או הסרטון ביוטיוב ההולם את טעמו האישי.

לכאן או לכאן, תוצאות המלחמה והמציאות הסבוכה שנולדה מתוכה הן אלו שתפסו את מרכז הבמה בשבועות האחרונים. אך דווקא בהשתלשלות החודשים המתוחים, מורטי העצבים, שהובילו אל המלחמה, ניתן למצוא מספר לקחים נשכחים שנהיו רלוונטיים היום מאי פעם – בפרט בהקשר מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בימינו.

הבה נרחיב מבטנו אל מעבר לגבולות המזרח התיכון, ואחורה בזמן אל מגרש המשחקים הבינלאומי בחודש מאי 1967.

מי יערוב להגנת הגבולות?

הגם ש"מבצע קדש" של שנת 1956 כמעט ולא זוכה לתשומת לב בדורנו, קשה להמעיט בחשיבותו ההיסטורית להתפתחות צה"ל ולסלילת הדרך אל המלחמה שפרצה אחד-עשר שנים לאחר מכן. משנסוגו כוחות צה"ל מסיני בעקבות הפסקת האש, הוכרז חלקו המזרחי של חצי האי כשטח מפורז ובהתאם להחלטה 1001 של העצרת הכללית של האו"ם, הוצב באזור כוח UNEF הרב-לאומי. הכוח נפרש לאורך גבול ישראל-מצרים והיה אמון למעשה על שמירת שביתת הנשק בין שתי המדינות – מעין ערבות בינלאומית לביטחונה של ישראל בתמורה לנסיגתה מסיני ומעזה.

כל זה לא הרשים במיוחד את גמאל עבד אל נאצר. ב-16 למאי 1967, הורתה ממשלת מצרים לכוח האו"ם לסגת מחצי האי סיני באופן מידי. 4,000 חיילי כוח UNEF התפנו בהחלטת מזכ"ל האום בתוך פחות משבועיים, ללא כל התנגדות, ואת מקומם תפסו שבע דיוויזיות מצריות שנפרסו לאורך הגבול עם ישראל, מוכנות לפקודת הפלישה.

בראייה היסטורית, בהחלט יש מקום להאשים אישית את מזכ"ל האו"ם דאז, אוּ תאנט, בפחדנות וחוסר עמוד שדרה ואולי אף בעוינות כלפי ישראל. אך לא זה לב העניין. מאז מלחמת ששת הימים, נוכחנו לגלות שוב ושוב את חוסר האפקטיביות המשווע של כוחות רב לאומיים באזורנו. מדינת ישראל חוותה על בשרה את אוזלת ידם בהתמודדות עם הברחות החמאס בציר פילדלפי לאחר ההתנתקות, ואת עמידתם האדישה מנגד בעוד חיזבאללה בדרום לבנון התעצם והתחמש בעשרות אלפי רקטות מאז 2006. מחוץ לסביבתנו המידית, זכינו גם לצפות בכוחות האו"ם בורחים מרואנדה ערב טבחו בני שבט ההוּטוּ בחצי מיליון בני טוּטסי, ושוב מסוריה בעיצומו של רצח עם המתמשך עוד היום.

כישלונם של כוחות רב לאומיים אם כן הוא שיטתי ובהחלט לא מוגבל לתחומי המזרח התיכון. הסיבה לכך היא פשוטה ודי אינטואיטיבית: אין סיבה שמפקד שוודי יסכן את חייליו כדי לאכוף החלטה של מועצת הביטחון בצדו השני של העולם, ובוודאי לא בכדי להגן על חיי ישראלים. אין סיבה שחיילים ארגנטינאים יחרפו את נפשם כדי להפריד בין הניצים במלחמת שבטים רצחנית באפריקה, ואף מדינאי ארגנטינאי ששלח אותם לשם גם לא ידרוש זאת מהם. אם כן עצם המושג של כוח רב לאומי האמון על השכנת שלום באזורי סכסוך ברחבי העולם הוא מגוחך מיסודו ונועד לכישלון.

