בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

כיצד מונעים מהרעיונות של השמאל החדש להרוס מדינה?...

כיצד מונעים מהרעיונות של השמאל החדש להרוס מדינה?

,
קובץ סרטונים של סר רוג'ר סקרוטן, הוגה בריטי שמרן, בו הוא טוען בחריפות כנגד רעיונות השמאל החדש בארץ ובעולם - הנרטיב הניאו-מרקסיסטי, הנרטיב הפלסטיני, נרטיב המסתננים, הפמיניזם-המיליטנטי, האקטיביזם השיפוטי, ועוד היד נטויה.

מאת: סר רוג'ר סקרוטן

תרגום לכתוביות, עריכה ועיבוד: אלון גולדברג

הסרטון המצורף מציג את רעיונותיו של הפילוסוף, סר רוג'ר סקרוטן, ומכיל כמה סודות שלא תלמדו באף מוסד להשכלה גבוהה בישראל – מגוון טיעונים אינטלקטואליים וחזקים, בעד הימין השמרני ונגד השמאל הקיצוני בארץ ובעולם; אותו השמאל שמקדם את הנרטיב הניאו-מרקסיסטי, את הנרטיב הפלסטיני, את נרטיב המסתננים, את נרטיב הפמיניזם-המיליטנטי, את נרטיב האקטיביזם השיפוטי, ועוד היד נטויה; סקרוטן יוצא כנגד אותו השמאל, אשר שוחט את הפרות הקדושות ביותר לאדם הפשוט והשמרן, ולכל מדינה שמעוניינת לשגשג ולפרוח – ברמה הביטחונית, הכלכלית, האינטלקטואלית והתרבותית.

איך עוצרים שמאלנים מלהרוס מדינה?

