בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

כשהרשעה היא מכתב פיטורין, הליך פלילי מקבל גוון פול...

כשהרשעה היא מכתב פיטורין, הליך פלילי מקבל גוון פוליטי

,
ממשלת רבין העבירה 'חוק עוקף בג"ץ' כדי להבהיר שרק הציבור מפטר את נציגיו. מפה לשם, ישראל הפכה לחריגה מבין המדינות הדמוקרטיות, שברובן הרשעה של נציג ציבור אינה מחייבת פיטורין. מה הן יודעות שאנחנו לא?

בואו נסכים על דבר אחד – ראש ממשלה שמורשע בעבירה פלילית מוכרח ללכת הביתה. בלי תירוצים. שלא ימתין לבחירות או לכך שהכנסת תפיל את ממשלתו. כיאה למדינה מתוקנת, "חוק יסוד: הממשלה" קובע שכאשר ראש ממשלה מורשע בעבירה שיש עמה קלון, והכנסת אינה מדיחה אותו בעצמה, כהונתו נפסקת והוא חדל מלכהן בתפקידו. כך, ישראל מצטרפת למשפחת המדינות המתקדמות השומרות על שלטון החוק. אבל רגע אחד – באילו מדינות החוק מחייב התפטרות נציג ציבור שהורשע בעבירה? זה הרי מתבקש ומובן מאליו שכך צריך להיות, לא?

אז זהו שלא. השוואת חוקים בין מדינות היא אינה חזות הכל, ולעתים קרובות ישנה הצדקה להבדלים ביניהן. אולם השוואה שכזו היא שימושית כנקודת מוצא לדיון, ולעתים חריגה בולטת צריכה להדליק נורה אדומה. לדוגמה, ישראל היא המדינה היחידה שבה בית-משפט עליון הוא בעל כוח חקיקה ובמקביל גם בוחר את עצמו, בעוד שאין מדינה מתקדמת אחרת בעולם המאפשרת מצב כזה. ישנן השוואות שאומרות "דרשני".

מבדיקה קצרה מסתבר שמעט מאוד מדינות דמוקרטיות מחייבות התפטרות של נציג ציבור, גם אם הורשע בעבירה חמורה. האמת היא שלא מצאתי אפילו אחת, אבל אני מודה שלא בדקתי את כולן. נסתפק כרגע באנגליה, ארצות הברית, קנדה, גרמניה, צרפת וצ'כיה. במדינות רבות כלל לא ניתן להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן ללא אישור מהפרלמנט, ובאחרות לא ניתן אפילו לחקור אותו. כיצד זה ייתכן? מה הם יודעים שאנחנו לא? גם אם זה לא מה שהורגלנו אליו בישראל, מותר לשאול את עצמנו האם אפשר גם אחרת.

במאמר מוסגר אציין כי אני די מחבב את נתניהו. הצבעתי לו בעבר וייתכן שאצביע לו בעתיד. אני מודה באשמה, המאמר הזה לא נכתב בעקבות התעניינות פתאומית במשפט פלילי השוואתי, אלא בשל החקירות של נתניהו והאפשרות שיועמד לדין בעקבותיהן. כעת, לאחר שחשפתי בפניכם את היותי בעל אינטרס וחסר אובייקטיביות, ו"ביביסט" מרושע ובלתי-נלאה, נמשיך ברשותכם לגופו של הדיון.

האם יש להדיח ראש ממשלה מורשע?

בדמוקרטיה נציג הציבור הוא הדמות החשובה ביותר, משום שהוא המקור היחיד לסמכות במדינה. הריבונות בדבר קבלת החלטות נתונה לעם בלבד, והוא ממנה נציגים לשם כך. לכן, הזכות לבחור ולהיבחר היא אולי הבסיסית ביותר במשטר דמוקרטי. אם נמנע ממישהו להתמודד בבחירות, לא רק שהוא נפגע, אלא גם כל מי שרצה לבחור בו – וייתכן שמדובר באנשים רבים. לכאורה, אין שום הצדקה שבגינה ניתן למנוע ממישהו להתמודד בבחירות או לכהן בתפקיד. אם בעיני אנשים מסוימים מדובר במועמד לא ראוי – בין משום שהוא עבריין מורשע ובין מסיבות אחרות – שלא יבחרו בו; מה בין זה לבין הגבלת זכות הבחירה של שאר העם?

