בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

כל אחד לעצמו: ראנד ו"קפיטליזם – האידאל&...

כל אחד לעצמו: ראנד ו"קפיטליזם – האידאל" כנגד האייק

,
לאור יציאת ספרה החדש של ראנד בעברית, שגיא ברמק עורך השוואה יסודית ומתבקשת בין עקרונותיה הליברלים הרדיקליים לבין הגותו הליברלית השמרנית של האייק.

הוצאת הספרים, "סלע מאיר", ראויה לתשבחות על החלטתה לתרגם ולהוציא לאור את ספרה, "קפיטליזם – האידיאל", של הסופרת והפילוסופית איין ראנד. ראנד, שאת ספריה קראו מיליוני אמריקנים לאורך השנים, הינה דמות אלמונית באופן יחסי בסביבה הישראלית ובאקדמיה בפרט. הסיכוי שהסטודנט הממוצע ילמד על רעיונותיה של ראנד במהלך לימודיו האקדמיים שואף, לצערי, לאפס. במציאות שבה רבים מהישראלים אינם מבינים מהו קפיטליזם – ורבים אחרים רואים בו שיטה כלכלית-חברתית מגונה – כל יצירה היכולה לתרום להבנתה של אותה מערכת פוליטית-כלכלית הינה מבורכת. ראנד בהחלט יכולה לעניין, לאתגר ולהעשיר את אותו הישראלי המוצא עניין בפילוסופיה פוליטית, ולא מן הנמנע שתכה בתדהמה את אלו שנחשפו במהלך חייהם הבוגרים אך ורק להוגים סוציאליסטים מן השמאל.

בין אם תומכים ברעיונותיה ובין אם מתנגדים להם, לא פשוט לקרוא את ספרה של ראנד. עליי להודות כי העיון במאמריה עורר בקרבי אי-נחת, לא משום שאני חולק עליה בנקודות חשובות – בהן אגע בהמשך – אלא בעיקר בגלל נחרצותה, עמדותיה הטהרניות וסגנונה הלוחמני. ראנד לא מזמינה את הקורא להתדיין עמה; היא מצפה ממנו לקבל את דבריה כאמת, ואין אצלה ספקות, התלבטויות או קצוות פתוחים. המערכת הפילוסופית שלה היא טוטאלית. אצל ראנד מדובר בעסקת חבילה אינטלקטואלית ארוזה היטב: זה הכל או כלום – חירות בדרכה שלה או שעבוד מוחלט.

אך יהיה זה בזבוז מקומם של מילים אם נתעכב על סגנון כתיבתה של ראנד במקום לדון בהגותה. את הצלילה לרעיונותיה אחלק לשלושה חלקים. ראשית, אציג בצורה תמציתית את עיקרי הפילוסופיה הפוליטית של ראנד, כפי שזו באה לידי ביטוי בספרה. לאחר מכן, אבחן שלושה היבטים בהגותה של ראנד בהשוואה להגותו של מי שבעיניי הוא גדול הפילוסופים של המאה העשרים – פרידריך האייק. ההשוואה הזו תבליט עד כמה בעייתית היא הגותה של ראנד מן הפרספקטיבה של האייק. ולבסוף, אצביע על בעיות מהותיות אחרות בפילוסופיה הפוליטית של ראנד, בעיות שממשיכיה האינטלקטואלים יצטרכו לתת עליהן את הדעת.

עיקרי הפילוסופיה הפוליטית של ראנד

האדם האידיאלי, בעיניה של ראנד, הוא דמות הרואית החיה את חייה על פי מה שתבונתה מכתיבה לה. האדם ההרואי – החי חיים תבוניים – רואה ביצירת ערך, ובהגשמת הטוב שלו, את המטרה העליונה של החיים. מה שמייחד את טבעו של האדם הוא יכולתו ליצור ערך, וטבעו מוליך אותו לתקשר, באמצעות מסחר של ערכים, עם אנשים אחרים. הדגש כאן הוא על התבונה, שכן רק הודות לה יכול האדם ליצור ערכים ולסחור בהם. התבונה היא הכלי היחיד המאפשר לאדם לתפוס את המציאות הקיימת באופן אובייקטיבי, לשרוד בעולם ולשגשג בו. החיים בעולם שייכים לאדם החושב והיוצר. אלו שאינם חושבים, ועל כן אינם יוצרים ערכים, יכולים לשרוד רק הודות לאנשים יוצרי ערך. כפי שמציינת ראנד:

אם אנשים כלשהם בוחרים לא לחשוב, הם יכולים לשרוד רק על ידי חיקוי וחזרה על שלבים של עבודה שגילו אחרים – אך אותם אחרים היו חייבים לגלותה, או שאיש לא היה שורד. אם אנשים כלשהם בוחרים שלא לחשוב או לעבוד הם יכולים לשרוד (באופן זמני) רק באמצעות ביזה של מוצרים שייצרו אחרים – אך האחרים היו חייבים לייצר אותם, אחרת איש לא היה שורד. תהא אשר תהא ההחלטה של אדם או קבוצת אנשים בעניין זה […] נותרת על כנה העובדה שהתבונה היא אמצעי הקיום של האדם, ושבני אדם משגשגים או נכשלים, שורדים או נכחדים, ביחס ישר למידת הרציונליות שלהם.

התבונה היא, אפוא, הערך העליון בפילוסופיה של ראנד.