איך עוצרים שמאלנים מלהרוס מדינה?כמה סודות שלא תלמדו באף מוסד להשכלה גבוהה בישראל – מגוון טיעונים אינטלקטואלים חזקים בעד הימין השמרני ונגד השמאל הקיצוני בארץ ובעולם. אותו השמאל שמקדם את הנרטיב הנאו-מרקסיסטי, הנרטיב הפל-טיני, נרטיב המסתננים, נרטיב הפמיניזם-המיליטנטי, נרטיב האקטיביזם השיפוטי וכו'. אותו השמאל שוחט הפרות הקדושות ביותר לאדם הפשוט, השמרן, ולכל מדינה שמעוניינת לשגשג ולפרוח, ביטחונית, כלכלית, אינטלקטואלית ותרבותית.בהמשך לפוסט הקצר מאתמול, אזהיר מראש שמדובר בפילוסוף ולכן המשלב הלשוני שלו גבוה – וכך גם התרגום. צפיפות הרעיונות גבוהה, לצד קפיצות מנושא לנושא, כפועל יוצא של הסיכום והניסיון לרכז ולתמצת את הרעיונות החזקים. אשמח לקרוא בתגובות מה אתם הפקתם מדבריו.*הסרטון המצורף מביא את רעיונותיו של הפילוסוף סר רוג'ר סקרוטן. הוא באורך כ-26 דקות ומורכב מתקצירים של 3 חלקים שונים – 1.) הרצאה של חצי שעה ביחד עם שאלות ותשובות של שעה מול קהל גרמני-שמרני. 2.) תקציר של ראיון באורך 40 במכון הובר, 3.) סרטון אנימציה קצרצר של 3 דקות על המהפכה הצרפתית. כרגיל, כל המקורות בתגובות.*להלן תמליל הסרטון המצורף:איש הספר הבריטי אדמונד בְּרק ייסד את השמרנות המודרנית במאה ה-18. היום, איש ספר בריטי מגדיר מחדש מה היא שמרנות עבור המאה ה-21. איתנו היום, סר רוג'ר סקרוטן. סקרוטן מייצג את אחד האינטלקטואלים הבריטים המשמעותיים ביותר. במילותיו של אחר: "השמרן האנגלי עם הכי הרבה הישגים מאז אדמונד בְּרק". זכה בתואר אבירות בשנה שעברה, ל-סר רוג'ר יש דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת קיימברידג' והוא כתב מעל ל-50 ספרים.שמרנות מתחילה מההרגשה שכל אדם בוגר חולק, ההרגשה שקל להרוס את הדברים הטובים אבל קשה ליצור אותם. זה נכון במיוחד לדברים הטובים שמגיעים אלינו כנכסים ציבוריים: שלום, חופש, חוק, ערכי הנימוס, מורל לאומי, ביטחון הרכוש והחיים המשפחתיים. בכולם אנחנו תלויים בשיתוף פעולה עם אחרים, בזמן שאין לנו שום דרך להשיג אותם בכוחות עצמנו.ביחס לאותם הדברים, עבודת החורבן מהירה, קלה ומלהיבה. עבודת היצירה איטית, מייגעת ומשעממת. זהו אחד מלקחי המאה ה-20. זו גם סיבה נוספת מדוע השמרנים סובלים מכזו נחיתות כשזה מגיע לדעת הקהל. העמדה שלהם נכונה ומדויקת אבל משעממת. עמדת יריבם מלהיבה אך כוזבת. שמרן הוא מישהו שמצא משהו לאהוב ומבקש לשמור ולהגן עליו מכל מקורות הרקב. זו פילוסופיה של אהבה. שמרנים אינם ראקציונרים, כפי שטען בְּרק: "אנו חייבים לבצע רפורמות בכדי לשמר", או בביטוי מודרני יותר: אנו חייבים להסתגל. אבל אנחנו מסתגלים לשינוי בשם ההֶמשֵׁכִיוּת, במטרה לשמור על מה שאנחנו ועל מה שיש לנו. לאילו שמבטלים את השמרנות בשם האידאלים האוניברסליים של תקופת ההארה, יש נטייה לשכוח שממשלות נבחרות ע"י אנשים ספציפיים במקום מסוים, ועליהן להיענות על צרכי העם, כולל הצורך החשוב ביותר וזה הצורך לסמוך על השכנים שלהם. זו הסיבה, שבכל הדיונים הפוליטיים במדינות האירופאיות שלאחר מלחמת העולם השנייה, השמרנים הדגישו את ההגנה על אדמת המולדת, שמירת הגבולות הלאומיים, ואחדות ושלמות האומה.את החברה האזרחית ניתן לרצוח מלמעלה, אבל היא צומחת מלמטה. החברה האזרחית צומחת מהדחף האסוציאטיבי של בני האדם ליצור אגודות אזרחיות שאינן חברות בעלות מטרות עסקיות, אלא מקומות בעלי סדר שנשמר בחופשיות. פוליטיקאים מנסים לעיתים קרובות למעוך את האגודות הללו אל תוך תבניות זרות, הופכים אותם למכשירים שמיועדים למטרות חיצוניות, שעלולות להיות מנוגדות לאופיין הפנימי. זה מה שקרה לבתי הספר הממלכתיים כשהסוציאליסטים גייסו אותם אל מרדפם אחר שוויון חברתי. זה מה שקרה לאוניברסיטאות כאשר הממשלות דרשו שהן יורחבו, כדי להציע טקס חדש למעבר לבגרות עבור הצעירים. זמן בנפרד מהבית והמשפחה חשופים לעָגָה מקהת החושים ולשָׂפָה חסרת הרחמים של התאוקרטיה השמאלנית.זה מה שקרה לכל הפלוגות הקטנות של הונגריה, סלובקיה והרפובליקה הַצֵ'כִית, כאשר המפלגה הקומוניסטית הפכה אותן לתיבת ההילוכים של האג'נדה הסוציאליסטית. זה מה שקורה לרבים ממנהגינו החברתיים תחת תחום השיפוט של מכונת זכויות האדם האירופאית, שמְגַנָּה כאפליה את ניסיוננו לשמר את מנהגינו החברתיים, הנשואיים והמיניים הקדומים.מלכתחילה הנקודה של בְּרק ודייוויד יוּם היתה, שקהילה פוליטית היא לא שותפות עסקית, או עסקה חוזית, אלא הסדר היסטורי שכבול במסורת, נאמנות ותחושת שייכות, מהסוג שמוצאת את הביטוי הנעלה ביותר בתרבות לאומית. היא תלויה בשכנות טובה וב-"פלוגות קטנות", כפי שכינה אותן בְּרק, ועל הצחוק בין הדורות שרק המשפחה מסוגלת לספק כמו שצריך.מדובר בדרך הקיום המלאה שלנו, כיורשיה של ציוויליזציה דגולה, וירושה רבת שכבות של חוקים, מוסדות ותרבות גבוהה. העדיפות הראשונה שלנו חייבת להיות הגנה על דרך חיים זו, ולא ניתן להגן עליה כראוי רק באמצעות הפוליטיקה. עלינו לתמוך בחוקים החילוניים שירשנו מהרומאים והאנגלו-סקסונים. עלינו להגן על רוח החוכמה של התנ"ך היהודי, על לקחי החמלה והסליחה שהאנושות כולה למדה מישו, ועל רוח החקירה החופשית שאנו חייבים לנאורות. עלינו להגן בפני הנרקיסיסטיות הצומחת סביב היחסים המיניים האמיתיים והעמידים, עליהם עתיד החברה תלוי ועומד.בתגובה למהפכה הצרפתית, בְּרק טען בהצלחה בזכות חברה מעוצבת מלמטה, בידיי מסורות שצומחות מהצורך הטבעי שלנו להתחָבֵר. המסורות החברתיות החשובות אינן רק מנהגים שרירותיים שאולי ואולי לא שרדו אל תוך העולם המודרני, אלא מדובר בצורות של ידע שמכילות את שאריותיהם של המון ניסויים וטעויות, כשהאנשים ניסו להתאים את התנהגותם להתנהגותם של אחרים. אילו הם הפתרונות שהתגלו לבעיות של תיאום שצמחו עם השנים. הם קיימים מכיוון שהם מספקים מידע הכרחי שבלעדיו יתכן והחברה שלנו לא תוכל להתרבות. תהרסו אותם בזלזול וחוסר התחשבות, ותסירו את האחריות שהוענקה ע"י הדור הקודם לזה שבא אחריו.היה זה בשם הירושה החברתית והפוליטית שהשמרנים תלו את דגלם על תורן החירות. מה שהם התכוונו הוא לחירות מהסוג שמועבר בירושה חוקית והפוליטית מקודשת, וכן בהתאגדויות החופשיות בהן החברה שלנו חידשה את מורשת האמון שלה. באופן זה החירות מובנת כתוצר של הסכמים מרובים על פני זמן, תחת שלטון חוק מקיף. אם כן, משימתה של הפוליטיקה היא לבסס חוקה של חירות, כפי שתיאר פרידריך האייק.בדיון על מסורת, אנחנו לא מדברים על חוקים או מוסכמות שרירותיות, אלא על תשובות שהתגלו לשאלות נצחיות. התשובות הן מרומזות, משותפות, ומגולמות במנהגים חברתיים וציפיות מופנמות. אילו שמאמצים אותן לא בהכרח מסוגלים להסביר אותן, לא כל שכן להצדיק אותן. לכן בְּרק תיאר אותן כ'דעות קדומות', והגן עליהן על בסיס ההיגיון בטענה, שלמרות שמלאי ההיגיון אצל כל אינדיבידואל הוא קטן, ישנה הצטברות של היגיון בחברה, שניקח עלינו סיכון גדול אם נפקפק או נדחה. ההיגיון מתגלה מעצמו בנושאים שאין לנו יכולת להבין את ההיגיון. זה מה שאנחנו רואים במסורות שלנו, כולל את אלה שמכילים בליבן הקרבה, כמו כבוד צבאי, קשר משפחתי, צורות ותוכניות הלימוד, מוסדות הצדקה וחוקי הנימוסים הטובים.