בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

כל התשובות על עבודה מאורגנת

כל התשובות על עבודה מאורגנת

,
לקראת הבחירות הצפויות בהסתדרות העובדים, מדוע נדרשת התאגדות עובדים, כיצד היא צמחה ומהי חשיבותה. תשובות לקפיטליסט הצעיר.

הבחירות לראשות ההסתדרות שנערכות היום, העלו לשיח הציבורי את נושא העבודה המאורגנת, שלא נעדר גם בקרב כותבי זווית אחרת (כפי שנכתב כאן, כאן וכאן). בפני המנצח/ת בבחירות יעמדו לא מעט אתגרים, בעיות מהותיות והתמודדות עם העסקה פוגענית בשוק העבודה הישראלי. לכן, אין הזדמנות טובה מזו בכדי להזכיר דווקא את החשיבות של העבודה המאורגנת, לספק תשובות להאשמות נגדה ולהסביר למה כדאי לגלות הזדהות עם מאבקי העובדים.

קצת היסטוריה: התפתחות העבודה המאורגנת בישראל

ארגוני העובדים הראשונים התפתחו, ביחד עם רעיונות מעמדיים, במקביל למהפכה התעשייתית באירופה. השינוי הדרסטי בעולם העבודה, העלה את הצורך ליצור ולהגן על זכויות הפועלים.

בשונה מאירופה, העבודה המאורגנת בישראל החלה את דרכה כפרויקט שמטרותיו העיקריות ציוניות ולאו דווקא מעמדיות. הסתדרות המורים, ארגון העובדים העברי הוותיק ביותר, קמה ב-1903 במטרה להשתית את השפה העברית בארץ ישראל. לאחר מכן, ב-1920, במסגרת תפיסת "כיבוש העבודה" הוקמה הסתדרות העובדים הכללית. ההסתדרות שימשה את היישוב העברי במאבק מול ערביי הארץ ע"י עידוד עבודה עברית שתפריח את הארץ והשגת שליטה בכלכלה המקומית. בנוסף, ההסתדרות תפקדה כגוף פוליטי שאיגד תחתיו מוסדות שנבנו כהכנה לכינונה של המדינה היהודית, בהם בנק ("הפועלים"), קופת חולים ("כללית"), חברת ביטוח ("הסנה"), קרנות פנסיה, עיתון ("דבר"), הוצאת ספרים ("עם עובד"), תנועת נוער ("הנוער העובד", לימים "הנוער העובד והלומד"), מוסדות רווחה ("משען"), חברות להקמת תשתיות ("מקורות", "סולל בונה"), חברות מסחר ("המשביר לצרכן"), תחבורה ציבורית ועוד ועוד.

מבלי לגרוע מהתרומה הרבה של ההסתדרות למפעל הציוני, ניתן לראות בנסיבות ההיסטוריות האלה ובייעודה המקורי של ההסתדרות בבחינת "החטא הקדמון" שיעצב את המבנה ההסתדרותי ולימים יביא לביקורת על עסקנות פוליטית, שליטה של בעלי אינטרס, אי דאגה לטובת העובדים ולחברה הישראלית בכללותה.

בעשורים הראשונים למדינה, שימשה ההסתדרות כזרוע של ממשל מפא"י לשליטה במשק. באותה תקופה הייתה סתירה מהותית בין תפקידיה של ההסתדרות. לצד תפקידה לייצג את העובדים, שימשה ההסתדרות גם כמעסיקה הגדולה במשק – של עובדי החברות ההסתדרותיות. דוגמא מוכרת לבעייתיות שבהחזקת שני התפקידים, היא מרד הימאים ב-1951, בו ניסתה ההסתדרות לשבור את שביתת ימאי חיפה נגד צים (בשליטת ההסתדרות) ונמל חיפה (בשליטת הממשלה).

בשנים אלה, הביאה ההסתדרות גם לעיצוב דיני העבודה ותנאי הבסיס של שוק העבודה הישראלי. בתוך כך, הסדרת שעות עבודה ומנוחה, הסכמים קיבוציים וסכסוכי עבודה, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, הגנה מפני הלנת שכר וכו'.