האדם, בעיניה של ראנד, אינו צריך להיות אמצעי למטרותיהם של אנשים אחרים, ואחרים אינם צריכים להיות אמצעי למטרותיו שלו. עליו לחיות למען עצמו, בלי להקריב אחרים לצרכיו או להקריב את עצמו למען אחרים. על האדם לחתור לטובת האינטרס העצמי והרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר. לאור זאת, ראנד תוקפת בחריפות ומגנה בלהט את האלטרואיזם ואת הקולקטיביזם – דוקטרינות שאותן היא מכנה כזדוניות; את המוסר האלטרואיסטי היא אף מרחיקה לכת ומכנה כ״סרטן״. בעיניה של ראנד, האלטרואיזם מנוגד לטבעו של האדם, שכן זוהי תפיסת עולם המאדירה את מי שאינו יוצר ערך – את הקורבן ואת הנסמך. תפיסה הרואה בהקרבתו העצמית של האדם אידיאל אינה יכולה להיות ראויה להערכה. כפי שהיא מציינת: ״[…] ואם הוא (האדם) מעוניין לסחור עם אחרים אין הוא רשאי לצפות להקרבת קורבנות, כלומר לצפות לקבל ערכים בלי להעניק ערכים תואמים בתמורה״. האלטרואיזם, בעיניה של ראנד, הוא תפיסת עולם הגורסת כי:

אין לאדם זכות קיום לשם עצמו, ששירותיו למען הזולת הם ההצדקה הבלעדית לקיומו, ושהקרבה עצמית היא החובה, המידה והערך המוסריים הנעלים ביותר. הקפיטליזם והאלטרואיזם אינם עולים בקנה אחד; הם ניגודים פילוסופיים; הם אינם יכולים להתקיים זה לצד זה באותו אדם או באותה חברה. העימות בין הקפיטליזם לאלטרואיזם מערער את יסודותיה של אמריקה מיום הקמתה, ובימינו הוא הגיע לשיאו. השיטה הפוליטית האמריקנית התבססה על עיקרון מוסרי אחד: על העיקרון הגורס שלאדם זכות יסוד לחייו, כלומר על העיקרון הגורס שלאדם יש זכות להתקיים למען עצמו, בלי שיקריב את עצמו לזולת ובלי שיקריב את הזולת לעצמו, ושעל אנשים לנהוג אלה באלה כסוחרים, מתוך בחירה רצונית ולמען תועלת הדדית.

ראנד התנגדה לכל קוד מוסרי הגורס כי חובתם המוסרית של בעלי הכישורים היא לשרת את חסרי הכישורים. התובנה אליה הגיעה ראנד היא ש״אי אפשר להציל את הקפיטליזם, את החופש, את הציוויליזציה ואת אמריקה, אלא ב׳ניתוח׳ אינטלקטואלי – כלומר, בחיסול שורש ההרס ובשלילת המוסר האלטרואיסטי.

החברה האידיאלית, בעיניה של ראנד, היא חברת סוחרים. בחברה שכזו בני אדם רציונליים – היוצרים ערך תודות לשימוש בתבונתם – מתנהגים כ"סוחרים המחליפים ערך אחד בערך אחר על בסיס הסכמה הדדית ולצורך תועלת הדדית". "הסוחר והלוחם הם אויבים מרים משחר ההיסטוריה״, כותבת ראנד בספרה. הלוחם הוא מי שאינו יוצר ערך, אלא בוזז בכוח ערכים של אחרים. השיטה היחידה ההולמת חברה של סוחרים – חברה המבוססת על טבעו הרציונלי של האדם – היא, לדבריה של ראנד, השיטה הקפיטליסטית, שכן ״הקפיטליזם הוא חברה של סוחרים״. הקפיטליזם הוא השיטה היחידה שניתן להגן עליה מוסרית – ועוד אגע בכך בהמשך – שכן זוהי השיטה היחידה האוסרת על שימוש בכוח ביחסים בין הבריות, והשיטה היחידה המעניקה את אותם התנאים ההולמים את טבעו הרציונלי והחופשי של האדם:

בחברה קפיטליסטית כל היחסים האנושיים מתקיימים מתוך בחירה חופשית. בני האדם חופשיים לשתף פעולה או לא לשתף פעולה, לקיים קשרים עסקיים או לא לקיים קשרים כאלה, כפי שמורים להם השיפוטים, האמונות והאינטרסים הפרטיים שלהם. הם יכולים לנהל ביניהם קשרים רק בהתאם לתבונה ובאמצעותה, כלומר באמצעות דיון, שכנוע, הסכם חוזי, מבחירה מרצון ולמען תועלת הדדית.

באותה חברת סוחרים כל אדם מכבד את זכויותיו של זולתו לחיים, חירות וקניין. הזכות לחיים, חירות וקניין היא לא פריווילגיה שהמדינה ״מעניקה״ לפרטים השונים, כי אם תובנה הנובעת מטבעו הרציונלי של האדם, תובנה אשר מבטאת תנאי הכרחי לצורת הקיום הייחודית לו. זכויות, לטענתה של ראנד, הן התנאים הדרושים מטבעו של האדם לקיום תקין של חייו. מקור הזכויות, אפוא, הינו טבע האדם ולא חוק של בית מחוקקים. אך בחברת הסוחרים של ראנד, לבני האדם יש רק זכויות שליליות ששאר הפרטים האחרים צריכים לכבד ושעל המדינה לאכוף, לנוכח גילויי אלימות והונאה. תפקידה של המדינה מצטמצם ללא יותר מאשר הגנה על הפרט מפני אנשים המנסים לעשות שימוש בכוח פיזי במטרה להפקיע את זכויותיו או את הערכים שיצר. לפי ראנד, כשהוקמה ארצות הברית השתנה לראשונה בהיסטוריה תפקידה של הממשלה – מתפקיד של שליט לתפקיד של משרת, שכל תפקידו הוא להגן על זכויותיו הטבעיות של האדם. אחת מהסכנות שנגדן הזהירה ראנד היא הסכנה שבאי-הבנת תפקיד זה של הממשלה. ״תנו דעתכם״, היא כותבת, ״על ההיפוך המוסרי והפוליטי ביחס לאופן שבו נתפסת בדרך כלל הממשלה כיום. במקום להיות המגוננת על זכויות האדם, הממשלה הופכת להיות הגורם הפוגע והמסוכן בהן; במקום להגן על החירות, הממשלה מבססת עבדות […] כך אנו מתקרבים במהירות לשלב שבו מתקיים ההיפוך האולטימטיבי: השלב שבו הממשלה חופשית לעשות כל שברצונה, בעוד שהאזרחים רשאים לפעול רק לאחר מתן רשות״.