כאשר בְּרק כתב את הגיגיו בנוגע למהפכה הצרפתית, הוא ידע שהוא יסומן כאויב הציבור… סרטון אנימציה קצר:'הרהורים על המהפכה בצרפת' – הוא מנשר שעושה יותר מאשר רק להרהר על אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה, הוא מתנגד לה בתוקף. נכתב ע"י הפוליטיקאי האירי אדמונד בְּרק ב-1790, רק שנה לאחר תחילת המהפכה, זו ביקורת על הסכנות הטמונות בשינוי פוליטי רדיקלי. בְּרק שם לו למטרה להוכיח שהמהפכה הצרפתית רעה לצרפת, ותהיה רעה גם לאנגליה. הוא האמין שיצירתם של מבני שלטון חדשים שמעולם לא נבחנו, בהתבסס על תיאוריה בלבד, היא לשחק משחק מאוד מסוכן. עבור בְּרק, שינוי רדיקלי בהתבסס על היגיון טהור בלבד, לא ישים וגם לא מוסרי. בְּרק טען שמבנה החברה החדש הזה לא יציב ולכן עתיד לקרוס ולהטביע את החברה בתוֹהוּ וָבוֹהוּ. במקום זאת, הוא ראה בפוליטיקה מדע אמפירי, שצריכה להתבסס על ניסיון העבר והמסורת. ליבת התיאוריה של בְּרק עוסקת בהגנה על שיטות שלטון מסורתיות בחברה. אז איך זה יראה בקנה מידה קטן יותר? הבה נדמיין בניין ישן. הגג דולף ויש חרכים בקירות דרכם הקור חודר, אבל הוא עדיין ראוי למגורים. קבוצת אנשים בצעד רדיקלי מחליטים שזה לא מספיק טוב. הם קושרים קשר לשרוף את הבית. לא ניתן לחזור בחזרה. בתוך דקות כל שנותר מהבית זה אפר. נעלם לעד. אז מה קורה אחרי זה?הקבוצה ששרפה את הבית רוצה לבנות משהו שונה לחלוטין. מהפך. מבנה ארכיטקטורי חדש ושונה באופן דרמטי, בהשתמש בחומרים חדשים. אם הרעיון שלהם יעבוד, הוא יהיה הרבה יותר נוח מהבית הקודם. אבל יש סיכוי ששיטות הבנייה המהפכניות הללו לא יעבדו. יתכן והבית יתגלה כבילתי יציב. אחרי הכל, שיטות הבניה מעולם לא נוסו.כמה אנשים אחרים גם רוצים לבנות משהו שונה, אבל הם רוצים להכניס את השיטות החדשות בהדרגה, על פני זמן, במקום במכה אחת. באופן לא מפתיע, הקבוצה שהתנגדה להריסת הבית מלכתחילה, חושבים שהכי טוב לבנות העתק של הבית הישן במקום. הם חושבים שניסויים שכאלה מסוכנים מידיי, ומאמינים שהדרך הכי טובה להתקדם עם בניית הבניין החדש יהיה ללמוד ממסורת וניסיון העבר. בְּרק, שלא היה מהפכן או ליברל מתון, היה מגיע לאותה מסקנה כמו השמרנים הללו. 'הרהורים על המהפכה בצרפת' עורר תגובה אדירה, הן של שבח והן ביקורת. ובְּרק עצמו נחשב לאחד ממייסדי המסורת השמרנית הבריטית.סר רוג'ר סקרוטן:אבל בְּרק גם ידע שהמעמד הפוליטי אליו השתייך, יושפע ע"י טיעוניו ויתחיל להבין שחברה שנבנית מלמטה על יסודות המסורת והמשפט המקובל, הרבה יותר יציבה מזו שנכפית מלמעלה כמו זו שבצרפת המהפכנית. בְּרק פיתח את הרעיון הזה בדרך שעוררה השראה בדורות שלמים של פוליטיקאים בריטים, ועודדה דמוקרטיזציה הדרגתית של חיינו הפוליטיים. הוא הציע הוכחה ברורה לכך, ששמרנות שמונחה ע"י פילוסופיה, יכולה להגשים את מטרתה, וזו המטרה שמרומזת בשמה: שימור סדר חברתי קיים. מטרה זו נתפסת באופן שונה במדינות אירופה המגוונות, מכיוון שאין ירושה דתית, מוסדית או חוקית אחת. ובכל זאת, בסיס הפילוסופיה השמרנית משותף לכל מדינות היבשת, ברעיון לקיחת האחריות.אני רוצה להיאחז בדמוקרטיה כמה שרק אפשר, מכיוון שאחרי הכל זה הדבר היחיד שיבטיח שאם תעשה טעות, ניתן לתקן אותה. כשלנין השתלט על רוסיה, הוא עשה את הטעות הגדולה ביותר וזה היה להרוס את התהליכים שבעזרתם ניתן לזהות טעויות. אחד מהתהליכים החשובים ביותר היה ההליך הדמוקרטי. אתה יודע שטעית כשכל העם אומר "אנחנו לא נקבל את זה". לכן אנחנו זקוקים לתהליך הדמוקרטי, לא בגלל שהוא יגיע בהכרח למסקנות הנכונות, הוא לא, אלא מכיוון שלמרות הכל, זו הדרך היחידה שתבטיח שתוכל לתקן את המסקנות הללו כאשר יתבררו כשגויות.מדינת הלאום כפי שאנו מבינים אותה היום, היא תוצר של שכנות אנושית, שעוצבה ע"י אינספור ההסכמות בין בני אדם שדוברים את אותה השפה וחיים זה לצד זה. היא נובעת מפשרות שנוסדו לאחר סכסוכים רבים, והיא מביעה את ההסכמה הנוצרת לאיטה בין שכנים, בה כל צד מאפשר לשכנו לחיות במרחב שלו, כששניהם מגנים על המרחב המשותף. מדינת הלאום ספגה באופן מודע והתאימה עצמה אל המיעוטים האתניים והדתיים שבמרחבה, כפי שהם בתורם התאימו עצמם לחיים בתוכה. זהו התהליך שראינו מול עינינו. היא תלויה במסורות המקומיות ושגרה משותפת של סוֹבלָנוּת. חוקיה טֶרִיטוֹרְיָאלִים ולא דתיים, ומקורות סמכותה הגבוהים ביותר נובעים מנכסיה הבלתי מוחשיים אותם אנשיה חולקים. מדינת לאום שנהגתה כך, היא פונקציית המטרה של הפוליטיקה השמרנית בזמנינו.כשאני אומר מדינת לאום אני מתכוון לצורה של זהות שמבוססת על טריטוריה. זה המקום שבו אנחנו נמצאים, כאן אנחנו מסתדרים עם השכנים שלנו, ועליה נגן יחד כמו שמגנים על הבית שלנו. זה הרעיון. אפילו לבלגים יש את אותו רעיון, וה-וואלונים והפלמים ישארו ביחד כל זמן שהם מאמינים שהאיחוד הזה הכרחי בכדי להגן על ביתם. ראינו את זה אצלנו בבחירות האחרונות, כשהלאומנים הסקוטיים הפסידו כמות אדירה של כוח פוליטי כתוצאה מכך שהשאלה היתה, האם אנחנו צריכים להישאר ביחד או לא כיום, בעולם הגדול, במקום לעסוק רק במשאל העם. לכן אף מדינת לאום היא לא הסדר קבע חקוק בסלע, אלא זה הסכם הגנה בין בני אדם, שיתיישבו ביחד באזור מסוים שהם הגדירו כביתם. לספרדים היה סכם דומה ממנו הקטלונים רוצים לסגת, אבל הם לא ייסוגו ע"י הפיכת שאר ספרד לאויב. הם ייסוגו אל סוג של פדרציה שיש לה לכל הפחות את המראה של מדינת לאום. אנחנו בבריטניה דוגמא מאוד טובה לזה. אנחנו נחשבים לאומה אחת או לארבע. ואנחנו אף פעם לא באמת מודאגים מכך. אנחנו כן יודעים, שכאשר יש בעיה אמיתית, בנוגע לחוק, הגנה על הגבולות, פלישה, הגירה או מה שלא יהיה, אז אנחנו עומדים כתף אל כתף בנושא הזה.הארץ היא חלק חיוני מזהותנו. אני לא מתכוון ל "דם ואדמה" במובן הנאצי, אלא לארץ הזו, המקום שבו תחום המשפט שלנו תקף. זה עניין מכריע ברעיון הלאומי, זו הגנה על מרחב שיפוט טריטוריאלי כנגד מרחבי שיפוט דתיים או דתיים-למחצה, כמו הדוקטרינה האוניברסלית של זכויות האדם, או השריעה, אם ניקח עוד מתחרה. אנחנו בורכנו בחיים במדינות שבה החוק מוגדר לפי הארץ שבה הוא נאכף. ובתוך ארץ זו, יש תחושת שייכות שממנה החוק יונק עבור ההליך הדמוקרטי. אין בזה שום "דם ואדמה", זו פשוט שכנות טובה. השתכנו לצד שכנים במדינה שלנו שאיתם אנחנו רוצים לחיות בשלום. אנחנו לא רוצים לחפות עליהם להסכים איתנו על הכל, ואנחנו גם לא דורשים שיהיו מאותו ה"גזע", מה שזה לא יהיה. אבל אנחנו כן דורשים מהם לחלוק בהתחייבות שלנו למקום שבו אנחנו נמצאים. מכיוון שכאן אנחנו בונים את בתינו. יתכן ואנשים אחרים ירצו להיכנס אל הבית המשותף הזה. ראוי שיותר לנו להזמין אותם פנימה, ובלבד שהם מסכימים לציית לחוקים.