בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

יתרונות ההשכלה הגבוהה: צדק חברתי או אינפלציית תארי...

יתרונות ההשכלה הגבוהה: צדק חברתי או אינפלציית תארים?

,
עקרי הדברים של פרופ' בריאן קפלן, הגורס כי מערכת ההשכלה הגבוהה כפי שהיא מעוצבת היום איננה יעילה לפרט או לחברה, וכי יש לנקוט בשיטה מותאמת ומתורבתת יותר עבור הבטחת מקום בעולם המבוגרים.

המאמר מעובד מקטעים מספרו של קפלן, The Case against Education.

למדתי במשך 40 שנה. קודם הגנון, הגן, בית הספר היסודי, חטיבת הביניים, והתיכון; לאחר מכן תואר ראשון באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ולאחריו תוכנית לדוקטורט באוניברסיטת פרינסטון. הצעד הבא היה מה שתוכלו לקרוא לו העבודה ה"אמיתית" הראשונה שלי – כמרצה לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון. הודות לקביעות, יש לי עבודת חלומות למשך כל החיים. אישית, אין לי סיבה להשתלח במערכת ההשכלה הגבוהה שלנו, אך ניסיון ארוך שנים איתה בנוסף לרבע מאה של קריאה עליה והרהור בה, שכנעו אותי שמדובר בבזבוז גדול של זמן וכסף. כאשר פוליטיקאים מתחייבים לשלוח עוד אמריקאים לקולג', איני יכול שלא להשתומם ולשאול, "למה? אתם רוצים שנבזבז אפילו יותר?" כיצד, תוכלו לשאול, יכול אדם כלשהו לכנות את ההשכלה הגבוהה "בזבזנית" בעידן שבו תגמוליה הכלכליים גדולים יותר מתמיד? פרמיית הרווחים עבור בוגרי קולג' נסקה לגובה של 73% – כלומר, בעלי תואר ראשון מרוויחים, בממוצע, 73% יותר מבעלי תעודת בגרות בלבד, עלייה של כ-50% מאז שנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-20. העניין העיקרי, אולם, אינו השאלה האם ההשכלה הגבוהה משתלמת, אלא השאלה מדוע היא משתלמת. התשובה הפשוטה והפופולרית היא שבתי ספר מלמדים תלמידים וסטודנטים כישורים מקצועיים שימושיים, אבל תשובה זו מתחמקת ממענה על שאלות מאתגרות אחרות.

בראש ובראשונה: מגן הילדים ואילך, תלמידים מבלים אלפי שעות בלימוד נושאים חסרי רלוונטיות לשוק העבודה המודרני. מדוע שיעורי אנגלית מתמקדים בספרות ושירה במקום בכתיבה עסקית וטכנית? מדוע קורסים מתקדמים במתמטיקה טורחים בהוראת הוכחות שכמעט אף סטודנט אינו יכול לעקוב אחר מהלכן? מתי התלמיד הטיפוסי ישתמש בהיסטוריה? טריגונומטריה? אומנות? מוזיקה? פיזיקה? לטינית? הליצן הכיתתי שמעיר בבוז "מה הקשר בין זה לחיים האמיתיים", עלה על משהו.

הנתק בין תוכניות הלימודים בקולג'ים לבין שוק העבודה מגיע עם הסבר בנלי: המחנכים מלמדים מה שהם יודעים – ויש להם, כמו גם לי, ידע ישיר מועט על מקום העבודה המודרני. אך עובדה זו רק מסבכת את החידה. אם מטרתם של בתי ספר היא לשדרג את הכנסתם העתידית של בוגריהם באמצעות לימוד מיומנויות עבודה, מדוע הם מפקידים את גורל חינוך התלמידים בידי אנשים כה מנותקים מהעולם האמיתי? הם עושים זאת כיוון שהצלחה אקדמית היא איתות חזק ליצרנות העובד, למרות התהום הפעורה בין מה שתלמידים וסטודנטים לומדים לבין מה שעובדים עושים. נניח שמשרד עורכי הדין שלכם מעוניין בעמית זוטר לזמן חופשת הקיץ. סטודנט למשפטים עם דוקטורט לפילוסופיה מסטנפורד מגיש מועמדות לתפקיד. מה אתם מסיקים מהמידע? המועמד כנראה מבריק, חרוץ, ומוכן לסבול שעמום רציני. אם אתם מחפשים סוג כזה של עובד – ואיזה מעסיק לא מחפש? – תציעו לו הצעה, תוך שאתם מודעים לחלוטין ששום דבר שהפילוסוף למד בסטנפורד יהיה רלוונטי לעבודתו.