החברה האנושית שהתקרבה במידה הרבה ביותר לאידיאל המוסרי של ראנד, אם כי מעולם לא הגשימה אותו במלואו, היא ארצות הברית של אמריקה, שאותה היא כינתה כ״חברה המוסרית הראשונה בהיסטוריה״. על ארצות הברית כותבת ראנד כי בעוד ש״כל המערכות הקודמות ראו באדם אמצעי של הקרבה למטרות של אחרים, ואת החברה כמטרה בפני עצמה", הרי שארצות הברית ״ראתה את האדם כמטרה בפני עצמה, ואת החברה כאמצעי לדו-קיום של שלום בין פרטים, שנעשה באופן מאורגן, התנדבותי״.  בעוד שכל שאר המערכות גרסו כי חיי האדם שייכים לחברה, ו״שכל סוג של חופש שהוא נהנה ממנו ניתן לו רק בחסד, ברשותה של החברה, והוא יכול להישלל בכל עת״, הרי שארצות הברית הייתה היחידה ש״דגלה בכך שחיי האדם הם בבעלותו בזכות, שזכות שייכת לפרט, שלחברה כשלעצמה אין זכויות ושהמטרה המוסרית היחידה של ממשלה היא ההגנה על זכויות הפרט״. במובן מהותי, כתביה של ראנד הם חלק ממאבק על דמותה של אמריקה כמנהיגת העולם החופשי.

פרידריך האייק מול איין ראנד

לאחר שהצגתי על רגל אחת את עיקרי הפילוסופיה הפוליטית של ראנד, הבה נבחן שלושה היבטים נקודתיים בהגותה על ידי השוואתם להגותו של האייק. אקדים ואומר שבין השניים שררה איבה עזה. האייק, ככל הידוע לי, פשוט התעלם מראנד. ראנד, לעומת זאת, תיעבה את האייק והמליצה לחסידיה שלא להתקרב לכתביו. סרטון היו-טיוב הקצר הזה ממחיש היטב את הדברים:

זוהי עובדה מעניינת שעל אף שהאייק וראנד היו מתומכיו המובילים של השוק החופשי והחברה הפתוחה, אין בין השניים כמעט דבר מן המשותף. שלא כמו האייק – שהיה, לפני הכל, כלכלן שזכה בנובל – ראנד הייתה בראש ובראשונה סופרת שראתה בעצמה פילוסופית. בעוד שספריו של האייק הינם ספרי הגות שיטתיים ועמוסים בהפניות וציטטות, ספריה המרכזיים של ראנד – "כמעיין המתגבר" ומרד הנפילים" – הם רומנים הנושאים מסר חברתי. בעוד שהאייק, על אף שתקופה ארוכה היה דמות מבודדת בעולם האקדמי, הוא נתפס כהוגה גדול גם על ידי יריביו האידיאולוגים, ואף זכה לבסוף להכרה האקדמית הראויה לו; ראנד מעולם לא הייתה חלק מהעולם האקדמי וזכתה ממנו לכתף קרה. בזמן שראנד ראתה באריסטו את הפילוסוף הגדול ביותר ואת אביה הרוחני, האייק הושפע בעיקר מהנאורות הסקוטית, מהוגים דוגמת דיוויד יום, אדם סמית' ואדם פרגוסון. למעשה, אריסטו היה אחד מהפילוסופים שהאייק תקף בארסיות מיוחדת. כך, למשל, בספרו האחרון – ״היוהרה הקטלנית״ – האייק לעג לאריסטו על כך שלא השכיל להבין את המקור האמיתי לשגשוגה של יוון בת-זמנו, וביקר את גדול הפילוסופים של העולם העתיק על כך שלא גילה אלא יחס של בוז כלפי השוק והפעילות המסחרית. ״למרות שהחיים של האתונאים בני זמנו תלויים היו בסחר דגן עם ארצות רחוקות, האידיאל הכלכלי של אריסטו היה ונותר אידיאל אוטרקי״, כתב האייק, והוסיף כי אילו ״פעלו האתונאים בהתאם לעצתו של אריסטו […] הציביליזציה המפוארת שלהם הייתה מצטמקת לכדי כפר״. אך כל אלו הם מה שניתן לכנות הבדלים קטנים יחסית. הבה נבחן הבדלים מהותיים יותר הקיימים בהגותם של השניים.

הצידוק לקפיטליזם

ההבדל הבולט הראשון בין הגותו של האייק להגותה של ראנד טמון בהצדקה השונה שמעניקים השניים למערכת הקפיטליסטית. בספרה, ראנד מבקשת לספק הצדקה מוסרית לקפיטליזם. לדבריה, הסיבה לדעיכת הקפיטליזם במערב טמונה בעובדה שהקפיטליזם נעדר תשתית מוסרית והגנה פילוסופית הולמת. זוהי נקודה שחשוב להדגישה; ראנד אינה מעניקה הצדקה תועלתנית לקפיטליזם – אם כי ברור שהקפיטליזם הוליד יותר פירות ליותר אנשים מכל שיטה אחרת – ואף חושבת שהתמקדות בסוג זה של הצדקות מאפשרת לאויביו של הקפיטליזם לציירו כשיטה שאינה מוסרית, ושיש "לסבול" רק עקב יעילותה. לפי ראנד, ״מה שכל אויבי הקפיטליזם מבקשים בכל מאודם להסתיר, היא העובדה שהקפיטליזם אינו רק השיטה ה׳מעשית׳ היחידה, אלא גם השיטה המוסרית היחידה שהוצעה אי פעם״.