ובכל זאת, לצערנו הוא עוד נותר בחפיסת הקלפים של מדינאים ודיפלומטים מערביים רבים. בשבועות האחרונים נשמעים לחשושים מהפנטגון ומשרד ההגנה האמריקאי הבוחנים ברצינות להחיות מחדש את תכנית אלן (Allen) מבית ממשל אובמה שנגנזה יחד עם תהליך המשא ומתן בין ישראל לראשות הפלסטינית ב2013. מדובר בתכנית מתאר לקו הגנה אמריקאי עתיר טכנולוגיה לאורך בקעת הירדן, אשר אמור לתת מענה לצרכיה הביטחוניים של ישראל במסגרת הסדר מדיני עתידי עם הפלסטינים.

לבקעת הירדן חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה לביטחון המדינה, בהיותה מכשול טבעי בפני כל גורם עוין הקם עלינו ממזרח, בין אם צבא סדיר או חוליות טרור. במזרח תיכון החווה שינויים טקטוניים, העשויים להביא בזמן קצר לעלייתו של גורם ידידותי הרבה פחות מממלכת ירדן ההאשמית מעברו השני של הגבול, חזקתנו על בקעת הירדן נהייתה חיונית מתמיד; בטח ובטח אם נסוג משטחי יהודה ושומרון במסגרת הסדר מדיני עם הפלסטיניים.

ואמנם יש שיגידו שדווקא ידידינו האמריקאים, להבדיל מכוחות רב-לאומיים, יהיו ערבים מהימנים לביטחוננו ויגנו על הגבול עם ירדן גם בגופם אם ידרשו לכך. אך אל לנו להתבלבל – ככל חייל אחר, גם חייל אמריקני חושב על אשתו וילדיו המחכים לו בבית באוקלהומה ולא על משפחת כהן בפרדס חנה. תהייה זו איוולת מסוכנת להניח שכח זר יגן על גבולות הארץ כמו לוחמי צה"ל, ידידותי ככל שיהיה. או שגנרל אמריקאי ינקוט בכל האמצעים הנדרשים לביצוע המשימה, ללא שיקולים זרים לביטחונם של תושבי ישראל.

לישראל, ולמעשה לאף מדינה, אין את הפריווילגיה להעביר את משימות הביטחון שלה למיקור חוץ. אחד מלקחיה המרכזיים של מלחמת ששת הימים: את המפתחות להגנת הארץ יש להפקיד בידי צה"ל בלבד.

עשה לך מעצמה?

עוד מימי בן-גוריון תפיסת הביטחון של ישראל התבססה בין היתר על חסותה של מעצמה כלשהי כבסיס כוח מרכזי. בתחילת דרכנו, בזמן שמארה"ב עדיין זכינו לכתף קרה, הייתה זו הרפובליקה הצרפתית שהכניסה את ישראל תחת כנפיה. צרפת למעשה הייתה ספקית הנשק העיקרית של ישראל עד ערב מלחמת ששת הימים, אז החליטה במפתיע להחליף את מדיניות החוץ שלה ב-180 מעלות לטובת עמדה פרו-ערבית מובהקת.

כבר בחודש מאי 1967, כשישראל ניהלה מאמץ דיפלומטי חובק עולם בניסיון נואש למנוע את פלישת צבאות ערב הממשמשת ובאה, הצהיר הנשיא שארל דה-גול כי אם תיזום ישראל מתקפה צבאית, תאבד את תמיכתה של צרפת. ב-3 ליוני הגדיל לעשות והכריז על אמברגו צבאי כולל על ישראל, אשר עצר באחת את כל משלוחי הנשק והתחמושת לצה"ל, כולל אלו שמחירם כבר שולם (עיין ערך ספינות שרבורג). זאת, בזמן שבתל אביב העמיסו שקי חול ופינו קרקעות לבתי קברות צבאיים המוניים כהכנה לקראת מלחמת ההישרדות על הבית.

כמקודם, גם כאן אפשר לנסות ולהסביר את תקיעת הסכין הצרפתית בגבנו בעוינותו האישית של שארל דה-גול כלפי ישראל. לאחר המלחמה דה גול צוטט מתאר את העם היהודי כ"אליטיסטי, בטוח בעצמו יתר על המידה, ושתלטני" וממילא כבר נודע במספר התבטאויות אנטישמיות במהלך הקריירה הארוכה שלו. אבל האמת היא שקריאה מפוכחת של מפת המציאות ערב מלחמת ששת הימים, הייתה מובילה כל מדינאי צרפתי להחלטה כי תמיכה בעולם הערבי והתנערות מהברית עם ישראל הן האינטרס הלאומי של צרפת. אחרי הכל, "It's nothing personal; it's just business".