שוק העבודה לא משלם לכם בעד הנושאים חסרי התועלת שהתמחיתם בהם; הוא משלם לכם עבור התכונות המקדימות שאתם מאותתים על קיומן באמצעות ההתמחות הזאת בהם. זהו איננו רעיון מן השוליים, מייקל ספנס, קנת' ארו, וג'וזף שטיגליץ – כולם זוכי פרס נובל בכלכלה – תרמו תרומות מכוננות לתיאוריית האיתות בהשכלה. כל סטודנט בקולג' שמבצע את המטלות המינימליות הדרושות לקבלת ציון טוב פורש חסות שקטה על התיאוריה. כחברה, אנו ממשיכים לדרבן מספרים גדלים והולכים של תלמידים לקבל השכלה גבוהה יותר ויותר. ההשפעה המרכזית איננה משרות טובות יותר או רמות כישורים גבוהות יותר, אלא מרוץ חימוש של שורות בקורות החיים. על מנת שלא תפרשו אותי באופן שגוי, אני מאשר באופן מובהק שהשכלה אכן מעניקה כמה כישורים שימושיים לשוק העבודה, בפרט אוריינות מילולית ואוריינות אריתמטית. עם זאת, אני מאמין שאיתות אחראי ללפחות חצי מהתגמול הכספי שלה, אם לא ליותר מכך.

רוב התגמול בשכר מהשכלה מגיע מחציית קו הסיום של התואר. אם נניח שנשרתם מהלימודים אחרי שנה, תקבלו איזושהי העלאה בשכר בהשוואה למישהו שלא למד כלל, אבל היא לא תהיה קרובה אפילו לרבע מהפרמיה שהייתם מקבלים עבור סיום של תואר בן ארבע שנים. באופן דומה, התגמול על סיום שנה ב' אינו מתקרב ל-50% מהתגמול על סיום תואר ראשון, והפרמיה על סיום שנה ג' (מתוך ארבע) אינה מתקרבת ל-75% מהתגמול המלא. אכן, במחקר הממוצע, סיום השנה האחרונה בקולג' מניב יותר מפי 2 מסך ההעלאות בשכר עבור סיום כל אחת משלוש השנים הראשונות במצטבר. אלא אם קולג'ים מתעכבים בהכשרה המקצועית עד הסוף ממש, איתות הוא באופן מעשי ההסבר היחיד. דבר זה בתורו משמעו הר של משאבים מבוזבזים – זמן וכסף שמוטב היה להשקיעם בהכנת הסטודנטים לעבודות שסביר שיבצעו.

התפיסה הקונבנציונלית – שההשכלה משתלמת כיוון שהתלמידים לומדים דבר מה – מניחה שהתלמיד הטיפוסי רוכש ומשמר ידע רב. אבל זה לא המצב, ומורים מקוננים לעיתים קרובות על אובדן הלמידה בקיץ: התלמידים יודעים בסוף הקיץ פחות ממה שידעו בתחילתו. אבל אובדן הלמידה בקיץ הוא רק מקרה פרטי של בעיית הדהייה: לבני אנוש קשה לשמר ידע שהם משתמשים בו לעיתים נדירות. כמובן, כמה בוגרי קולג' משתמשים במה שלמדו ולפיכך משמרים אותו – מהנדסים וטיפוסים כמותיים אחרים, למשל, משמרים ידע מתמטי רב. אבל כאשר מודדים בממוצע מה זוכר בוגר הקולג' הסטנדרטי שנים לאחר מכן, התוצאות מדכדכות, בלשון המעטה.