״ההצדקה המוסרית לקפיטליזם״, היא כותבת במקום אחר, ״אינה הטענה האלטרואיסטית שהוא הדרך הטובה ביותר להשגת ׳טובת הכלל׳. הקפיטליזם אכן משיג זאת, אם לביטוי זה יש משמעות כל-שהיא, אך זו תוצאה משנית בלבד. ההצדקה המוסרית לקפיטליזם טמונה בכך שהוא השיטה היחידה שמתאימה לטבעו הרציונלי של האדם, שמגנה על קיומו של האדם כאדם, ושהעיקרון המנחה שלה הוא צדק״. ראנד רואה בקפיטליזם את השיטה היחידה הראויה לאדם התבוני והרציונלי, המבקש לסחור בערכים עם זולתו, להבדיל מלבזוז את זולתו. ״איזו מעלה גדולה יותר אפשר לייחס לשיטה חברתית מהעובדה שהיא אינה מותירה כל אפשרות לשום אדם לספק את תועלתו האישית דרך שעבודם של אחרים?״, היא שואלת. האלטרנטיבות השונות לקפיטליזם – קרי, צורות שונות של קולקטיביזם – הן, לשיטתה של ראנד, צורות ארגון טפיליות הגורמות לאנשים יוצרי-ערך לחיות עבור אנשים גוזלי-ערך. הקפיטליזם, אפוא, הוא שיטה מוסרית-פוליטית המבוססת על טבעו של האדם ועל היותו רציונלי וחופשי.

האייק, לעומת זאת, מגלה הרבה פחות עניין בטיעונים מוסרים, ואינו מנסה להצביע על הלימה בין טבעו של האדם ובין המערכת הקפיטליסטית. האייק מצדיק את המערכת הקפיטליסטית לא על ידי קשירתה לטבעו הרציונלי של האדם, אלא על ידי הצבעה על מגבלות הידע האנושי. אף מתכנן מרכזי, טוען האייק, אינו יכול לרכז את הידע הדרוש להפעלתה של כלכלה מתוכננת, שכן ידע זה מפוזר ומבוזר בקרב אינספור פרטים שונים, שרק הם בלבד חשופים לנסיבות משתנות שלאיש אין עליהן שליטה. אחת מתרומותיו המרכזיות של האייק להגות הפוליטית-כלכלית, היא הרעיון של חלוקת ידע בחברה בדומה לקיומה של חלוקת עבודה. לאור אותה מציאות של חלוקת ידע, השוק החופשי הינו הכרחי, שכן רק הוא מאפשר לתעל ידע מקומי ופרטי בצורה המלאה והטובה ביותר. המערכת הקפיטליסטית, לפי האייק, היא המערכת היחידה ההולמת את קיומם של פרטים המחזיקים בידע מקומי יקר ערך, אך באותה העת בורים גמורים בנוגע לנסיבותיהם של יתר הפרטים המרכיבים את השוק. השוק, דרך מערך המחירים –המשמש כמקור מידע – מאפשר לכל אדם להשתמש בידע האישי והמקומי שלו למען קידום מטרותיו. השוק אינו אלא מכניזם להעברת מידע המאפשר לפרטים השונים לבצע אדפטציה טובה לתנאים משתנים. ולעניינינו – הסוציאליסטים פשוט טועים עובדתית, כאשר הם טוענים שביכולתם לתכנן את הכלכלה. אין ולא יכול להיות להם הידע הדרוש ליומרה שכזו, שהגשמתה אינה יכולה אלא להוליד תוצאות הרסניות.

היחס למסורת

בקריאת ספרה של ראנד לא ניתן שלא להבחין במידת הבוז שהיא מפגינה כלפי המסורת והמסורתי:

הטענה שיש לשמר כל ׳מסורת׳ באשר היא תוכל לשכנע רק את מי שהתייאשו מלהשיג הישג כלשהו בחייהם או שמעולם לא היה בדעתם להשיג דבר. היא (המסורת) פונה אל היסודות הנחותים ביותר באדם, ומתכחשת ליסודות הנעלים שבו: היא פונה לפחד, לעצלות, לפחדנות, להליכה בתלם ולספק, ומתכחשת ליצירתיות, למקוריות, לאומץ ולעצמאות. זוהי פנייה מקוממת בכל מקום בו היא נעשית, אך היא מקוממת במיוחד כאן, בארצות הברית, המדינה שמיוסדת על העיקרון שעל האדם לעמוד ברשות עצמו, לחיות על פי שיפוטו, ולנוע ללא הרף קדימה כחדשן יצרני ויצירתי.

אין מדובר בשיפוט חד-פעמי. הנה עוד חלק מדבריה: ״הטיעון שגורס שעלינו לכבד ׳את המסורת׳ כשלעצמה, לכבד אותה רק מפני שהיא ׳מסורת׳, פירושו שעלינו לקבל על עצמנו ערכים שאנשים אחרים בחרו בהם רק מפני שאנשים אחרים בחרו בהם, ומה שיוצא מכך בהכרח: מי אנחנו שנחליפם? העלבון הטעון בטיעון כזה להערכתו העצמית של האדם, והבוז העמוק לטבעו, ברורים לכל״.

בעיניה של ראנד, את ארצות הברית ייסדו אנשים שבחרו ״להתנתק מכל המסורות הפוליטיות הקיימות, ויצרו שיטה שלא היה לה תקדים בתולדות האנושות, בלי שנדרשו לדבר מלבד ליכולתו ׳העצמאית׳ של שכלם״. ראנד מנגידה – כפי שעולה מהדברים שזה עתה ציטטתי – בין תבונה למסורת, כאשר האחרונה ראויה לבוז, בעוד הראשונה היא בגדר ערך עליון. האדם ההרואי של ראנד הוא אדם הנותן לתבונה להוליכו, ולא למסורת. המסורת אינה טובה רק מפני שהיא קיימת: ״בהחלט יהיה זה אי-רציונלי להשתמש ב׳חדש׳ כקנה מידה לערך, להאמין שרעיון או קו פעולה הם טובים פשוט מפני שהם חדשים. אך אי-רציונלי ומופרך עוד יותר להשתמש ב׳ישן׳ כקנה מידה לערך, ולטעון שרעיון או קו פעולה הם טובים פשוט מפני שהם עתיקים״.

