בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

כדורגל בשבת: מקום ההלכה בספירה הציבורית...

כדורגל בשבת: מקום ההלכה בספירה הציבורית

,
לא פעם, בדיונים סביב דת ומדינה, דתיים וחילונים רבים אוהבים ליפול לתוך מערבולת של שאלות משפטיות ופוליטיות יום-יומיות. אולם, בסופו של דבר, מדובר בבריחה מעיסוק בשאלה יסודית יותר, הנוגעת  למקומה של ההלכה בספרה הציבורית.

לפני שאצלול אל תוך המאמר, ברצוני להציג שתי עובדות. העובדה הראשונה היא שדתיים רבים עובדים בשבת; אין הכוונה לעבודות שהעיסוק בהן הוא בגדר "פיקוח נפש" – דוגמת רופאים וקצינים בצבא – אלא לעבודות "רגילות". דתיים עובדים בבתי מלון, בשירותי קייטרינג עבור אירועים משפחתיים ובפעילויות חינוכיות שמתקיימות בשבת. בין אם אתם חושבים שמדובר ב"צביעות" של הדתיים, ובין אם אתם כועסים על כך שחילוני כמוני מעלה סוגיה כזו – מבלי להעמיק בדיון ההלכתי והאמוני שהתיר לעסוק בעבודות הללו בשבת – אין להתעלם מכך שמדובר בעובדת חיים.

העובדה השנייה היא שכדורגל משוחק בישראל בשבת עוד מהימים שקדמו לקום המדינה, ועוד לפני שנחקק "חוק שעות עבודה ומנוחה" בשנת 1951. ברמה זו או אחרת, קיום משחקי הכדורגל יכלול תמיד שורה של אנשים שיעבדו בשבת – החל בשחקנים וכלה בסדרנים, בתאורנים ובשדרנים – קיום ליגות הכדורגל בשבת גורר בהכרח גם עבודה בשבת.

אם כן, מדוע הובאו שתי עובדות אלו בזו אחר זו? כדי להמחיש נקודה פשוטה – אין יום מנוחה בו "נפסקת" עבודתם של בני האדם. חברות שונות אמנם מחליטות על ימים מסוימים בשבוע ובשנה, שבהם מרבית הציבור לא יעסוק בעבודות היום-יום, אך העבודה לעולם איננה נפסקת. בימי החופשה מחפשים בני האדם לעסוק בפנאי, נעלה יותר או פחות מבחינה "רוחנית". יתרה מזאת, נותני שירותי הפנאי דווקא יעבדו יותר ביום המנוחה, וזה אינו דבר רע, אם כי לעיתים למונח "פנאי" יש, משום מה, קונוטציה שלילית. לפיכך, לב הדיון אינו קשור בשאלה האם תהיה או לא תהיה עבודה בשבת – שכן מניעת עבודה המונית בשבת אינה אפשרית גם בעולם הדתי – אלא בשאלת מקומה של ההלכה בספרה הציבורית. סוגיית הכדורגל בשבת, הנדונה כעת בבג"ץ, היא רק דוגמה נוספת לסאגה המתמשכת. אנו נגררים לעיסוק בשאלות משנה, כגון: האם נפגעות הזכויות הסוציאליות של שחקני הכדורגל? האם הממשלה יכולה להעניק היתר חוקי להמשך קיום המשחקים? אלה כולן שאלות חשובות כשלעצמן, אך הן לא ה-שאלה.

לדתיים נוח להיגרר לדיוני המשנה הלא-הלכתיים, מפני שאינם רוצים להיראות כמי שבאים לקדם "כפייה דתית". החילונים, מדעת או שלא מדעת, נוטים גם הם להיגרר לשאלות המשנה – למשל, ההיבט הסוציאלי-חברתי של השבת – אולי מתוך בורות או חוסר עניין במשמעותה של ההלכה בעיני החברה הדתית. אלא שהסדרה הלכתית והסדרה סוציאלית-חברתית של יום המנוחה, אינן נמצאות בהלימה הכרחית זו עם זו, וניתן אף לטעון שבמקרים מסוימים – כגון הפעלת תחבורה ציבורית בשבת – ייתכן שהן נמצאות בסתירה האחת עם השנייה. אינני טוען, כמובן, שהשבת הדתית-הלכתית אינה בעלת ערך סוציאלי-חברתי – טענה כזו תהא לא נכונה בעליל – אך אני בהחלט טוען ששמירה על ערכים סוציאליים-חברתיים משותפים, ככל שאנו חפצים בה, אינה דורשת את קיומה של שבת הלכתית. גם שמירה על צביון תרבותי ייחודי אינה דורשת שמירה על ההלכה בספרה הציבורית. במדינות וקהילות רבות בעולם, יום המנוחה השבועי הוא בעל צביון ייחודי השונה משאר ימות השבוע, גם כאשר חוקי המדינה אינם מבטאים חוק דתי כזה או אחר. ניתן, כמובן, לטעון שיחס מיוחד להלכה הוא רצוי במדינה יהודית, וזו טענה שאולי צריך לשקול בכובד ראש, לאור מספרם הרב של שומרי ההלכה במדינתנו. צביון הלכתי, עם זאת, אינו שווה ערך לצביון ייחודי.

לאור האמור לעיל, כולי תקווה שנפסיק לברוח למחוזות הברורים מאליהם של "דיוני השבת" במדינת ישראל. בעיקרו של דבר, אם נצליח ליצור דיאלוג, הסכמות והבנות ביחס למקומן של ההלכה והמסורת בספרה הציבורית הכלל ישראלית – הפתרונות החוקיים והחברתיים כבר יבואו מאליהם.


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.