בשנת 2003, משרד החינוך האמריקאי בחן 18 אלף אמריקאים במבחן האוריינות הלאומי למבוגרים. הבורות שהתגלתה בבחינה היא בלתי נתפסת. פחות משליש מבוגרי הקולג' קיבלו בה ציון משולב של "בקיא", ובערך חמישית קיבלו ציון ברמת "בעל ידע בסיסי" או "בעל ידע פחות מבסיסי". הייתם יכולים להאשים את רמת הקושי של השאלות – אבל מקריאה שלהן העניין מתבהר; בוגרי קולג' רבים לא יכלו לדלות מידע בסיסי מטבלה המסבירה כיצד עלויות ביטוח הבריאות השנתיות לעובד משתנות בהתאם להכנסה וגודל המשפחה, או לסכם את דרישות הניסיון בעבודה ממודעת משרה, או אפילו להשתמש בלוח שידורים בעיתון כדי לגלות מתי תוכנית טלוויזיה נתונה מסתיימת. מבחנים שעניינם ידע של הבוגרים בהיסטוריה, אזרחות, ומדעים הניבו תוצאות איומות באופן דומה.

כמובן, בוגרי קולג' לא אמורים פשוט "להוריד" עובדות כמו קבצים מהרשת; הם אמורים ללמוד איך לחשוב בחיים האמיתיים. איך הביצועים שלהם בתחום הזה? המחקר הממוקד ביותר על השפעת ההשכלה על היגיון יישומי, שנערך על ידי דיוויד פרקינס מהרווארד באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, העריך את תגובותיהם המילוליות של הסטודנטים לשאלות שתוכננו כדי לאמוד יכולת טיעון בלתי-רשמית, כגון "האם חוק שהוצע במסצ'וסטס הדורש פיקדון של 5 סנט על בקבוקים ופחיות יפחית את הלכלוך ברחובות בצורה ניכרת?". תועלתה של ההשכלה כאן נראית כאפסית: סטודנטים בשנה הרביעית לא ענו טוב יותר מסטודנטים בשנה הראשונה. עדויות נוספות גורמות למפח נפש דומה. חוקר אחד בדק את יכולתם של סטודנטים מאוניברסיטת אריזונה "להחיל מושגים סטטיסטיים ומתודולוגיים על טיעונים לגבי אירועים בחיי היום יום". במילותיו של החוקר:

מכמה מאות הסטודנטים שנבדקו, שרבים מתוכם למדו יותר משש שנים של לימודי מדע המערבים מעבדות […] ומתמטיקה מתקדמת עד לרמת החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, כמעט אף אחד לא הדגים אפילו מראית עין של יכולת טיעון מתודולוגית מתקבלת על הדעת.

אלה המאמינים שהשכלה גבוהה עוסקת בללמוד כיצד ללמוד צריכים לצפות מסטודנטים למדע לספוג את השיטה המדעית ולהשתמש בה באופן מורגל כדי לנתח את העולם. דבר זה כמעט אינו מתרחש. סטודנטים בקולג' כן מפתחים סוגים ספציפיים של יכולת טיעון בהתאם לתחום ההתמחות (ה"מייג'ור") שלהם. מחקר שאפתני אחד מבית אוניברסיטת מישיגן בחן סטודנטים המתמחים במדעי הטבע, מדעי הרוח, פסיכולוגיה ומדעי חברה נוספים, בתחומי יכולת טיעון מילולית, היגיון סטטיסטי, והיגיון מותנה, במהלך הסמסטר הראשון של שנת הלימודים הראשונה שלהם. כאשר אותם הסטודנטים נבחנו מחדש בסמסטר השני של שנת הלימודים הרביעית והאחרונה שלהם, כל קבוצה השתפרה באופן ניכר בדיוק בתחום אחד. סטודנטים שהתמחו בפסיכולוגיה ובמדעי חברה אחרים נעשו טובים הרבה יותר בהיגיון סטטיסטי, סטודנטים שהתמחו במדעי הטבע ובמדעי הרוח נעשו טובים הרבה יותר בהיגיון מותנה – ניתוח של בעיות "אם… אז" ובעיות "אם ורק אם". בתחומים הנותרים, עם זאת, השיפור לאחר שלוש וחצי שנות קולג' היה צנוע או לא קיים כלל. המסקנה: סטודנטים לפסיכולוגיה משתמשים בסטטיסטיקה; סטודנטים לכימיה נתקלים בסטטיסטיקה לעיתים רחוקות, אז הם לא משתפרים בסטטיסטיקה. אם הכול הולך כשורה, סטודנטים מפנימים את מה שלמדו ותרגלו.