בעוד שראנד מהללת את התבונה ומגלה בוז כלפי המסורת, האייק טוען כי המסורת הינה בעלת חשיבות עליונה וכי התבונה הינה תוצר המסורת, ולא האם המולידה שלה. האייק קורא לנו לראות במסורות השונות שלנו ״סדרים ספונטניים״, כלומר סדרים מורכבים שהתפתחו בהליך ארוך ולא מתוכנן, שבמסגרתו אומצו צורות מוצלחות בסביבה משתנה ובלתי ניתנת לחיזוי – מה שניתן לכנות כברירה תרבותית. חשוב להדגיש בהקשר זה את מרכזיותה של התיאוריה האבולוציונית בחשבונו של האייק, שכן האבולוציה התרבותית היא זו המעמידה סדרים ספונטניים, וככזו היא הכוח המניע המרכזי של הקיום האנושי. המסורות שלנו מכילות, אפוא, יותר חכמה ממה שאנו מסוגלים להבין – הן מכילות את חכמת הדורות. האייק מקבל ללא עוררין את טיעונו של הביולוג, לסלי אורגל (Orgel), לפיו לא רק אבולוציה ביולוגית, אלא גם אבולוציה חברתית ותרבותית ״חכמה ממך״.

לפי האייק, מה שמעמיד את המבנים המסורתיים שהולידו את הציוויליזציה המודרנית בסכנה הוא ״הקונסטרוקטיביזם הרציונלי״ – אותה תפיסה אינטלקטואלית שגויה, הגורסת כי ביכולתה של התבונה לברוא ״עולם חדש״ ומסורות חדשות. הקונסטרוקטיביסט הוא אדם המבקש לעצב מחדש את מה שהוא מעולם לא עיצב מלכתחילה – כלומר, את הציוויליזציה האנושית על שלל המסורות שלה. האייק מבחין כל העת בכתביו בין הבנה נכונה ושימוש נכון בתבונה (reason properly used) לבין הבנה שגויה של התבונה ויכולותיה – הבחנה שראנד אינה עושה. בעוד שהבנה נכונה של התבונה משמעה הכרה במגבלות התבונה, הכרה בכוחה הלא-כל-יכול של התבונה האנושית, הרי שהבנה שגויה של התבונה משמעה הבנת התבונה ככלי כל-יכול הנטול מגבלות עקרוניות. האייק אמנם לא תוקף את השימוש בתבונה ואינו סבור שעלינו לקבל את המסורת ללא עוררין, אך הוא כן סבור שזהו בגדר רציונליזם מוטעה לנסות ולערער על כל מה שאיננו יכולים למצוא לו צידוק תבוני גלוי ומפורש. במילים אחרות, זהו רציונליזם מוטעה לערער על המסורתי רק מפני שהוא מסורתי, או רק מפני שאיננו מצליחים להצדיקו באופן מדעי ולוגי. גם אם נפקפק בחיוניותה של מסורת מסוימת, טוען האייק, עדיין נצטרך לקבל ללא עוררין אין-ספור מסורות אחרות המרכיבות את חיינו.

סיוע סוציאלי

למרות התקפותיו החריפות של האייק על מדינת הרווחה, הוא מעולם לא שלל – בדומה למילטון פרידמן – את קיומה של רשת ביטחון שאותה תספק המדינה. כך, למשל, בפרק שכותרתו ״ביטחון וחופש״ בספרו "הדרך לשעבוד", האייק מבקש להבחין בין שני סוגים של ביטחון – בין ״זה המוגבל, שאפשר להעניקו לכל אחד, ומשום כך אינו בגדר זכות-יתר, אלא הוא בחזקת שאיפה לגיטימית״, ובין הביטחון הסוציאליסטי, אותו ״הביטחון המוחלט, שבחברה חופשית אי-אפשר להעניקו לכל ואסור לתת אותו כזכות-יתר […]״. מהו הביטחון המוגבל שחברה חופשית יכולה לספק לאזרחיה לפי האייק? מדובר בראש ובראשונה בביטחון ממחסור פיזי חמור. האייק מכנה ביטחון זה כ״ידיעה הוודאית […] שמחייה מינימלית מובטחת לכל״. דבריו הבאים הם חד-משמעיים: ״אין כל מניעה שבחברה שהגיעה לאותה רמה כללית של עושר שהושגה בחברה שלנו יזכו הכל בביטחון […] בלי להעמיד בסכנה את החופש לכל. יש שאלות קשות בנוגע לרמה המדויקת שראוי להבטיחה בדרך זו […] אבל אין כל ספק שאפשר להבטיח לכל אדם מינימום של מזון, מחסה ומלבוש בסיסיים, שיספיקו לשמירה על הבריאות ועל כושר העבודה״. האייק עקבי בנקודה זו כאשר הוא כותב בהמשך כי ״אין כל ספק שאחת המטרות הראשיות שתוצבנה בפני המדיניות בעתיד צריכה להיות השגת ביטחון מספיק מפני מחסור קשה […] וכי ״מידה של ביטחון היא בגדר הכרח אם רצוננו לשמור את החופש, שהרי רוב בני-האדם מוכנים לשאת בסיכון הנלווה ממילא לחופש רק כל עוד אין זה סיכון גדול מדי״.