יש לך בית שאתה חולק עם אישתך וילדיך, אני מניח שיש לך ילדים? גם אתה חושב שיש לך את הזכות למנוע מאנשים שלא הוזמנו, מלהיכנס אל ביתך, נכון? ולאחר שהזמנת אנשים פנימה, והם מתחילים להרוס דברים, אתה גם חושב שיש לך את הזכות להוציא אותם? אז תכפיל את זה במאות אלפי אנשים, ותבין שגם לבני אדם כקבוצה גדולה יש את הזכות הזו. זה עוד חלק מהדמוקרטיה. אנחנו חיים במקום שבו יש לנו את הזכות לא לכלול במקום את אלה שאנחנו מאמינים שהם לא יתאימו, או לאלה שאנחנו לא רוצים להזמין. אם לא היתה לנו הזכות הזו, לא היינו מרגישים בטוחים לחיות במקום שאנו תובעים כשלנו.חלק מהמפעל השמרני הוא למנוע מאותם אנשים שנוטים לשמאל מלהרוס את מה שאנו חולקים, שזו הזהות הלאומית שמאפשרת לנו לחיות יחד במצב של חוסר הסכמה. זהו אחד הדברים החשובים ביותר במדינת הלאום האירופאית. כמובן שאמריקה היא עוד דוגמא, שבה מדינת הלאום יוצרת לכידות בין אנשים שלא מסכימים ביניהם. אנחנו יכולים לחיות ללא הסכמה. זה לא משהו שמייצר שוויון. זה נותן הזדמנויות לכל, שחלק מאתנו לוקחים בשתי ידיים, וחלק לא.עלינו להדריך את הציבור ואת הצעירים בפרט במעלות הציוויליזציה שלנו. עלינו ללמדם גאווה, לא בושה – והכרת תודה – לא כעס ותַּרְעֹמֶת. ועלינו לעשות זאת מבלי להכחיש את הפגמים של אבותינו, או הצורך היכן שצריך, לתקן את דרכינו. אכן, זהו אחד מסגולות תרבות המערב, סגולה שחייבת המון למורשת היהודו-נוצרית, הרעיון שאנו מתוודים על הפגמים שלנו, ומנסים כמיטב יכולתנו לכפר עליהם.השמאל החדש עלה מתנועת התנגדות לציוויליזציה המערבית בתור שכזו. הציוויליזציה המערבית מכונה בשלל שמות: בורגנות, קפיטליזם או "הפטישיזם של הסחורות". הרבה תוויות נזרקו על הקהילה הנורמלית והטבעית שלנו. הכל התערבב לכדי גוש בירוקרטי בלתי מזוהה של שִׂיחָדָש, שפה שבלתי אפשרי להעביר עליה ביקורת מבחוץ, מכיוון שאף אחד לא באמת מבין אותה. אבל כולנו מבינים את כוונתה, וכוונתה ללעוג לאנשים רגילים ולדרך חייהם הרגילה. נשואים רגילים. משפחה רגילה. רכוש רגיל. שכונה רגילה. הליכה רגילה לכנסייה. תרבות רגילה. ניתן ללעוג על כל הדברים האלה, והם אכן הושמו ללעג בצורה יפיפייה ע"י מישל פוּקוֹ. הם הושמו ללעג בצורה נוראית ע"י ז'אן-פול סארְטְר וגֶ'רג' לוקאץ'. והם הפכו לאבסורד ע"י יִירְגֵן הַאבֶּרְמַאס, שהפך את הכל לאבסורד הבל ורעות רוח.ברור שהאנשים האלה יצרו תחושה של חוסר לגיטימיות של מה שיש לנו. וכולם, כמובן, זכו בתמורה בפריווילגיות אדירות. הם היו לבורגנים החדשים. הם שיכלו למכור את ספריהם בכמויות עצומות, מכיוון שהפרופסורים באוניברסיטה הורו לסטודנטים שלהם לקרוא אותם. חלקם גם גרפו בעבור זה את כל הפרסים. רק תסתכלו על הפרסים שהַאבֶּרְמַאס זכה. כתיבתו שעממה למוות דור שלם, בעבורה הוא זכה בכל תואר כבוד אפשרי, כסף וכל השאר". מישהו מהקהל: "אתה מקנא". סר סקרוטן: "אני מאוד מקנא. אני כתבתי דברים באמת מעניינים ומשעשעים, תמורתם לא קיבלתי אגורה…אני תמיד אחזתי בתפיסה שברגע שיש לך כמות השכלה מסוימת, אתה מרגיש ששחררת את עצמך מכל האמונות הקדומות הרגילות של האנשים הרגילים. לבְּרק היה השכל לכנותם דעות קדומות. לכן אתה נוטה לתעב אותם. ואז אתה מתנשא על השמרנים, אתה חושב "אני התרוממתי למצב של שיפוט אובייקטיבי ומעודן. לכן אני כבר לא שמרן, אני ליברל אמיתי". אבל לדעתי, אם אתה מתקדם עוד קצת קדימה, וזוכה בהשכלה אמיתית, אז אתה מבין שבסופו של דבר ולמרות הכל אתה שמרן. מצב הביניים הזה, כשאתה אדם חצי-מושכל שלמד מספיק כדי להעביר ביקורת על דעות קדומות רגילות, אבל לא מספיק כדי להחליף אותן, משם צומח כל הבוז והזלזול.האיזמים והפוביות עוצבו כדי לתאר את צורות השייכות המבוססות שלנו, כצורות של הוצאה מן הכלל, וכך לחתור תחתן. גזענות, סקסיזם, גִּילָנוּת, קְסֶנוֹפוֹבְּיָה וכל השאר, עתה עלינו להוסיף הומופוביה, טרנספוביה, וכמובן אסלאמופוביה, מחלה ששטפה באופן בלתי מוסבר את העולם המערבי ב-11 בספטמבר 2001. המילים הללו שייכות לעמדת של חקירה רודנית ומדכאת, שמכוונת לחתור תחת כל מה שצברנו באמצעות ניסיון משותף של שייכות. ההשלכה של זה היא לא חיזוק החירות, אלא צמצומה בדרכים חדשות ורדיקליות, כמו כשאנשים מושתקים, מבוישים, או מפוטרים ממקום עבודתם על שבכלל העזו להעלות מחשבות אסורות. זה מה שאנחנו מתחילים לראות, כשהצנזורה שמתחילה באוניברסיטאות מתפשטת ברחבי החברה האזרחית. ההאשמות האלה שדיברתי עליהן, גזענות, הומופוביה וכו' לרוב מכוונות אל האנשים הרגילים. אנשים רגילים שמנסים להגן על החלק הקטן בסטטוס קוו שקיבלו בירושה. בגדול, אילו האנשים שהצביעו עבור טראמפ. הם הרגישו שהתעללו בשמם הטוב, למשל כשהילרי קלינטון סיכמה אותם כ"סלסלה מלאת מתועבים". אנשים שהיא לא תזמין למסיבת הניצחון שלה בניו-יורק סיטי, בניגוד לכל השאר. הם הרגישו מושפלים מכיוון שאנשים זרקו עליהם תווית רק בגלל שהביעו את האינסטינקטים החברתיים הטבעיים שלהם.קשה להיות שמרן, אין שום ספק בזה. לכל הפחות לדבר כשמרן בפומבי. הדבר הפשוט הוא לטפח את הגן שלך וכל השאר. העובדה היא, שאם תביט בבחירות האחרונות, למרות שהשמאל התחיל לצבור תאוצה, הוא לא צבר הרבה. השמאל בצרפת הושמד בבחירות האחרונות. למרות שג'רמי קורבין הופיע לפתע כדמות מלאכית שמייצגת את קולם של בני המעמד הבינוני השמאלני, אין שום ערובה שזה יחזיק מעמד. כשזה כן מחזיק מעמד, זה בדרך כלל בגלל שהם כבשו את השלטון ומנעו מהתהליך הדמוקרטי מלהיפטר מהם. מידיי פעם בני האדם צריכים ללמוד לקח, והדרך הטובה ביותר ללמד אותם לקח זה לתת להם ממשלת שמאל, ואז למשך ה-20 השנים הבאות הם לא יצביעו כך שוב.אנשים מצביעים בבחירות מתוך שני אינטרסים רחבים. קודם כל חשוב להם מאוד הישרדותה והמשכיותה של מדינתם, רק אז הם מצביעים בהתאם ליתרון הפרטי שלהם. אם מובטח להם שהמדינה בסדר, והיא תמשיך ותשרוד, שכוחות החוק והסדר שומרים על הכל במצב של איזון, אז הם ישימו את היתרון שלהם קודם. כמובן שאנשים בשמאל מאוד טובים בלהבטיח דברים, כמו נמסה את העשירים אבל לא את העניים. נחלק מחדש את הרכוש וכל הדברים הרגילים. הם טובים בגיוס טינה ומרמור. וברור שהמוני אנשים רוצים להעניש את עמיתיהם האזרחים, במיוחד את אלה שיש להם יתרונות. אנשים בעמדות בכירות, רכוש רב וכל השאר, הם יעד של תרעומת. לכן זה לא מפתיע שאנשים מצביעים בכמויות נכבדות לאחרים בשמאל, מכיוון שהם מחלקים את כל ההבטחות. פוליטיקאים מהימין לא מבטיחים את ההבטחות האלה. אז הדרך היחידה שבאמצעותה הם יכולים למשוך מצביעים, היא הדרך שאני מציע. אבל העובדה שהם עדיין זוכים באותה כמות הקולות או יותר מהשמאל, מרמזת שסוג הדברים שאני מדבר עליהם הם באמת עדיין מניעים חזקים באנשים. מכיוון שאין שום דבר אחר שהמפלגה השמרנית בבריטניה איי פעם פנתה אליה. למעשה, המסר של המפלגה השמרנית אצלנו הועברה בצורה המשעממת ביותר שרק אפשר ע"י תרזה מיי: "אני לא יכולה להבטיח לכם שום דבר. העולם קשה, אבל לכל הפחות המדינה שורדת". וזה למעשה היה הרגש אליו היא פנתה".