אחת לכמה שנים ניתן למנות נציגי ציבור, ומאידך גם לפטר אותם. כלומר, אם נציג ציבור נראה תחילה מבטיח ובסוף התגלה כאכזבה, אין צורך לפטר אותו או לדרוש שיתפטר – העם מפטר אותו על ידי כך שלא בוחר בו שוב כנציג. אם כן, במערכת הדמוקרטית כבר קיים מנגנון פיטורין יעיל למדי שנקרא בחירות, וממילא זו הדרך הנכונה להדיח נבחר ציבור – על ידי הציבור.

ברשותכם, נתעלם לרגע מההקשר הפלילי. מה אם היה מותר לדמות מסוימת – מבקר המדינה, או הרמטכ"ל למשל – להדיח כל חבר כנסת מכהן? במצב כזה נראה שהיינו מתנגדים לרעיון, בעיקר משום שנציג ציבור נבחר לתפקידו על ידי עשרות אלפי אנשים, ואילו מבקר המדינה והרמטכ"ל הם פקידים שממונים על ידי אחרים. נראה שגם אצלנו הדחה של נציגי ציבור שלא דרך הקלפי מעוררת אי-נוחות. לא מזמן עלתה בישראל הצעה לפיה רוב של חברי כנסת יוכל להשעות חבר כנסת אחר מתפקידו; המדינה רעשה וגעשה, כולנו הזדעזענו והחוק ירד מהפרק.

בשורה התחתונה, הרעיון לפיו הרשעה מחייבת התפטרות הוא למעשה חריג בקרב המדינות הדמוקרטיות, וניתן להבין מדוע. בשונה מתפקידים רבים בשירות הציבורי, הסמכות למנות ולהדיח נציגי ציבור שייכת לציבור בלבד; הוא לא זקוק לכך שיגידו לו מי "ראוי" ומי "כשיר", הוא המחליט. באופן מפתיע, הוא אפילו נמנע לרוב מלבחור בדמויות מפוקפקות (אפילו אם לעתים יוצא איזה מיקי זוהר). ברור שהרשעה שכוללת עונש מאסר דורשת התפטרות; הרי לא ניתן למלא תפקיד מהכלא. אולם ישראל היא "מיוחדת": חובת ההתפטרות חלה במקרה של הרשעה בעבירת שיש עמה "קלון" (אם כי אין הגדרה של מהו קלון בחוק), ובהחלט תיתכן הרשעה שאינה כוללת מאסר בפועל. כך יוצא שבישראל, בשונה מרוב המדינות החופשיות בעולם, הזכות לפטר נציג ציבור נתונה לא רק לציבור, אלא גם לאחרים.

ההליך הפלילי הופך להליך פוליטי

נשים בצד את הדיון התיאורטי וההשוואתי. ניתן להצביע בקלות על שתי בעיות משמעותיות עם "הרשעה והדחה" מהסוג הזה. בראשונה אגע בקצרה.

במצב בו הרשעה מחייבת התפטרות, המשמעות היא שהעמדה לדין הופכת להיות כלי פוליטי בידי שחקנים פוליטיים, בין אם רוצים בכך ובין אם לא. איך שלא נסתכל על זה, התוצאה היא שראש ממשלה שנתמך על ידי מיליוני אנשים "מודח" בפועל על ידי קומץ פקידים. המונח 'קומץ' עשוי לכלול חמישה אנשים – שני חוקרים מובילים במשטרה, היועץ המשפטי לממשלה ושני שופטי בית משפט מחוזי; או כמה מאות אנשים – רוב העיתונאים הבולטים בתקשורת, רוב הפרקליטות ורוב צמרת המשטרה – זה לא משנה. מדובר במעט מאוד אנשים במונחי סמכות דמוקרטית. אולי לדעתכם "העם כבר לא רוצה אותו (את ביבי)!". ודאי תשמחו לדעת שאם אתם צודקים, הרי שהוא לא ייבחר שוב לכהונה נוספת. אולי תטענו כי "ביבי אינו ראוי לכהן!"; ובכן, הנכם מוזמנים לנסות ולשכנע את הציבור שלא להצביע לו מפני שאינו ראוי. בסופו של יום ישנה בעיה דמוקרטית מהותית הנובעת מכך שקבוצה מזערית חורצת את גורלו של נציג ציבור וכופה את דעתה כנגד רצונם של מאות אלפי אנשים. זאת כאשר מדובר בהרשעה, לאחר משפט שלם והליך הוגן והזדמנות לנאשם לשטוח את טענותיו – קל וחומר כאשר מדובר בהגשת כתב אישום, החלטה הנתונה לשיקול דעתם של פקידים ספורים.