בשנות השמונים, לאחר עליית הליכוד לשלטון ובעקבות תכנית הייצוב שסימנה את המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית החדשה, החל איבוד כוחה של ההסתדרות. שורת הפרטות של חברות הסתדרותיות שהמשיכה עד שנות האלפיים  וניתוקן מההסתדרות, גרמה לצניחה בשיעור העובדים המאוגדים. לדוגמא, הפרטת קופת החולים כללית והלאמת קרנות הפנסיה ההסתדרותיות בעקבות משבר קרנות הפנסיה, הביאו עובדים רבים לעזוב את ההסתדרות כיוון שלא היו עוד זקוקים לה בשביל שירותי בריאות או  פנסיוני. תוך שלושים שנה צלל שיעור העובדים המאוגדים במשק הישראלי ממעל ל-80% לכ-20% בלבד.

בעשור האחרון החלה "תנופת ההתאגדות". בשנת 2007 נוסד ארגון כוח לעובדים שהחל לארגן עובדים חדשים על פי המודל הסקנדינבי-דמוקרטי. לאחר מכן, הקימה ההסתדרות את האגף להתאגדות עובדים והחלה גם היא, אחרי עשרות שנים שלא עסקה בכך, לאגד מקומות עבודה חדשים. ב-2013 נקבעה אבן דרך נוספת במאמץ ההתאגדות. פסק דין פלאפון קבע כי למעסיק אסור להתערב בהתארגנות של עובדיו ושרטט גבולות המגבילים את היכולת לשבור את זכות ההתאגדות. בעקבות מגמה זו, נבלמה בשנים האחרונות הירידה בשיעור העובדים המאוגדים וענפי תעסוקה חדשים הצטרפו לארגוני העובדים.

התארגנות עובדים: איזון ביחסי הכוח

השתלשלות האירועים הזו מביאה אותנו לנקודת הזמן הנוכחית ולשאלה הבסיסית – האם עבודה מאורגנת טובה לשוק העבודה ולחברה הישראלית?

הנחת היסוד העומדת בבסיסה של העבודה המאורגנת היא שקיימים יחסי כוח שאינם שווים ואפילו מוטים באופן מובהק לטובתו של המעסיק במקום העבודה. המעסיק יכול בקלות להפעיל לחצים על עובדיו, לפטר אותם, לא להעניק להם זכויות בסיסיות, לאיים עליהם וכד'. הוא זה שמחזיק במשאבי החברה ומגיע מעמדת כוח. מנגד, היכולת של עובד לשנות את כל אלו לבדו מוגבלת מאוד. התארגנות עובדים מאזנת את ההטיה ביחסים ומעניקה גם לעובדים כוח. גם כלי הלחץ המרכזי של העובדים המאורגנים, השביתה, מכיל בתוכו את יסוד האיזון. יש בשביתה נזק לשני הצדדים, המעסיק אינו מרוויח אך גם העובדים אינם מקבלים שכר.

כמו כן, ארגון העובדים פועל מתוך תפיסה שהעובדים הם חלק ממקום העבודה ולכן הם זכאים לחלוקה הוגנת של דיבידנדים על הצלחותיו. בנוסף לכך, מגיעה להם דריסת רגל במקום העבודה והשפעה על הנעשה בו. כך, במודל העבודה המאורגנת הסקנדינבי המצליח, חלק ניכר מרווחי החברה מגיע לעובדים ופערי השכר בין המשרות נמוכים. בנוסף, יש לעובדים מקום בתהליך קבלת ההחלטות; ההנהלה צריכה להתייעץ עם נציגי העובדים על החלטות דרמטיות ויש להם אפילו נציגות בדירקטוריון החברה. במקומות עבודה רבים, התארגנות העובדים צומחת מתוך משבר בו שרויה החברה. החשש וחוסר היציבות מציפים את רצון העובדים לקחת אחריות על גורלם וגורל מקום העבודה.

בראייה רחבה יותר, העבודה המאורגנת היא חלק מהותי בכינונה של מדינת רווחה. בהיבט החומרי, ארגוני העובדים הם כלי מרכזי לצמצום אי שוויון ומכשיר למימוש עקרונות של צדק חלוקתי. חברה מאורגנת היא חברה צודקת יותר ששמה במרכז את האדם העובד. אם במקום עבודה מסוים ההתארגנות מעלה את כוחם של העובדים, בחברה מאורגנת עולה כוחו של מעמד העובדים.
הגות העוסקת בצדק חלוקתי מבטאת את החשיבות שבדאגה למצבו של החלש באמצעות דיון על חלוקת המשאבים, כפי שעושה לדוגמא, ג'ון רולס בניסוי המחשבתי של "מסך הבערות". בתהליך ההתאגדות ישנה הלכה למעשה מימוש של רעיונות אלה. בדיון על חלוקת משאבים בין המעסיקים לעובדים, באים לידי ביטוי צרכיו של החלש וישנה דאגה והתחשבות בו.