Posted by Alon Goldberg on Sunday, September 10, 2017

הסרטון נמשך כ-26 דקות. כמות הרעיונות המוצגים בו היא גדולה, כמו גם הקפיצות מנושא לנושא. ובכן, מאמר זה מהווה מעין סיכום הרעיונות לסרטון שמורכב משלושת הסרטונים הבאים:

  1. הרצאה של חצי שעה, ולאחריה שעה של שאלות ותשובות אל מול קהל גרמני-שמרני.
  2. ראיון באורך 40 דקות במכון הובר.
  3. סרטון אנימציה קצרצר של שלוש דקות על המהפכה הצרפתית.

במסגרת המאמר אנסה לסנתז את הרעיונות המרכזיים של סקרוטן, כפי שבאו לידי ביטוי בסרטון זה.  

תמלול הסרטון

איש הספר הבריטי, אדמונד בְּרק, ייסד את השמרנות המודרנית במאה ה-18. היום, איש ספר בריטי אחר מגדיר מחדש מה היא שמרנות במאה ה-21. איתנו היום סר רוג'ר סקרוטן; סקרוטן נחשב לאחד האינטלקטואלים הבריטים המשמעותיים ביותר, ובמילותיו של אחר: "השמרן האנגלי עם הכי הרבה הישגים מאז אדמונד בְּרק". זכה בתואר אבירות בשנה שעברה. ל-סר רוג'ר יש דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת קיימברידג', והוא כתב למעלה מ-50 ספרים.

שמרנות מתחילה מתחושה שכל אדם בוגר חווה – התחושה לפיה קל להרוס את הדברים הטובים, אך קשה ליצור אותם. זה נכון במיוחד במה שנוגע לדברים הטובים המהווים נכסים ציבוריים: שלום, חופש, חוק, ערכי נימוס, מורל לאומי, ביטחון הרכוש והחיים המשפחתיים. בכולם אנו תלויים בשיתוף פעולה עם אחרים, בזמן שאין לנו שום דרך להשיג אותם בכוחות עצמנו.

ביחס לאותם הדברים, עבודת החורבן מהירה, קלה ומלהיבה. עבודת היצירה איטית, מייגעת ומשעממת. זהו אחד מלקחי המאה ה-20. זו גם סיבה נוספת לכך שהשמרנים סובלים מנחיתות בעיני דעת הקהל. העמדה שלהם נכונה ומדויקת, אבל משעממת. עמדת יריביהם מלהיבה, אך כוזבת. שמרן הוא מישהו שמצא משהו לאהוב, ומבקש לשמור ולהגן עליו מכל מקורות הרקב. זו פילוסופיה של אהבה. שמרנים אינם ריאקציונרים, כפי שטען בְּרק: "אנו חייבים לבצע רפורמות בכדי לשמר", או בביטוי מודרני יותר: אנו חייבים להסתגל, אבל אנחנו מסתגלים לשינוי בשם ההֶמשֵׁכִיוּת, במטרה לשמור על מה שאנחנו ועל מה שיש לנו. לאלו שמבטלים את השמרנות בשם האידיאלים האוניברסאליים של תקופת ההארה, יש נטייה לשכוח שממשלות נבחרות על ידי אנשים ספציפיים במקומות מסוימים, ועליהן להיענות לצרכי העם – כולל על הצורך החשוב ביותר, והוא הצורך לסמוך על השכנים שלהם. זו הסיבה שבכל הדיונים הפוליטיים במדינות האירופאיות שלאחר מלחמת העולם השנייה, השמרנים הדגישו את ההגנה על אדמות המולדת, את שמירת הגבולות הלאומיים, את האחדות ואת שלמות האומה.

את החברה האזרחית ניתן לרצוח מלמעלה, אך היא צומחת מלמטה. החברה האזרחית צומחת מהדחף של בני האדם ליצור אגודות אזרחיות, שהן אינן חברות בעלות מטרות עסקיות, אלא מקומות שיש בהם סדר הנשמר בחופשיות. פוליטיקאים מנסים לעיתים קרובות לצמצם את האגודות הללו אל תוך תבניות זרות, הופכים אותן למכשירים שמיועדים למטרות חיצוניות, אשר עלולות להיות מנוגדות לאופיין הפנימי. זה מה שקרה לבתי הספר הממלכתיים, כאשר הסוציאליסטים גייסו אותם לטובת מרדפם אחר שוויון חברתי; זה מה שקרה לאוניברסיטאות, כאשר הממשלות דרשו שהן יורחבו, בכדי להציע טקס חדש במעבר מינקות לבגרות עבור הצעירים. הזמן שמחוץ לחיי הבית והמשפחה חשוף לעָגָה מקהת החושים ולשָׂפָה חסרת הרחמים של התיאוקרטיה השמאלנית.

זה מה שקרה לכל החברות הקטנות של הונגריה, סלובקיה והרפובליקה הַצֵ'כִית, כאשר המפלגות הקומוניסטיות הפכו אותן לתיבת ההילוכים של האג'נדה הסוציאליסטית. זה מה שקורה לרבים ממנהגינו החברתיים תחת תחום השיפוט של מכונת זכויות האדם האירופאית, אשר מְקטלגת כ"אפליה" את ניסיוננו לשמר את מנהגינו החברתיים, ובין היתר גם את אלו הקדומים הנוגעים לנישואים ולמין.

מלכתחילה הנקודה של בְּרק ודיוויד יוּם הייתה, שקהילה פוליטית היא לא שותפות עסקית, או עסקה חוזית, אלא הסדר היסטורי המעוגן במסורת, בנאמנות ובתחושת שייכות, המוצאת את ביטויה הנעלה ביותר בתרבות לאומית. היא תלויה בשכנות טובה, ב"פלוגות קטנות" – כפי שכינה אותן בְּרק – ובהומור בין-דורי שרק המשפחה מסוגלת לספק כראוי. מדובר בדרך הקיום המלאה שלנו, כיורשיה של ציוויליזציה מפוארת, בעלת נדבכים רבים של חוקים, מוסדות ותרבות גבוהה. העדיפות הראשונה שלנו חייבת להיות הגנה על דרך חיים זו, ולא ניתן להגן עליה כראוי באמצעות הפוליטיקה בלבד, אלא שעלינו לתמוך בחוקים החילוניים שירשנו מהרומאים והאנגלו-סקסונים; עלינו להגן על רוח החוכמה של התנ"ך היהודי, על לקחי החמלה והסליחה שהאנושות כולה למדה מישו, ועל רוח החקירה החופשית שאנו חייבים לנאורות. עלינו להגן מפני הנרקיסיסטיות הצומחת סביב היחסים המיניים האמיתיים והעמידים, עליהם עתיד החברה תלוי ועומד.

בתגובה למהפכה הצרפתית, בְּרק דיבר בשבחה של חברה מצליחה, המעוצבת מלמטה באמצעות מסורות שצומחות מהצורך הטבעי שלנו להתחָבֵר. המסורות החברתיות החשובות אינן רק מנהגים שרירותיים שהמשיכו – או שלא – אל תוך העולם המודרני, אלא שמדובר בצורות של ידע, אשר מכילות את לקחיהם של ניסויים וטעיות, עוד מהתקופה בה אנשים ניסו להתאים את התנהגותם שלהם להתנהגותם של אחרים. אלו הם הפתרונות שהתגלו לבעיות של תיאום שצמחו עם השנים. הם קיימים מכיוון שהם מספקים מידע הכרחי, שבלעדיו ייתכן והחברה שלנו לא תוכל להתרבות. תהרסו אותם בזלזול ובחוסר התחשבות, ותפרקו את עול האחריות שהטילו אנשי הדור הקודם על אלו שבאו אחריהם.