אבל למעשה מדובר באופטימיות. פסיכולוגים חינוכיים גילו שהרבה מאוד מהידע שלנו הוא "אינרטי". סטודנטים שמצטיינים בבחינות נכשלים לעיתים קרובות ביישום הידע שלהם על העולם האמיתי. למשל פיזיקה. כפי שכותב הפסיכולוג הווארד גארדנר מהרווארד: סטודנטים שמקבלים הצטיינויות בקורסי פיזיקה ברמת קולג' לא מסוגלים, לעיתים קרובות, לפתור בעיות ושאלות בסיסיות שהם נתקלים בהן במתכונת מעט שונה מזו שלמדו ונבחנו עליה. אותו הדבר קורה גם לסטודנטים לביולוגיה, מתמטיקה, סטטיסטיקה, ואני נבוך לומר, גם לכלכלה. אני מנסה ללמד את הסטודנטים שלי לקשר בין ההרצאות לעולם האמיתי ולחיי היומיום. הבחינות שלי תוכננו כדי למדוד הבנה, לא שינון. אך בכיתה טובה, ארבעה נבחנים מתוך ארבעים מדגימים הבנה כלכלית אמיתית. העיסוק של כלכלנים בפנקסנות מספרית הקשורה לחינוך יכול להיתפס כצר אופקים באופן מעצבן. לא-כלכלנים – הידועים גם כבני אדם רגילים – נוטים להיות הוליסטיים יותר: אנחנו לא יכולים למדוד את התועלות החברתיות של החינוך רק באמצעות תוצאות בחינות או פרמיות שכר. במקום זאת עלינו לשאול את עצמנו באיזו חברה אנו רוצים לחיות – חברה משכילה או בורה?

בני אדם רגילים טוענים טענה מוצקה: ביכולתנו, ושׂומה עלינו, לחקור את ההשלכות החברתיות הנרחבות של החינוך. כאשר הומניסטים שוקלים את החישובים שלי על החזרי ההשכלה הכספיים, הם מניחים שאני מתנהג ככלכלן ציני טיפוסי, אדיש לאידאלים שהם נר לרגלי מחנכים כה רבים. אני כלכלן ואני ציניקן, אבל אני לא כלכלן ציני טיפוסי. אני אידאליסט ציני. אני מאמץ בחום את הרעיון של חינוך משנה-חיים, ואני מאמין בלב שלם בחיי הנפש. מה שאני ציני לגביו הוא אנשים. אני ציני לגבי סטודנטים; רובם המוחלט בורים ועמי ארצות. אני ציני לגבי מורים; רובם המוחלט לא מעוררים כל השראה. אני ציני לגבי "מקבלי החלטות" – בכירי החינוך השולטים במה שתלמידים לומדים; רובם המוחלט חושבים שהם ביצעו את תפקידם כל עוד התלמידים מצייתים.