בניגוד להאייק, ראנד התנגדה בחריפות ובצורה מוחלטת לכל התערבות מדינתית בכלכלה, כולל לקיומה של רשת ביטחון מינימלית, שכן לדבריה לא ניתן לשלב בין אמצעי הגנה על זכויות הפרט ובין ״ממשלה הכופה דאגה לעניים ומחלקת עושר״. לפי ראנד, על אותה האוכלוסייה שאינה מסוגלת לעבוד – להבדיל מזו שאינה רוצה לעבוד – להסתמך אך ורק על צדקה מרצון, שכן ״חוסר מזל אינו סיבה לתבוע עבודה בכפייה; לא קיימת זכות לנצל את מי שבלעדיו אי אפשר להתקיים, לשלוט ולפגוע בו״. הפרט, בעיניה של ראנד, אינו זכאי לאף זכות חיובית – כגון הזכות למזון, לקורת גג, לטיפול רפואי, לחינוך או לפרנסה – שהוא לא השיג באמצעות חליפין חופשיים או באמצעות אקט של יצירה, שכן המשמעות של מילוי הזכויות הללו היא פגיעה בזכויות קניין של אנשים אחרים. כפי שהיא מציינת בספרה:

אם חלק מן האנשים הם בעלי זכאות לתוצרי עבודתם של אחרים, פירושו של דבר שהאחרים הם משוללי זכויות ונידונים לעבודה בכפייה. כל ׳זכות׳ לכאורה של אדם אחד המחייבת הפרת זכויות של אדם אחר אינה זכות ולא יכולה להיות זכות. איש לא יכול להיות בעל זכות לאכוף על אדם אחר מחויבות שהוא לא רוצה בה, חובה ללא גמול או שעבוד שלא מרצון. לא יכול להיות דבר כזה כמו ׳הזכות לשעבד׳.

הגותה של ראנד בהקשר זה מתכנסת לכלל האצבע הבא: ״כל פעולה שמערבת יותר מאדם אחד דורשת את ההסכמה מרצון של כל אחד מהמעורבים. לכל אחד מהם יש זכות להחליט את החלטתו שלו, אך לאיש אין זכות לכפות את החלטתו על אחרים״. זכויות, במילים אחרות, אינן יכולות לכפות מחויבות כלפי אנשים אחרים. עמדתה של ראנד, חשוב להדגיש, אינה עולה בקנה אחד עם החוקה האמריקנית – המתירה לקונגרס להטיל מיסים למען רווחת הציבור – ועם הליברליזם של האבות המייסדים. ואם כבר הזכרתי את האבות המייסדים, הרי שהם לא מרדו בבריטים בגלל שהללו הטילו עליהם מיסים, אלא מפני שהבריטים הטילו על המושבות מיסוי מבלי שאפשרו ייצוג בפרלמנט. הליברליזם של האבות המייסדים קיבל את זה כמובן מאליו שפרלמנט נבחר ומייצג יכול להטיל מיסים במטרה לקדם את הטוב המוסרי.

לאור הדברים הללו, מובן כי ראנד התנגדה בצורה נחרצת לכל מידה, ולו גם הקטנה ביותר, של כלכלה מעורבת. בעיניה של ראנד, כלכלה מעורבת אינה מולידה אלא טפילות ושחיתות, שכן היא יוצרת את אותם התנאים שבהם קבוצות לחץ מתחרות האחת עם השנייה על משאבים שלא הן ייצרו. ״כלכלה מעורבת היא שלטון באמצעות קבוצות לחץ. זו מלחמת אזרחים ממוסדת, בלתי מוסרית, בין בעלי עניין הנלחמים ביניהם כדי לזכות בשליטה רגעית במנגנון החקיקה, כדי לסחוט זכויות יתר זה על חשבונו של זה, באמצעות פעולת הממשלה, כלומר באמצעות הפעלת כוח״. לפי ראנד הכלכלה המעורבת פשוט יוצרת ביזה ברשות החוק, קבוצות פראיות המבקשות לבזוז את הציבור.

איין ראנד מעולם לא ראתה בעצמה שמרנית. ״האובייקטיביסטים אינם ׳שמרנים׳״, היא כתבה בהקדמה לספרה, אלא ״קפיטליסטים רדיקליים״. ״מי שרוצים לשלול את כל הנחות היסוד של הקולקטיביזם הם רדיקלים, במובן המקורי של המילה […] הלוחמים למען הקפיטליזם אסור שיהיו ׳שמרנים׳ פושטי רגל; עליהם להיות רדיקלים חדשים, אינטלקטואלים חדשים, ומעל הכל נציגיו המסורים של מוסר חדש״. היא מסכמת את דבריה בקביעה לפיה ״שמרנות הייתה מאז ומעולם שם מטעה, שאינו הולם את ארצות הברית״. ראנד היא דוגמה מובהקת לכך שדבקות בקפיטליזם כשלעצמה איננה שמרנית, וכי העולם השמרני אינו יכול לראות בקפיטליזם כשלעצמו כוח שמוליך למסקנות שמרניות. בכל אופן, לאור גינויה של ראנד את השמרנות, יכולים השמרנים להרגיש בנוח לעמוד על הבעיות המהותיות הקיימות בהגות הפוליטית של ראנד – המהלך האחרון של מאמר זה.

המגרעות והבעיות בהגותה של ראנד

אינדיבידואליזם מתודולוגי

מגרעת אחת ברורה טמונה בדבקותה הבלעדית של ראנד באינדיבידואליזם מתודולוגי ובמחשבה המוזרה לפיה ״אפשר ללמוד רבות על חברה באמצעות חקר האדם; אבל אי-אפשר להפוך את התהליך: אי-אפשר ללמוד דבר על האדם על ידי חקר החברה״. בעולמה של ראנד, מסתבר, אין מקום לסוציולוגיה. למעשה, אין מקום לאף מחקר שאינו ממוקד באדם הבודד. לאינדיבידואליזם המתודולוגי ישנם כמובן יתרונות מחקריים ברורים, אך דבקות בלעדית בשיטה מחקרית זו הופכת את ראנד לעיוורת בכל הנוגע לתופעות חברתיות קולקטיביות. לא ניתן להסביר תופעות לאומיות, למשל, באמצעות אינדיבידואליזם מתודולוגי, ותופעות לאומיות בהחלט יכולות ללמד אותנו רבות על האדם הבודד.