מבחינה חברתית, חברה מאורגנת מספקת רשת ביטחון ומעטפת תמיכה לאדם העובד, בוודאי בעולם מודרני המבוסס על עבודה. לאחרונה התפרסם מחקר של כלכלנים מפרינסטון המראה את ההשפעות של התפוררות ארגוני העובדים ומעגלי התמיכה החברתיים על מעמד הביניים בארה"ב. התוצאה היא, לא פחות, עלייה בייאוש ובעקבות כך גם במקרי המוות. איגוד העובדים מהווה מעגל חברתי ומעניק ביטחון אישי. הארגון נותן משענת יציבה וביטחון בסיסי, לו האדם זקוק.

חברה מאורגנת מביאה אל הפועל גם את אחד העקרונות החשובים ביותר בחברה צודקת – סולידריות. היא יוצרת מבנה חברתי שבו גורל העובדים נקשר זה בזה. לא עוד אדם פרטי לבדו מול המעסיק, אם כי קבוצה. המסגרת המשותפת יוצרת שותפות אינטרסים כזו שטובת הפרט היא הטוב הכללי ולהפך. הצלחה של התארגנות אחת מציבה סטנדרטים ומשפרת את הסיכוי להטבת התנאים לכלל.

 

באדיבות: כוח לעובדים

אם לא טוב להם, שיחליפו עבודה

טענה רווחת נגד מהלך של התאגדות עובדים היא שהעובדים הם שבחרו את מקום העבודה והיו מודעים לתנאים במעמד הקבלה. מדוע פתאום הם מעוניינים לשנות את הכללים? אם התנאים לא טובים להם יועילו ויבחרו מקום עבודה אחר. יותר מכך, התאגדות עובדים משבשת ופוגעת בכללי השוק החופשי. כשנכנס איגוד עובדים לתמונה, הביקוש וההיצע של העובדים והמעסיקים, הם כבר לא אלה שמווסתים את תנאי ההעסקה. כך נשבר האיזון וכל המשק נפגע.

לטענה הזאת התייחס אדם סמית, אבי השוק החופשי ומי שאמון על המושג "היד הנעלמה":

שכר העבודה המקובל תלוי בכול מקום ומקום בחוזה הנחתם בדרך כלל בין שני הצדדים האלה, שהאינטרסים שלהם אינם שווים בשום אופן. הפועלים שואפים לקבל הרבה ככל האפשר, המעסיקים שואפים לתת מעט ככל האפשר. אלה נוטים להתאגד כדי להעלות את שכר העבודה, ואלה – כדי להורידו.

אולם בדרך-כלל לא יקשה לחזות ידו של מי תהיה על העליונה בסכסוך בנסיבות רגילות, ומי יכפה על מי להסכים לתנאיו. המעסיקים, אשר מספרם קטן יותר, מתאגדים ביתר קלות… המעסיקים יכולים להחזיק מעמד זמן רב יותר בסכסוכים שכאלה. התעשיין והסוחר מסוגלים בדרך כלל לחיות שנה אחת או שנתיים על ההון שכבר צברו, גם אם לא יעסיקו אפילו פועל אחד. פועלים רבים אינם יכולים להתקיים שבוע ימים בלא תעסוקה, מעטים מהם יכולים להתקיים כך חודש ימים, וכמעט שום פועל אינו יכול להתקיים כך שנה. לאורך זמן, אפשר שהמעסיק זקוק לפועל כשם שהפועל זקוק למעסיקו, אבל הצורך אינו מיידי.

יש אומרים שרק לעיתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעיתים קרובות. אך מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה שהמעסיקים מתאגדים רק לעיתים רחוקות, הרינו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור העניין זה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל… יש שהמעסיקים מתאגדים בהתאגדויות מיוחדות כדי להוריד את שכר העבודה אפילו למטה מן השער הזה. התאגדויות אלה מתנהלות תמיד בתכלית החשאיות עד מימושן, וכאשר הפועלים נכנעים ללא התנגדות, כפי שקורה לא אחת, הרי למרות פגיעתן הקשה, איש זולתם אינו שומע עליהן לעולם.