לכאן או לכאן, בין אם היה זה הריאל פוליטיק הצרפתי המפורסם, או נטיותיו וגחמותיו האישיות של מנהיג צרפת דאז אשר הובילו להיפוך עורה והפקרתנו ברגע האמת, הלקח עבור ישראל נותר אותו הלקח. כל שותפות עם מדינה אחרת וכל סיוע מן החוץ בהגדרתם מתקיימים על זמן שאול, ולכן אוי לה לישראל להשליך את יהבה על מעצמה כלשהי כערובה מרכזית לביטחונה הלאומי. כיוון שאין לנו שליטה או השפעה ישירה על מסכת השיקולים האסטרטגיים, הפוליטיים ואפילו הפרסונליים המובילים גורמים זרים לאימוץ מדיניות כזו או אחרת, לעולם לא נוכל להתייחס אל אף מעצמה כאל משענת יציבה. לכל הפחות עלינו לפזר את הביצים בכמה סלים במסגרת מדיניות חוץ מגוונת ובריאה, כמו בכל תיק השקעות סביר.

ממבט קצת שונה, אפשר להסיק מטראומת הבגידה הצרפתית גם את הלקח הבא. כל ברית וכל שותפות בין מדינות מושרשת בסופו של יום על אינטרס לאומי הדדי, ומרגע שזה פקע – פג גם תוקפה של השותפות. מערכת היחסים החמה בין ישראל לארה"ב איננה יוצאת מן הכלל, וגם היא לא מונעת מחיבת ציון. ממשל ג'ונסון, שערב המלחמה בקושי מכר לנו קליע, שילש וריבע את התמיכה הצבאית האמריקאית בישראל כמעט בין לילה לאחר ניצחונה המזהיר במלחמת ששת הימים. לא הייתה זו ציונות נשכחת שהתעוררה לה לפתע בלב האמריקאים, כי אם הישגינו המבצעיים ששכנעו אותם כי מדינת ישראל היא השקעה אסטרטגית בטוחה. למעשה גם בתמיכתה של צרפת זכינו רק לאחר תצוגת התכלית של צה"ל במהלך מבצע קדש ששירתה את מטרותיה האסטרטגיות של צרפת באזור. רק למדינה שמלכתחילה מפגינה עוצמה בזכות עצמה יש סיכוי כלשהו לזכות לתשומת ליבן של המעצמות.

בכל זאת, אין כאן בכדי לגרוע מהלקח המקורי. בעשור האחרון נשבה לעברנו רוח קרירה להפליא מאמריקה תחת כהונתו של הנשיא העוין ביותר לישראל מאז ג'ימי קרטר. האינטרס האסטרטגי של ארה"ב כפי שאובמה תפס אותו הוביל אותו להתקרבות למדינות כמו איראן המתגרענת וקטאר פטרונית הטרור ולהתרחקות מבעלות הברית הקלאסיות של אמריקה במזרח התיכון: ישראל, מצרים וערב הסעודית. כעת בבית הלבן יושב נשיא שאמנם נבחר כמועמד הרפובליקני ומתכחש בכל מאודו למורשת אובמה, אך עשוי להתגלות במהרה כמסוכן לישראל עוד הרבה יותר מקודמו.

אי הוודאות סביב מדיניות החוץ של ארה"ב מאז תחילת המאה מחייבת אפוא לחתור ביתר שאת לעצמאות צבאית ומדינית. על ישראל להושיט ידיה לעולם המפותח כולו – ובעיקר מזרחה – ולא להישאר תחת מטרייתה הרעועה של מעצמה מבולבלת  אחת.

מה יאמרו הגויים?

אין כל צל שספק שאלמלא פתחה ישראל את המלחמה במתקפת פתע יזומה, ספק אם הייתה מסתיימת בשישה ימים ואף לא בטוח שהייתה מסתכמת באותן התוצאות. "מבצע מוקד" העניק לצה"ל עליונות אווירית לכל אורך המלחמה והקנה לכוחות המתמרנים יתרון אדיר וחופש פעולה בכל החזיתות. סיוע צמוד של חיל האוויר פיצה לעיתים קרובות גם על שגיאות מרהיבות של כוחות "הצבא הירוק" שבנסיבות אחרות היו עלולות להוביל לאסון צבאי.