כאשר השמרנים חרתו על דגלם את רעיון החירות, היה זה בשם הירושה החברתית והפוליטית שקיבלו מהדורות הקודמים. הם התכוונו לחירות מהסוג שמועבר בירושה חוקית ופוליטית מקודשת, וכן בהתאגדויות החופשיות בהן החברה שלנו חידשה את מורשת האמון שלה. באופן זה החירות מובנת כתוצר של הסכמים מרובים על פני זמן, תחת שלטון חוק מקיף. אם כן, משימתה של הפוליטיקה היא לבסס חוקה של חירות, כפי שתיאר פרידריך האייק.

בדיון על מסורת, אנחנו לא מדברים על חוקים או על מוסכמות שרירותיות, אלא על תשובות שהתגלו לשאלות נצחיות. התשובות הן מרומזות, משותפות, ומגולמות במנהגים חברתיים ובציפיות מופנמות. אלו שמאמצים אותן לא בהכרח מסוגלים להסביר אותן, לא כל שכן להצדיק אותן. לכן, בְּרק תיאר אותן כ'דעות קדומות', והגן עליהן על בסיס הטענה שעל אף שמידת ההיגיון אצל כל אינדיבידואל היא קטנה, ישנה הצטברות של היגיון בחברה; ואנו ניקח על עצמנו סיכון גדול אם נפקפק בו או נדחה אותו. ההיגיון מתגלה מעצמו בנושאים שאין לנו יכולת להבין את ההיגיון שבהם. זה מה שאנו רואים במסורות שלנו – כגון כבוד צבאי, קשר משפחתי, צורות ותוכניות הלימוד, מוסדות צדקה וחוקי הנימוסים הטובים – כולל את אלו שטומנות בחובן הקרבה.

כאשר בְּרק כתב את הגיגיו בנוגע למהפכה הצרפתית, הוא ידע שהוא יסומן כאויב הציבור.
"הרהורים על המהפכה בצרפת" הוא טקסט שמציג הרבה מעבר להרהורים, על אחד האירועים החשובים בהיסטוריה. טקסט זה נכתב על ידי הפוליטיקאי האירי, אדמונד בְּרק, ב-1790, רק שנה לאחר תחילת המהפכה; מדובר בטקסט המציג את הסכנות הטמונות בשינוי פוליטי רדיקלי. בְּרק שם לו למטרה להוכיח שהמהפכה הצרפתית רעה לצרפת, ועלולה להיות רעה גם מבחינת אנגליה. הוא האמין שיצירתם של מבני שלטון חדשים – שמעולם לא נבחנו, ותוך התבססות על תיאוריה בלבד – היא משחק מסוכן. עבור בְּרק, שינוי רדיקלי בהתבסס על היגיון טהור בלבד, הוא אינו פרקטי וגם אינו מוסרי.

בְּרק טען שהמבנה החדש של החברה הצרפתית אינו יציב, ולכן עתיד לקרוס ולהטביע את החברה בתוֹהוּ וָבוֹהוּ. במקום זאת, הוא ראה את הפוליטיקה כמדע אמפירי, וגרס שהיא צריכה להתבסס על ניסיון העבר ועל המסורת. ליבת התיאוריה של בְּרק עוסקת בהגנה על שיטות שלטון מסורתיות בחברה. אולם כיצד תבוא תפיסה זו לידי ביטוי בקנה מידה קטן יותר? ובכן, הבה נדמיין בניין ישן. הגג דולף ויש חרכים בקירות דרכם חודר הקור, אך הבניין עדיין ראוי למגורים. קבוצת אנשים, בצעד רדיקלי, מחליטה שזה לא מספיק טוב. היא קושרת קשר לשרוף את הבית. לא ניתן לחזור בחזרה. בתוך דקות כל שנותר מהבית הוא אפר. נעלם לעד. מה קורה אחרי זה?

הקבוצה ששרפה את הבית רוצה לבנות משהו שונה לחלוטין. מהפך. מבנה ארכיטקטוני חדש ושונה באופן דרמטי, תוך שימוש בחומרים חדשים. אם הרעיון שלה יעבוד, הוא יהיה הרבה יותר נוח מהבית הקודם, אך יש סיכוי ששיטות הבנייה המהפכניות הללו לא יעבדו. ייתכן והבית יתגלה כבלתי-יציב. אחרי הכל, שיטות הבנייה הללו מעולם לא נוסו.

כמה אנשים אחרים רוצים גם הם לבנות משהו שונה, אך הם מעוניינים להכניס את השיטות החדשות בהדרגה, על פני טווח זמן ארוך, במקום בבת-אחת. באופן לא מפתיע, הקבוצה שהתנגדה להריסת הבית מלכתחילה, גורסת שהכי טוב לבנות העתק של הבית הישן במקום. לשיטתה, ניסויים שכאלה הם מסוכנים מדי, והיא מאמינה שהדרך הטובה ביותר להתקדם בבניית הבניין החדש היא ללמוד מהמסורת ומניסיון העבר. בְּרק, שלא היה מהפכן או ליברל מתון, היה מגיע לאותה מסקנה כמו השמרנים הללו.

"הרהורים על המהפכה בצרפת" עורר תגובה אדירה, הן של שבח והן ביקורת, ובְּרק עצמו נחשב לאחד ממייסדי המסורת השמרנית הבריטית. אולם בְּרק גם ידע שהמעמד הפוליטי אליו השתייך, יושפע מטיעוניו ויתחיל להבין שחברה שנבנית מלמטה, על יסודות המסורת והמשפט המקובל, יציבה הרבה יותר ביחס לזו שנכפית מלמעלה כפי שהתרחש בצרפת המהפכנית. בְּרק פיתח את הרעיון הזה בדרך שעוררה השראה בקרב דורות שלמים של פוליטיקאים בריטים, ועודדה דמוקרטיזציה הדרגתית של חיינו הפוליטיים. הוא הציג הוכחה ברורה לכך ששמרנות, אשר מונחית על ידי פילוסופיה, יכולה להגשים את מטרתה – שנובעת משמה – והיא שימור הסדר החברתי הקיים. מטרה זו נתפסת באופן שונה במדינות אירופה המגוונות, מכיוון שאין ירושה דתית, מוסדית או חוקית אחת. ובכל זאת, בסיס הפילוסופיה השמרנית משותף לכל מדינות היבשת, בהיבט של לקיחת האחריות.

סר רוג'ר סקרוטן: "אני רוצה להיאחז בדמוקרטיה עד כמה שניתן, מכיוון שבסופו של דבר זהו הדבר היחיד שיבטיח שאם תיעשה טעות, ניתן יהיה לתקן אותה. כשלנין השתלט על רוסיה, הוא עשה את הטעות הגדולה ביותר, וזו הייתה הרס התהליכים שבעזרתם ניתן לזהות טעויות. אחד מהתהליכים החשובים ביותר למטרה זו היה ההליך הדמוקרטי; אתה יודע שטעית, כאשר כל העם אומר "אנחנו לא נקבל את זה". לכן, אנחנו זקוקים לתהליך הדמוקרטי, לא בגלל שהוא יגיע בהכרח למסקנות הנכונות – הוא לא; אלא מכיוון שלמרות הכל, זו הדרך היחידה שתבטיח שנוכל לתקן את הטעויות כאשר הן יתגלו.