בשורה התחתונה, גם סמית, אביר השוק החופשי, מכיר בכך שתעסוקה אינה בעיקרה עניין של ביקוש והיצע, אלא של יחסי כוחות בין המעסיק למועסק. התארגנות והפעלת כוח קיימת גם בצד של המעסיק, לעובד לא נותר אלא להתארגן ולצבור כוח בעצמו.

באשר לדרישה להחליף מקום עבודה, גם סמית מכיר בכך שהעובד זקוק לעבודה יותר מאשר המעסיק זקוק לעובד היחיד. היכולת לבחור בחופשיות מקום עבודה לא באמת קיימת. החשש מהיעדר תעסוקה ראויה הוא אמיתי. לא סתם החשש מחוסר בביטחון תעסוקתי הוא מניע מרכזי להתאגדות עובדים. מעבר לכך, התארגנות עובדים אינה אקט שנעשה נגד מקום העבודה. התאגדות נעשית לרוב ממניע  אכפתי ורצון לשפר, מתוך זיקה של העובדים למקום העבודה שלהם.

הוועדים דואגים לעצמם ופוגעים במשק ובעובדים החלשים

טענה מקובלת נוספת היא טענת "הוועדים הגדולים". זה טיעון שרואה באיגודי עובדים קבוצות אינטרס שרוצות לקחת לעצמן על חשבון אחרים. כך רק העובדים החזקים דואגים לעצמם ואילו העובדים החלשים, ללא הכוח, מקבלים הרעת תנאים. יש גם דוגמא במציאות, ועדי הנמלים שמשתקים את המשק וועדים בהם יש דורות של עובדים שזוכים לתנאים שונים.

יש בטענה זו מן האמת, אך זו עבודה מאורגנת שגויה – שאכן אינה טובה לכלל העובדים ובפרט לעובדים המוחלשים. זו אינה טבעה של העבודה מאורגנת. העובדה שאפשר לעשות עבודה מאורגנת באופן לא טוב, אינה מעידה על המהות של ארגוני עובדים. להיצמד לקבוצת עובדים חזקה או לקדם אינטרסים זרים לעובדים, כפי שעושה לפעמים ההסתדרות (ועשתה ביתר שאת בתקופת ההפרטות), זו לא מטרתה של עבודה מאורגנת. התארגנות שנותנת ייצוג לכלל העובדים, כפי שאמור להיות, ומתרחשת במרבית המקרים, מיטיבה עם העובדים בהתארגנות ומחוצה לה.

לארגוני עובדים יש השפעות חיוביות על הכלל. לראייה, ניתן למנות את כל זכויות העבודה הבסיסיות שהושגו באמצעות מאבקי עובדים. הגבלת שעות העבודה, ימי חופשה, שכר מינימום, דמי הבראה – אלו כולם הישגים של מאבקי עובדים. ללא עבודה מאורגנת, רבים מאיתנו היו עובדים בשעות בלתי מוגבלות, ללא זכויות סוציאליות ובשכר זעום. כפי שנכתב למעלה, עבודה מאורגנת מחזקת את כוחו של מעמד העובדים ויוצרת שותפות אינטרסים. הצלחת התארגנות עובדים היא חיובית ומקדמת את כלל העובדים.

הקביעות פוגעת בניהול

טענת הקביעות היא בעיקרה תקיפה של איש קש. בהסכמים קיבוציים חדשים שנחתמים, כבר לא מדובר על קביעות אלא על יציבות או ביטחון תעסוקתי. כלומר, אף אחד כבר לא מעוניין לקחת מהמעסיק את האפשרות לפטר עובד גרוע. ביטחון תעסוקתי מדבר על ביטול של פרקטיקות העסקה פוגעניות כמו העסקה קבלנית, פיטורים והעסקה מחודשת בכל שנה (כפי שקורה לרבים בסגל האקדמי במכללות), העסקת שעתית במשרות שבהן אמור להיות שכר גלובלי וכד'.
בנוסף, המעסיק יצטרך להוכיח שהעובד באמת גרוע. הוא צריך לערוך שימוע מסודר, לתת לו הזדמנות להשתפר ורק לאחר מכן יוכל לפטר אותו. יש בכך הגנה על העובד, אך אין מצב שבו עובדים גרועים יישארו שנים ארוכות במקום העבודה.