אלה שמחפשים בזיכרונותיהם ימצאו יוצאי דופן נאצלים לחוקים עצובים אלה. הכרתי מספיק סטודנטים להוטים ומחנכים נלהבים, ומעט מקבלי החלטות חכמים. ועדיין, ארבעים שנותיי בתעשיית החינוך לא השאירו ספק לכך שהם במיעוט, ללא תקנה. חינוך בעל מעלות טובות שורד, אך איננו משגשג. אכן, סטודנטים בקולג'ים כיום נכונים פחות מדורותיהם הקודמים לעשות את המינימום של להגיע לשיעור וללמוד את מה שמופיע במבחן. לפני חמישים שנה, לימודים בקולג' היו עבודה במשרה מלאה. הסטודנט הטיפוסי בילה 40 שעות בשבוע בכיתה או בלימוד. מידת המאמץ צנחה באופן גורף. סטודנטים בקולג' "במשרה מלאה" מבצעים כיום רק 27 שעות של עבודה אקדמית בשבוע – כולל רק 14 שעות שהושקעו בלמידה. מה עושים הסטודנטים בזמנם החופשי הנוסף? נהנים. כפי שריצ'רד אָרוּם ויוֹסיפָּה רוֹקְסָה מעירים בקרירות בספרם "Academically Adrift" ("מרחפים באקדמיה" – אבצ"ר), משנת 2011: אם נניח שסטודנטים ישנים שמונה שעות בלילה, שזו הנחה נדיבה בהינתן נטייתם לאחר ובהופעתם הפרועה לעיתים לשיעורים המתקיימים בשעות הבוקר המוקדמות, זה משאיר 85 שעות בשבוע לפעילויות אחרות. ארום ורוקסה מצטטים מחקר שמצא כי סטודנטים בקולג' טיפוסי אחד בילו 13 שעות בשבוע בלמידה, 12 שעות ב"בילוי חברתי עם חברים", 11 שעות ב"שימוש במחשבים לכיף", שמונה שעות בעבודה בתשלום, שש שעות בצפייה בטלוויזיה, שש שעות באימוני כושר, חמש שעות על "תחביבים", ושלוש שעות על "צורות בידור אחרות". אינפלציה בציונים משלימה את התמונה האידילית הזאת באמצעות הגנה על הסטודנטים ממשוב שלילי. ממוצע הציונים במדידת  GPA (דירוג בין 1.0 ל-4.0 – אבצ"ר) הוא כרגע 3.2. מה משמעות הדבר עבור הסטודנט היחיד? האם אציע לבן או בת 18 בשלים אקדמית לדלג על הקולג' רק מכיוון שלא ילמדו שם שום דבר בעל ערך? בהחלט לא. למידת תוכן בלתי רלוונטי במשך ארבע השנים הקרובות תרשים מעסיקים עתידיים ותגביר את כושר ההשתכרות שלהם. אם ינסו לזנק ישר לעבודת צווארון לבן ראשונה, תוך התעקשות נוסח "יש לי את מה שדרוש כדי לסיים, אני פשוט בוחר שלא", מעסיקים לא יאמינו להם. להצר חד צדדית את ההשכלה שלכם משמעו להקצות עצמכם למאגר עובדים מאיכות נמוכה יותר. עבור הפרט, ההשכלה הגבוהה משתלמת.

אין זה אומר, אולם, שההשכלה הגבוהה סוללת את הדרך לשגשוג כלכלי או צדק חברתי. כאשר אנו מביטים על מדינות ברחבי העולם, נראה ששנת השכלה נוספת מעלה את הכנסתו של הפרט ב-8 עד 11 אחוזים. בניגוד לכך, הרחבת ההשכלה בשנה אחת לרוחב אוכלוסייתה של מדינה מעלה את ההכנסה הלאומית ב-1 עד 3 אחוזים בלבד. במילים אחרות, ההשכלה מעשירה פרטים הרבה יותר מכפי שהיא מעשירה אומות.

כיצד זה אפשרי? אינפלציה בקורות החיים: ככל שרמת ההשכלה הממוצעת עולה, תצטרכו עוד השכלה כדי לשכנע מעסיקים שאתם ראויים לתפקיד כלשהו. קבוצת מחקר אחת מצאה שמאז שנות ה-70 המוקדמות ועד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, רמת ההשכלה הממוצעת בקרב 500 קטגוריות עיסוק עלתה ב-1.2 שנים. אלא שרוב המשרות לא השתנו רבות לאורך תקופה זו – ואין סיבה, להוציא אינפלציה בקורות חיים, שתגרום לאנשים להזדקק ליותר השכלה כדי לבצען ב-1995 בהשוואה ל-1975. זאת ועוד, ההשכלה של כלל העובדים האמריקאים עלתה ב-1.5 שנים לאורך אותה תקופה – מה שאומר שהרוב המובהק של ההשכלה הנוספת שהעובדים קיבלו שימשה לא כדי להשיג משרות טובות יותר, אלא כדי להשיג משרות שמולאו לאחרונה על ידי אנשים בעלי השכלה פחותה מזו.