מגרעת חמורה עוד יותר בהגותה של ראנד היא כישלונה להבחין בין אינדיבידואליזם לאינדיבידואליות. אינדיבידואליזם, אם תרצו, הוא מצב קיומי. כולנו אינדיבידואלים במובן זה שאנחנו אורגניזמים ביולוגים מופרדים מאורגניזמים אחרים. אינדיבידואליות – כלומר ההכרה, ההערכה, ההנאה והוצאתם לפועל של חיים עצמאיים כחיים חיוביים – היא תוצר והישג תרבותי. היא לא נובעת בשום אופן מטבעו של האדם, בניגוד לטענתה של ראנד. האינדיבידואליות היא הישג תרבותי, ייחודי ומקרי בהיסטוריה האנושית, והיא "מוצר" שהאדם יכול לרכוש רק בהינתן תנאים חברתיים-כלכלים-תרבותיים ופוליטיים הולמים המעודדים את פריחתה של האינדיבידואליות ורואים בה מעלה. במילים אחרות, לא ניתן לצפות מאנשים להיות אינדיבידואלים בריאים כאשר סביבתם חולה. השאלה המרכזית, אפוא, היא האם צריך להיות למדינה איזה-שהוא תפקיד, באותם המקרים שבהם השוק לא מצליח ליצור אותם התנאים ההולמים להתפתחותו של האינדיבידואל? התשובה של ראנד היא שלילית, וכך קורה, באופן פרדוקסלי, שמדיניותה עלולה לסכל את התפתחותה של אינדיבידואליות תרבותיות בקרב פרטים רבים.

כיצד המדינה תממש את תפקידה המינימלי?

מוזר לגלות כי ראנד טוענת שתפקידה היחיד של המדינה הוא להגן על חיינו מפני אויבים פנימיים וחיצוניים, כאשר באותה הנשימה היא מתנגדת לגיוס חובה. היעדר הריאליזם מקשה על הקורא לקחת את דבריה ברצינות; היא מציינת אמנם ש״כפי שליחיד יש זכות להגנה עצמית, כך גם למדינה חופשית שהותקפה יש זכות כזאת״, אך באותה הנשימה טוענת כי ״הדבר אינו מעניק לממשלתה זכות לגייס אנשים לשירות צבאי – ההפרה האטטיסטית הבוטה ביותר של זכותו של אדם לחייו״. באחד ממאמריה היא אף כותבת כי:

מכל ההפרות האטטיסטיות של זכויות האדם בכלכלה המעורבת, חובת הגיוס היא הגרועה מכולן. זו שלילה של זכויות. היא שוללת את זכות היסוד של האדם, הזכות לחיים, ומבססת את עיקרון היסוד של האטטיזם: שחייו של אדם שייכים למדינה…] ] אם רשאית המדינה לכפות על אדם להסתכן במוות, במומים נוראיים ובנכות או במסגרת מלחמה שהוכרזה לפי שיקול דעתה של המדינה, למען מטרה שייתכן שאינה מקובלת על האדם וייתכן שאף אינה מובנת לו, אם הסכמתו אינה נדרשת כדי להטיל עליו למות מוות קדושים מתועב, אזי באופן עקרוני נשללות כל הזכויות במדינה כזו, וממשלתה כבר אינה מגנת האדם.

בהקשר זה תקפה ראנד יותר מכל את השמרנים, ״המתחזים למגניהם של זכויות הפרט, ובמיוחד של זכויות הקניין, ועם זאת תומכים ומקדמים את חובת הגיוס. איזו התכחשות שטנית לעובדות תאפשר להם לפי דעתם להצדיק את הטענה שליצורים שאין להם זכות לחיים יש זכות לחשבון בנק?״.

בנוסף, אם נבקש להישאר נאמנים לפילוסופיה הפוליטית של ראנד עצמה, לא ברור מניין נובעת זכותה של המדינה לפגוע בקניינו של אדם המתנגד לקיומם של בתי משפט ושל כוחות מזוינים מדינתיים הדורשים בבירור מימון. ראנד כותבת כי ״השימוש בכוח פיזי […] לא יכול להיות נתון לשיקול דעתם של אזרחים פרטיים״, והשאלה היא מדוע לא? באיזו זכות ראנד פוגעת בקניינם של אנשים יוצרים שיעדיפו לממן מכיסם שלהם מערכת אבטחה פרטית ומערכת משפט מופרטת? איזה עקרון מוסרי, לפי הכלל האתי שלה, יכול להצדיק כפייה על אנשים לממן מכיסם את אותה מערכת של הגנה מאורגנת עבור אנשים אחרים? ראנד הרי יודעת שמדינה, ולא משנה עד כמה מינימלית תהיה, מחייבת פגיעה בזכויות קניין. אך כפייה ופגיעה בזכויות קניין הם בדיוק העקרונות שחברת הסוחרים של ראנד שוללת. נראה כי המסקנה הלוגית היחידה שאליה יכול להגיע אדם, המקבל את הגותה כנכונה, היא לתמוך באנרכו-קפיטליזם, אך זוהי בדיוק העמדה שראנד שוללת כ״לא רציונלית״ במאמרה על אודות ״תפקידיה של הממשלה״.