מדינת הלאום, כפי שאנו מבינים אותה היום, היא תוצר של שכנות אנושית, שעוצבה על ידי אין-ספור הסכמות בין בני אדם, אשר דוברים את אותה השפה וחיים זה לצד זה. היא נובעת מפשרות שהתקבלו לאחר סכסוכים רבים, והיא מביעה את ההסכמה הנוצרת לאיטה בין שכנים, בה כל צד מאפשר לשכנו לחיות במרחב שלו, כששניהם מגנים על המרחב המשותף. מדינת הלאום ספגה באופן מודע, והתאימה עצמה אל המיעוטים האתניים והדתיים שבמרחבה, כפי שהם בתורם התאימו עצמם לחיים בתוכה. זהו התהליך שראינו מול עינינו. מדינת הלאום תלויה במסורות המקומיות ובשגרה משותפת של סוֹבלָנוּת. חוקיה טֶרִיטוֹרְיָאלִיים ולא דתיים, ומקורות סמכותה הגבוהים ביותר נובעים מנכסיה הבלתי-מוחשיים, שאותם חולקים בניה. מדינת לאום שנוסדה באופן זה, היא המטרה של הפוליטיקה השמרנית בזמנינו.

כאשר אני אומר "מדינת לאום" אני מתכוון לצורה של זהות המבוססת על טריטוריה. זהו המקום שבו אנחנו נמצאים, כאן אנחנו מסתדרים עם השכנים שלנו, ועליו נגן יחד כמו שמגנים על הבית שלנו. זה הרעיון. אפילו לבלגים יש את אותו הרעיון; ה-וואלונים והפלמים יישארו יחד כל זמן שיאמינו כי האיחוד הכרחי בכדי להגן על ביתם. ראינו את זה אצלנו בבחירות האחרונות, כאשר הלאומנים הסקוטיים הפסידו כמות אדירה של כוח פוליטי כתוצאה מכך שמה שעמד על הפרק לא היה רק משאל העם, אלא אף השאלה האם העם הסקוטי צריך להישאר מאוחד או לא – כיום, בעולם הגדול. לכן, ניתן לומר כי אף מדינת לאום היא אינה הסדר קבע חקוק בסלע, אלא הסכם הגנה בין בני אדם, אשר התיישבו יחד באזור מסוים שאותו הם הגדירו כביתם. לספרדים ולקטלונים היה הסכם דומה ממנו רוצים האחרונים לסגת, אך הם לא ייסוגו באמצעות הפיכת ספרד לאויב; הם ייסוגו אל מודל של פדרציה, אשר יהיה לה, לכל הפחות, את המראה של מדינת לאום. אנו בבריטניה מהווים דוגמא מאוד טובה לזה. אנו נחשבים לאומה אחת או לארבע, ואנחנו אף פעם לא באמת מודאגים מכך. אנו מודעים לכך שכאשר עולה בעיה אמיתית – בנוגע לחוק, להגנה על הגבולות, לפלישות או להגירה – אז אנחנו עומדים כתף אל כתף בנושא הזה.

הארץ היא חלק חיוני מזהותנו. אני לא מתכוון ל "דם ואדמה" במובן הנאצי, אלא לארץ הזו, המקום שבו תחום המשפט שלנו תקף. זה עניין מכריע ברעיון הלאומי, זו הגנה על מרחב שיפוט טריטוריאלי כנגד מרחבי שיפוט דתיים או דתיים-למחצה, כמו הדוקטרינה האוניברסאלית של זכויות האדם – או השריעה, אם ניתן כדוגמא מתחרה נוסף. אנחנו בורכנו בחיים במדינות, שבהן החוק מוגדר לפי הארץ שבה הוא נאכף. ובתוך ארץ זו, יש תחושת שייכות שממנה החוק יונק עבור ההליך הדמוקרטי. אין בזה שום "דם ואדמה", אלא שזו פשוט שכנות טובה. השתכנו לצד שכנים במדינה שלנו, שאיתם אנו מעוניינים לחיות בשלום. אנחנו לא רוצים לכפות עליהם להסכים איתנו על הכל, ואנחנו גם לא דורשים שיהיו מאותו ה"גזע", יהא אשר יהא; אולם אנו כן דורשים מהם לחלוק בהתחייבות שלנו למקום המחייה שלנו, וזאת משום שכאן אנחנו בונים את בתינו. ייתכן שאנשים אחרים ירצו גם הם להיכנס אל הבית המשותף הזה. ראוי שיותר להם להיכנס פנימה, ובלבד שיסכימו לציית לחוקים.

יש לך בית שאתה חולק עם אשתך וילדיך, אני מניח שיש לך ילדים. גם אתה חושב שיש לך את הזכות למנוע מאנשים שלא הוזמנו מלהיכנס אל ביתך? ולאחר שהזמנת אנשים פנימה, והם מתחילים להרוס דברים, גם אתה חושב שיש לך את הזכות להוציא אותם? אז תכפיל את זה במאות אלפי אנשים, ותבין שגם לבני אדם כקבוצה גדולה יש את אותה הזכות. זה עוד חלק מהדמוקרטיה. אנחנו חיים במקום שבו יש לנו את הזכות להדיר את אלה שלא מתאימים או את אלה שאנו לא מעוניינים להזמין פנימה. אם לא הייתה לנו הזכות הזו, לא היינו מרגישים בטוחים לחיות במקום שאנו רואים אותו כשלנו.

חלק מהמפעל השמרני הוא למנוע מאותם אנשים שנוטים לשמאל מלהרוס את מה שאנו חולקים, שזו הזהות הלאומית, אשר מאפשרת לנו לחיות יחד במצב של חוסר הסכמה. זהו אחד הדברים החשובים ביותר במדינת הלאום האירופאית. מובן שאמריקה היא דוגמא נוספת לכך שמדינת הלאום יוצרת לכידות בין אנשים, אשר אינם בהכרח מסכימים ביניהם. אנו מסוגלים לחיות ללא הסכמה – זה לא משהו שמייצר שוויון. זה נותן הזדמנויות, שחלק מאיתנו לוקח בשתי ידיים וחלק לא.

עלינו להדגיש בפני הציבור, ובפני הצעירים בפרט, את מעלות הציוויליזציה שלנו. עלינו ללמדם גאווה ולא בושה, הכרת תודה ולא כעס ותַּרְעֹומֶת. עלינו לעשות זאת מבלי להכחיש את הפגמים של אבותינו, או את הצורך, לעיתים, לתקן את דרכינו. אכן, זו היא אחת מהסגולות של תרבות המערב, סגולה שחייבת המון למורשת היהודו-נוצרית – הרעיון שלפיו אנו מתוודים על הפגמים שלנו, ומנסים כמיטב יכולתנו לכפר עליהם.

השמאל החדש צמח מתוך תנועת ההתנגדות לציוויליזציה המערבית בתור שכזו. הציוויליזציה המערבית מכונה בשלל שמות: בורגנות, קפיטליזם או "הפטישיזם של הסחורות"; הרבה תוויות נזרקו על הקהילה הנורמלית והטבעית שלנו. הכל התערבב לכדי גוש ביורוקראטי בלתי-מזוהה של שִׂיחָ-חדָש, שפה שבלתי אפשרי להעביר עליה ביקורת מבחוץ, מכיוון שאף אחד לא באמת מבין אותה. אבל כולנו מבינים את כוונתה, והיא ללעוג לאנשים רגילים ולדרך חייהם הרגילה – נישואים רגילים, משפחה רגילה, רכוש רגיל, שכונה רגילה, הליכה רגילה לכנסייה, תרבות רגילה. ניתן ללעוג לכל הדברים האלה, והם אכן הושמו ללעג בצורה יפה על ידי מישל פוּקוֹ; ולעומת זאת, הם הושמו ללעג בצורה נוראית על ידי ז'אן-פול סארְטְר וגֶ'רג' לוקאץ', והם היו לאבסורד על ידי יִירְגֵן הַאבֶּרְמַאס, שהפך את הכל להבל ורעות רוח.