כל זה היה מתגלגל אחרת לחלוטין לו ממשלת אשכול הייתה נכנעת ללחץ הבינלאומי האדיר שהופעל עליה להימנע ממתקפת מנע, גם לאחר חסימת מיצרי טיראן על ידי המצרים שממילא כבר היוותה עילה למלחמה. לאמברגו שהטיל שארל דה-גול נשיא צרפת התווסף גם איום חריף מצד ארה"ב כי תתקוף את הצד שיפתח במלחמה – ואף הכינה תכניות תקיפה נגד ישראל במידה וזו תתעלם מאזהרותיה. ברית המועצות מצידה גיבתה את תגבור הכוחות המצרים בחצי האי סיני והוסיפה גם את איומיה למקהלה (וביום האחרון למלחמה כמעט הפעילה תכנית פלישה למפרץ חיפה). מאידך מאמציה של ישראל לרתום את גוש המערב לפתיחת מיצרי טיראן לשיט ישראלי ולהפעלת לחץ על שכנותיה הערביות בכדי למנוע פלישה עלו כולם בתוהו.

בהחלטתה להתעלם מכל אלה ולפעול באופן חד-צדדי להסרת האיום הקיומי המרחף מעל ראשה, הצילה ממשלת אשכול את מדינת ישראל מכליה. במידה רבה זוהי חכמה בדיעבד, כיוון שבערב ה-4 ביוני 1967 כלל לא היה בטוח ש"מבצע מוקד" אכן יצלח ויצדיק את הסיכון האדיר בלהמרות את פיהן של המעצמות. הקרדיט ההיסטורי שמור לקבינט של אשכול על שידע להעריך נכונה את ממדי האיום הצבאי העומד לפתחה, וקדימותו על פני כל מחיר מדיני או דיפלומטי אחר באותה השעה. האינטרס הלאומי העליון שדרש הכרעה צבאית על אפו ועל חמתו של העולם הוא זה שבסופו של דבר הכריע בדיוני הקבינט של אשכול.

עלינו לזכור כי לכל שחקן בזירה הבינלאומית אג'נדה משלו. גם עבור בעלי בריתה של ישראל, ביטחונה הוא אינטרס משני ומטה ביחס למטרותיה האסטרטגיות. יועצי הבית הלבן וצבאות האנליסטים בפנטגון לא ראו לנגד עיניהם את ביטחונם של 8 מיליון ישראלים כאשר המליצו לנשיא קלינטון לקדם את נסיגת ישראל מרמת הגולן (אסון שנמנע), לנשיא בוש לדחוף להתנתקות מרצועת עזה (אסון שלא נמנע) ולנשיאים אובמה וטרמאפ ללחוץ על ישראל לסגת כיום משטחי יהודה ושומרון. מבחינתם של אלו, ישראל איננה אלא פיון אחד על לוח שחמט גדול בהרבה.

בכל זאת, יהיו מטרותיהן אשר יהיו, למעצמות ולקהילה הבינלאומית בכלל כוח השפעה גדול על ישראל ואין לזלזל בו כשיקול בהתוויית המדיניות הלאומית. אך בימינו ישראלים רבים נוטים להפריז במשקלו. המתנגדים לנוכחות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון מרבים להצביע על הנזק התדמיתי שהיא מסבה למדינת ישראל בעולם כטיעון מרכזי לנסיגה.  אך הפרופורציות הנכונות מתקבלות מרגע שניזכר שישראל של היום חזקה ויציבה יותר בסדרי גודל משהייתה ערב מלחמת ששת הימים, אז גברה על לחצן של שתי מעצמות העל כדי להבטיח את ביטחון אזרחיה.

מדינת ישראל היא הערבה הבלעדית לביטחונה ולרווחתה. מפעם לפעם בשיח הציבורי, אובד הפוקוס והאחיזה נשמטת גם מעיקרון פשוט ומרכזי שכזה. ציון יובל שנים למלחמת ששת הימים הוא הזדמנות לתזכורת בריאה.


אורי אברהם

אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.