קיימים עוד מקומות עבודה שבהם יש קביעות, עם או בלי קשר לארגוני עובדים. כפי שאנשי ימין אוהבים להדגיש, גם במדינות הרווחה הסקנדינביות אין קביעות ויש גמישות לפיטורים. עם זאת, ההבדל החשוב הוא רשת הביטחון שיש במקומות האלה. אמנם אין קביעות, אך ביטחון תעסוקתי קיים. מי שמפוטר יכול להתקיים, להיבנות ולמצוא תעסוקה אחרת. כשיהיו מנגנוני רווחה כאלה גם אצלנו, נוכל להיפרד מהקביעות לחלוטין.

דרישות מוגזמות

הבהרה חשובה היא שבין העובדים ובין מקום העבודה יש זהות אינטרסים. בניגוד לכמה סברות, העובדים אינם זוממים כיצד להפיל את מקור ההכנסה שלהם. דרישות שיפגעו ויגרמו לקריסה של מקום עבודה אינן משרתות את העובדים. פגיעה ברווחיות משמעה צמצומים ופיטורים – דבר שהוא בניגוד לאינטרס של העובדים. מלבד אכפתיות ורצון להצליח, לעובדים יש אינטרס בהצלחת החברה.

בנוסף, כל חבר ועד יוכל להעיד שתהליך ההתאגדות אינו פשוט, דורש הרבה מאמצים ומעמיד את העובדים בפני קושי ועימות לא נעים. במשך כל תהליך ההתארגנות עומדים לטובת המעסיק שלל כלים שמקשים על העובדים ולעיתים גם מצליחים לשבור אותם. אלו תנאים שאינם מעודדים עובדים "שבעים" להתאגד ולדרוש דרישות מוגזמות.

 לא במגזר הציבורי

מה קורה כשמאבק העובדים הוא לא מול בעל הון שיכול להפחית מהרווחים שלו, אלא מול הממשלה שמשתמשת בכספי הציבור? תזה אחת אומרת שהתאגדות כזאת יוצרת עובדים נהנתנים שאוכלים מהכסף של כולנו. לכן אין להם לגיטימציה להתאגד.
המציאות קצת אחרת. בפועל בשירות המדינה יש להרבה עובדות ועובדים תנאים לא הוגנים. במשרות רבות השכר במגזר הציבורי נמוך מזה של המגזר הפרטי. ניתן לנפנף בדוגמאות יוצאות דופן על "חגיגת שכר" במגזר הציבורי שבו יש רופא שמרוויח מאות אלפי שקלים וטכנאי שעושה עשרות אלפים על שעת עבודה. הדוגמאות האלה לרוב אינן תוצאה של הסכמים קיבוציים והן גם אינן מייצגות את מרבית העובדים, וודאי שלא מעמד עובדים שלם ומוזנח. עובדות ועובדים סוציאליים, שאינן נהנות מתנאים טובים מדי, או מתמחים שעושים משמרות של עשרות שעות, גם הם עובדי השירות הציבורי. להפקיר את עובדי המגזר לחסדי המעסיקים, זה לא צודק וגם לא טוב למגזר הציבורי.

לזכות המנהלים במגזר הציבורי ייאמר שהם לא אורבים לאזרחים תמימים ברחוב בשביל לרוקן את חשבונות הבנק שלהם ולהעביר את הכסף לעובדים. כפי שמנהלים במגזר הפרטי מנסים לשבור התאגדויות עובדים על אף שהכסף לא מגיע מכיסם, כך גם במגזר הציבורי. המנהל עדיין צריך להראות יעילות, להתנהל עם תקציב מוגבל ולהימדד על כך. גם במגזר הציבורי יש שאיפה של המעסיק להוציא כמה שפחות על כוח העבודה.

החוק בישראל קיצוני

יש שיגידו שאין בעיה עם התאגדות של עובדים, הבעיה היא בחוקים שכופה המדינה ובעיקר בישראל שהחוק בה קיצוני בהשוואה בינ"ל. בסופו של דבר, אי אפשר באמת להגיד שעבודה מאורגנת זה בסדר אבל החוק לא מהסיבה הפשוטה שבלי חוקים שיגנו, לא יהיו התארגנויות עובדים. אין היתכנות להתארגנות אם ניתן יהיה לפטר עובד שמתאגד, לרדוף את חברי הוועד, להביא שוברי שביתה ועוד דרכים יצירתיות לשבור ארגוני עובדים (שחלקן בשימוש). צריך להכיר במגבלות של עובדים שמעוניינים להקים התארגנות עובדים ולספק להם הגנה מסוימת, או שהזכות הזו תילקח מהם.