ככל שהשורות בקורות החיים פורחות, כך גם גוברים המאמצים הכושלים בהשגתן. סטודנטים עשויים לשלם, ואכן משלמים בפועל, שכר לימוד, מבזבזים שנה, ונכשלים בבחינות הגמר שלהם. כל הכרעת דין מכובדת באשר לערכה של השכלה חייבת לכלול התייחסות לפשיטות רגל אקדמיות אלה. שיעורי הכישלון גבוהים, בייחוד עבור סטודנטים עם ציוני תיכון נמוכים; בהערכה כוללת, בערך 60% מסטודנטים בקולג' במשרה מלאה אינם מצליחים לסיים את לימודיהם בתוך ארבע שנים. במילים פשוטות, הדחיפה להשכלה גבוהה נרחבת יותר הכווינה אל מסלול הקולג' יותר מדי סטודנטים שאינם בנויים להצלחה אקדמית.

מנטליות "קולג' לכל" עודדה הזנחה של התחליף המציאותי: חינוך מקצועי. הוא לובש צורות רבות – הכשרה בכיתה, התמחות כשוליה וסוגים אחרים של הכשרה בתפקיד, וכן ניסיון עבודה ישיר – אבל יש לכל אלה הרבה מן המשותף. כל סוגי החינוך המקצועי מלמדים כישורי עבודה ספציפיים, וכל סוגי החינוך המקצועי נסובים סביב למידה מעשייה, ולא סביב למידה מהקשבה. גוף המחקר, למרות היותו דל במעט, מלמד שחינוך מקצועי מעלה את השכר, מפחית את האבטלה, ומעלה את שיעור בוגרי התיכון.

מגני החינוך המסורתי פונים לעיתים קרובות לטענה בדבר אי-הוודאות שבעתיד. מה הטעם בהכנת סטודנטים לכלכלה של שנת 2018, כשהם יועסקו בכלכלות של שנת 2025 או 2050? אבל היעדר ידע בנוגע לעתיד אינו מהווה סיבה להכנת סטודנטים למקצועות שהם כמעט בוודאות לא ימלאו – ואם אנחנו יודעים משהו לגבי עתיד התעסוקה, אנחנו יודעים שהביקוש לסופרים, היסטוריונים, אנשי מדע המדינה, פיזיקאים, ומתמטיקאים יישאר נמוך. זה מפתה לומר שסטודנטים במסלול הקולג' תמיד יכולים לפנות לחינוך מקצועי כתוכנית גיבוי, אבל אמירה זו מתעלמת מהאפשרות המטרידה שאחרי ההתרסקות, הם יהיו מרירים מכדי ללכת וללמוד מקצוע. תת-המעמד האמריקאי (כלומר, החלק התחתון במעמד הנמוך ביותר, המאופיין בשיעורי אבטלה גבוהים, פשע, וכיוצא בכך) הנרחב מראה שאפשרות מטרידה זו היא כבר מציאות.

ההשכלה כה אינטגרלית לחיים המודרניים שאנחנו לוקחים אותה כמובנת מאליה. צעירים נאלצים לזנק מבעד לחישוקים אקדמיים בלתי פוסקים כדי להבטיח את מקומם בעולם המבוגרים. התזה שלי, במשפט אחד, היא: חברות מתורבתות נסובות כעת סביב השכלה, אך יש דרך טובה יותר – ואכן, מתורבתת יותר. אם לכולם היה תואר אקדמי התוצאה הייתה לא משרות נהדרות לכולם, אלא אינפלציית קורות חיים משתוללת. הניסיון להפיץ הצלחה באמצעות השכלה מפיץ חינוך, אבל לא הצלחה.

[1] Underclass – החלק התחתון במעמד הנמוך ביותר, המאופיין בשיעורי אבטלה גבוהים, פשע, וכיוצא בכך.


אור בן צבי רייף

כותב טורי ביקורת ושירים בבמות שונות. מתרגם ועורך בתחילת דרכו. מתגורר ברחובות עם בן זוג.