ברור שהאנשים האלה יצרו תחושה של חוסר לגיטימיות כלפי מה שיש לנו. וכולם, כמובן, זכו בתמורה בפריווילגיות אדירות. הם היו לבורגנים החדשים. הם יכלו למכור את ספריהם בכמויות עצומות, מכיוון שהפרופסורים באוניברסיטה הורו לסטודנטים שלהם לקרוא אותם. חלקם גם גרפו בעבור זה את כל הפרסים. רק תסתכלו על הפרסים שבהם הַאבֶּרְמַאס זכה. כתיבתו שעממה למוות דור שלם, אך בעבורה הוא זכה בכל תואר כבוד אפשרי, כסף וכל השאר".

מישהו מהקהל: "אתה מקנא". סר סקרוטן: "אני מאוד מקנא. אני כתבתי דברים באמת מעניינים ומשעשעים, תמורתם לא קיבלתי אגורה [[….

אני תמיד אחזתי בתפיסה שברגע שיש לך מנת משכל מסוימת, אתה מרגיש ששחררת את עצמך מכל האמונות הקדומות הרגילות של האנשים הרגילים. לבְּרק היה השכל לכנותן דעות קדומות. לכן, אתה נוטה לתעב אותן. ואז אתה מתנשא על השמרנים, אתה חושב לעצמך "אני התרוממתי למצב של שיפוט אובייקטיבי ומעודן. לכן אני כבר לא שמרן, אני ליברל אמיתי". אולם לדעתי, אם אתה מתקדם עוד קצת קדימה, וזוכה בהשכלה אמיתית, אז אתה מבין שבסופו של דבר ולמרות הכל אתה שמרן. מצב הביניים הזה, כשאתה אדם חצי-מושכל, שלמד מספיק כדי להעביר ביקורת על דעות קדומות רגילות, אבל לא מספיק כדי להחליף אותן – משם צומח כל הבוז והזלזול.

האיזמים והפוביות עוצבו כדי לתאר את צורות השייכות המבוססות שלנו, כצורות של הוצאה מן הכלל, וכך לחתור תחתן. גזענות, סקסיזם, גִּילָנוּת, קְסֶנוֹפוֹבְּיָה וכל השאר, עתה עלינו להוסיף הומופוביה, טרנסופוביה, וכמובן אסלאמופוביה – מחלה ששטפה באופן בלתי מוסבר את העולם המערבי ב-11 בספטמבר 2001. במילים הללו נעשה שימוש על ידי אלו המחזיקים בעמדה של חקירה רודנית ומדכאת, שמכוונת לחתור תחת כל מה שצברנו באמצעות ניסיון משותף של שייכות. ההשלכה של זה היא לא חיזוק החירות, אלא צמצומה בדרכים חדשות ורדיקליות – אנשים מושתקים, מבוישים או מפוטרים ממקום עבודתם על כך שהעזו להעלות בראשם מחשבות אסורות. זה מה שאנחנו מתחילים לראות, כשהצנזורה שמתחילה באוניברסיטאות מתפשטת ברחבי החברה האזרחית.

ההאשמות הללו שדיברתי עליהן – הגזענות, ההומופוביה וכיוצא באלה, לרוב מכוונות אל האנשים הרגילים. אנשים רגילים שמנסים להגן על החלק הקטן בסטטוס-קוו שקיבלו בירושה. בגדול, אלו האנשים שהצביעו עבור טראמפ; הם הרגישו שהתעללו בשמם הטוב, בין היתר כאשר הילרי קלינטון תיארה אותם כ"סלסלה מלאה מתועבים". אנשים שהיא לא תזמין למסיבת הניצחון שלה בניו-יורק סיטי, בניגוד לכל השאר. הם הרגישו מושפלים, מכיוון שאנשים אחרים הדביקו עליהם תווית, רק משום שהביעו את האינסטינקטים החברתיים הטבעיים שלהם.

קשה להיות שמרן, אין שום ספק בזה, או לכל הפחות קשה לדבר כשמרן בפומבי. אולם אם תביט בתוצאות הבחירות האחרונות, תראה שלמרות שהשמאל החל לצבור תאוצה, הוא לא צבר הרבה. השמאל בצרפת הושמד בבחירות האחרונות. למרות שג'רמי קורבין הופיע לפתע כדמות מלאכית, שמייצגת את קולם של בני המעמד הבינוני השמאלני, אין שום ערובה לכך שזה יחזיק מעמד. כאשר המומנטום השמאלני כן מחזיק מעמד, הדבר קורה לרוב בשל כך שהשמאל כבש את השלטון ומסנדל את התהליך הדמוקרטי כך שלא ניתן יהיה להיפטר מהם. מדי פעם בני האדם צריכים ללמוד לקח, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות כהונה של ממשלת שמאל – כך, במשך עשרים השנים הבאות הם לא יעזו להצביע שוב לשמאל.

אנשים מצביעים בבחירות מתוך שני אינטרסים. ראשית, חשובה להם מאוד הישרדותה והמשכיותה של מדינתם, ורק אז הם מצביעים בהתאם לאינטרסים הפרטיים שלהם. אם מובטח להם שהמדינה בסדר, שהיא תשרוד ותמשיך להתקיים, שכוחות החוק והסדר שומרים על הכל במצב של איזון, אז הם ישימו את היתרון שלהם בקדמת הבמה. מובן שאנשים בשמאל מוצלחים מאוד בלהבטיח דברים, כמו למשל "נטיל מס על העשירים, אבל לא על העניים"; "נחלק מחדש את הרכוש", ושאר הסיסמאות הרגילות. הם טובים בגיוס טינה ותסכול, וברור שהמוני אנשים רוצים להעניש את עמיתיהם האזרחים, ובמיוחד את אלה שיש להם יתרונות – אנשים בעמדות בכירות ורכוש רב הם יעד לתרעומת.

לכן, לא מפתיע שאנשים רבים מצביעים לשמאל, וזאת משום שהוא מחלק את כל ההבטחות. פוליטיקאים מהימין לא מבטיחים את ההבטחות הללו. לכן הדרך היחידה שבאמצעותה הם יכולים למשוך מצביעים, היא הדרך שאני מציע. אבל העובדה שהם עדיין זוכים באותה כמות קולות, או יותר, ביחס לשמאל, מרמזת שסוג הדברים שאני מדבר עליהם באמת מהווה עדיין מניע משמעותי בקרב אנשים, וזאת על אף שהמפלגה השמרנית בבריטניה לא הציגה מצע משכנע באופן מיוחד. למעשה, המסר של המפלגה השמרנית אצלנו הועבר בצורה המשעממת ביותר שניתן להעלות על הדעת, על ידי תרזה מיי: "אני לא יכולה להבטיח לכם שום דבר. העולם קשה, אך לכל הפחות המדינה שורדת". וזה, למעשה, היה הרגש אליו היא פנתה".

מקורות:

מכון הובר, 27.02.2017: ראיון עם רוג'ר סקרוטן על ספרו "איך להיות שמרן"

קבוצת שמרנים גרמנים, 19.07.2017: הרצאה ושאלות ותשובות עם רוג'ר סקרוטן – איך ומה זה אומר להיות שמרן

"מקט", מכללת רשת, 02.07.2015: למנשר של אדמונד בְּרק 'הרהורים על המהפכה בצרפת'

פילוסופים משמאל אליהם פרופ' סקרוטן מתייחס:


עצמאי, יזם סידרתי, מתכנת אתרים בכיר. כותב על כלכלה, היסטוריה, מדעי המדינה, פילוסופיה ומעט פסיכולוגיה. מדריך ומלמד את רזי פיתוח האתרים.