העדר שיטת ממשל

ראנד קובעת כי ההגנה על זכויות הפרט היא המטרה הראויה היחידה של הממשלה. אך בהינתן שראנד חיה בחברה מרובת דעות, עליה להשיב כיצד היא מציעה ליישב את הוויכוח סביב תפקידיה הראויים של המדינה? למשל, כיצד תיישב ראנד את הוויכוח שלה עם אותם אנשים הסבורים כי על המדינה שלא להסתפק בהגנה על זכויות הפרט, אלא גם לקדם את רווחתו? על ידי שימוש באיזו מתודה נענה על השאלה ״מהו תפקידה הראוי והרצוי של הממשלה״, בהינתן חברה מרובת דעות? ראנד יכולה הייתה לעקוף את המכשול הזה, לו הייתה טוענת שהיקף תפקידיה של המדינה צריך להיקבע באופן דמוקרטי, אך חשוב להדגיש שתחת הפילוסופיה הפוליטית של ראנד לדמוקרטיה אין מקום. בעיניה של ראנד, הדמוקרטיה היא סוג של אטטיזם, ועל האטטיזם היא כותבת כי זוהי […] "שיטה של אלימות ממוסדת ומלחמת אזרחים מתמדת, אשר אינה מותירה לאדם ברירה מלבד להיאבק להשגת עוצמה פוליטית – לשדוד או להישדד, להרוג או להיהרג״. לדבריה, ״שיעור האטטיזם בשיטת הממשל של מדינה הוא השיעור שבו המדינה מתפרקת לכנופיות יריבות, ומסיתה איש נגד רעהו״. השיטה הדמוקרטית, אטטיזם וכלכלה מעורבת, אינה אלא הזמנה למלחמת כנופיות, מלחמה ש״תכריע איזו כנופיה תשלוט, מי ישעבד את מי, רכושו של מי יישדד ומי ייהנה מכך״.

במובן זה הגותה של ראנד חוטאת לאתוס האמריקני. ארצות הברית הושתתה לא רק על ערכי החירות הכלכלית, אלא גם על ערכי הדמוקרטיה; הדמוקרטיה אינה פחות אמריקנית מאשר הקפיטליזם. אלכסיס דה-טוקוויל כינה את ספרו המונומנטלי, ״הדמוקרטיה באמריקה״, ולא הקפיטליזם באמריקה. בין אם נרצה זאת ובין אם לא, הדמוקרטיה היא, בין השאר, תחרות על משאבים וכוללת את כפייתה של מדיניות ציבורית – בתחומים שונים – שהתקבלה בהליך חוקי. הדמוקרטיה היא מכניזם להגעה לפשרה, והשיטה הטובה ביותר שיש לנו להתמודדות עם בעיות משותפות ודעות מרובות.

שלילת החברה והציבור

לבסוף, בעולמה של ראנד אין משמעות לרעיון של ״טובת הכלל״, רעיון שאותו היא מכנה כ״רעיון שבטי״ ושעליו היא כותבת את הדברים הבאים: ״׳טובת הכלל׳ (או ׳האינטרס הציבורי׳) היא מושג שלא הוגדר ושאי-אפשר להגדירו: לא קיימת ישות שהיא ה׳שבט׳ או ה׳ציבור׳ […] ׳טוב׳ ו׳ערך׳ מתייחסים רק לאורגניזם חי – לאורגניזם חי יחיד – ולא לאוסף ערטילאי של יחסים״. במאמר אחר כתבה ראנד כי ״כל עוד רואים במושג כמו ׳האינטרס הציבורי׳ עיקרון תקף להדרכת החקיקה, שדולות וקבוצות לחץ יוסיפו בהכרח להתקיים. הואיל וישות שמכונה ׳הציבור׳ אינה קיימת, מאחר שהציבור אינו אוסף של פרטים, להשקפה ש׳האינטרס הציבורי׳ גובר על האינטרסים הפרטיים ועל זכויות הפרט תיתכן משמעות אחת בלבד: שהאינטרסים והזכויות של כמה פרטים מסוימים יועדפו על האינטרסים והזכויות של אחרים״. ולבסוף: ״כל חקיקה שנעשית לטובת ׳האינטרס הציבורי׳ וכל הקצאה של כסף שנלקח בכוח מאנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שלא טרחו למענה, מסתכמת בהענקת כוח שרירותי […] לפקידי ממשל מסוימים״.

זוהי טענה משונה של ראנד משתי סיבות. ראשית, מפני שזוהי עובדה שקיימות בעולם ישויות שאינן אינדיבידואלים. למשל, העם היהודי, העם היווני או העם האנגלי הם ישויות שבחינתן לא יכולה להיעשות אך ורק על ידי אינדיבידואליזם מתודולוגי – בין היתר בתחום היחסים הבינלאומיים, כפי שהוצג קודם. לבטח שאותן ישויות יכולות להגדיר מהם האינטרסים שלהן, והן עושות זאת כל הזמן. שנית, וחשוב יותר, כל אחד יכול לזהות את טובת הכלל כשהוא רואה אותה. לדוגמה, בהקשר הישראלי, הורדת יוקר המחייה, צמצום האבטלה ושמירה על איכות הסביבה – הם כולם בגדר טובת הכלל.

סוף דבר

לסיום, ראנד הייתה משוכנעת שמדינת הרווחה תוביל את ארצות הברית להיות מדינה פאשיסטית. ״לא, עדיין לא הגענו לשלב זה״, היא כתבה בשנות השישים, אך התוצאה הסופית של הכלכלה המעורבת ״היא התדרדרות לכיוון של מדינה פשיסטית״. למרות אזהרותיה של ראנד, לפיהן הכלכלה המעורבת תוליך לרודנות, עברו קרוב לשישים שנה מאז התפרסמו מרבית מאמריה, וארצות הברית לא התדרדרה אל עבר הפשיזם. עובדה זו מכריחה אותנו לחשוב על הגותה בצורה ביקורתית. מאוד ביקורתית.


שגיא ברמק

מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.