לגבי החוק בישראל, גם הנתון הזה לא אמיתי. ישנם לא מעט צעדים שלארגוני עובדים בישראל אסור לעשות ובמקומות אחרים בעולם דווקא כן. לדוגמא, שביתות הזדהות או שביתות חרם אינן חוקיות בארץ ובמדינות אחרות דווקא כן. בית הדין בישראל לא פעם פסל צעדים ארגוניים, שבמקומות אחרים היו מתאפשרים.

באדיבות: כוח לעובדים

אחריות המנהל

טיעון "המנהל הנחמד" גורס כי מנהל טוב דואג לעובדיו ולכן אין צורך בהתאגדות. שר החינוך, נפתלי בנט, נהג להשתמש בטענה הזאת ולהגיד שאם העובדים לא מרוצים זה כישלון שלו כמנהל. ראשית, הציפייה ממנהל או בעל עסק היא שהעדיפות הראשונה שלו, לפני העובדים, תהיה להרוויח כמה שיותר. זו הסיבה שיש יזמות עסקית ושבגינה חברות נפתחות. זהו טבעו של עסק ואין סיבה שמנהל ינהג על פי כללי מוסר או יקדש ערכי צדק. בהחלט אפשר להיות נחמד ולנסות לגרום לכך שלעובדים יהיה טוב, אך לעולם זה לא יחליף את ההתנגשות שקיימת בין צרכי העובדים לרצון לשלשל כמה שיותר כסף לכיס האישי.

הטענה הזאת חותרת תחת עיקרון חשוב נוסף של מדיניות רווחה – הזכות. עובדים לא צריכים להיות שבויים לחסדיו של מנהל זה או אחר. זאת מציאות ששומרת יחסי כוח לא מאוזנים ויוצרת תלות בגורם הכוח החזק. מלבד העובדה שמנהלים באים והולכים, עצם התלות היא בעייתית.

 

באדיבות: כוח לעובדים

לא על הגב שלי

אם כבר הגענו להכרה שאיגודי עובדים זה טוב ואולי אפילו שארגון עובדים במקום העבודה יהיה דבר חיובי, אפשר עדיין לשאול מדוע ארגוני עובדים צריכים לשבות על חשבון הציבור? כשיש שביתה בתחבורה הציבורית, או שמרצים באוניברסיטה עושים עיצומים, הציבור והתלמידים נפגעים מכך. אין בעיה שיתאגדו, אבל זה לא הוגן כשזה על חשבוננו.

עם כל ההבנה וההזדהות עם עוגמת הנפש שנגרמת כתוצאה מצעדים ארגוניים, זו אמירה אנוכית. אין דבר כזה עיצומים שאינם פוגעים או מפריעים. אף עובד אינו יכול לשבות או לקיים צעדים ארגוניים מבלי שזה יהיה על "גבו" של מישהו.

לא רק זה, יש נימוק טוב לתמוך ולהזדהות עם מאבקי עובדים אחרים. להתנגד למאבק עובדים שואב את  הלגיטימציה מצעדים ארגוניים באשר הם ופוגע בכלל העובדים. כדאי שגם לכם או לכן תהיה את היכולת להתארגן ולשבות כדי להשיג תנאי העסקה הוגנים. אנחנו שותפות ושותפים עם העובדים הנאבקים לאותו עולם עבודה. אותם עוולות שהם סובלים מהם יכולים ליפול גם עלינו. יש לנו אינטרס משותף שישתפרו תנאי העבודה ויתווספו לעולם העבודה תנאים והגנות.

לכן, אסיים בבקשה: בפעם הבאה שתראו עובדות ועובדים במאבק, אנא תמכו בהם. הבינו שזה צעד קטן ומשותף לשוק תעסוקה הוגן. האינטרסים המידיים פחות חשובים. הסולידריות והטוב המשותף עולים עליהם בהרבה.


קרדיט תצלום:
באדיבות: כוח לעובדים
שתף:
 
  • איתי כהן

    סטודנט לפילוסופיה, סוציאל-דמוקרט, ופעיל בארגון "כוח לעובדים". כותב בענייני חברה וכלכלה.