הבעיה השנייה היא קצת יותר מעניינת, והיא מורגשת מאוד בתקופה האחרונה. ברגע שלהרשעה יש משמעות פוליטית, ההליך הפלילי כולו מקבל גוון פוליטי. הציבור, שמהווה צד אחד של המתרס, מודע לחלוטין למשחק הזה. העובדה שהרשעה הופכת למכתב פיטורין משפיעה על כל הצורה בה הציבור תופס את ההליך הפלילי – החקירה, ההעמדה לדין, המשפט וההרשעה. הרבה יותר קל לציבור לפקפק באמינות ההליך, בהתחשב בכך שמחנה מסוים מפיק רווח פוליטי אדיר מההרשעה. אם לא הייתה משמעות של ניצחון פוליטי לכתב אישום ולהרשעה, סביר להניח כי הציבור היה מוכן לקבל את החשדות כאותנטיות, וכך גם את ההליך כולו.

מן העבר השני של המתרס ניצבת מערכת אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי, ואפילו השופטים. הם מודעים להשלכות מעשיהם ולזיהום ההליך הפלילי כולו. לא מדובר רק בחשד להטיה כנגד הנחקר, אלא גם בחשד של זהירות-יתר והססנות שאינה בהכרח מוצדקת. כאשר המשמעות היא הדחה של נציג נבחר, סביר להניח שכל גורם יחשוב היטב לפני שהוא מקדם את התיק לשלב הבא, ובכלל נכנסים להחלטה שיקולים זרים. כך, החשוד מקבל יחס מועדף בהתנהלות התיק הפלילי ומנגד אינו נהנה מהליך הוגן. לצורך המחשה, ליועץ המשפטי ודאי היה קל יותר להעמיד לדין את נתניהו אם השלכותיו הבלתי-דמוקרטית של אקט כזה לא היו רובצות עליו.

חוק המחייב את התפטרותו של ראש ממשלה שמורשע בעבירה, חותר תחת אמון הציבור ברשויות האכיפה ומעניק גוון פוליטי מובהק להליכים שאמורים להיות פליליים באופן טהור. הדבר משפיע הן על התנהלות גורמי אכיפת החוק והן על תפיסת ההליך בקרב הציבור הרחב.

לסיום, אחתום בתזכורת קטנה. בעבר לא היה בישראל חוק שמחייב התפטרות. בשנות ה-90 הוגשו כתבי אישום נגד השר אריה דרעי ונגד סגן השר רפאל פנחסי, שכיהנו בממשלת רבין ז"ל. רבין עוד לא היה מוכן לפטר אותם, בשל 'רעיונות הזויים' כמו חזקת החפות. אלא שאז הגיע בג"ץ, שלף שפן מהכובע וקבע כי החלטת רבין שלא לפטר את השרים היא בגדר "אי-סבירות קיצונית"; על פי בית המשפט רבין היה מחויב לפטר אותם (בדרך אגב, נזכיר גם שרבין לא יכל להציג את עמדת הממשלה בבית המשפט, משום שהיועמ"ש לא הסכים לכך). לאחר שרבין אכן פיטר את השניים בלית-ברירה, הכנסת חוקקה חוק עוקף בג"ץ ותיקנה את "חוק יסוד: הממשלה". המחוקקים ביקשו להבהיר שחבר ממשלה מחויב להתפטר רק אחרי שהורשע בעבירה, ולא רגע אחד לפני. כך, רבותיי, נולד המצב המשפטי המוכר לנו כיום – לא כהצהרה על חשיבות ההתפטרות של חבר ממשלה מורשע, אלא כקרב בלימה כנגד המגמה הרודנית של בג"ץ שניסה לקבוע מי חייב להתפטר ומתי.

במקרה שלנו, אני מודה, לא הייתי מתנגד שהמדינה תהיה "ככל הגויים", ואני לא רואה צורך שנהיה קדושים יותר מהאפיפיור. אולי ביבי יורשע ואולי לא; מה שבטוח הוא שכל המערכת הפוליטית, המשפטית והדמוקרטית בישראל מפסידה מ"חובת ההדחה", ומהערבוב ההרסני שבין פוליטיקה ופלילים.


ג'וני גרין

ג'וני גרין הינו מנהל פרויקטים בחברת הייטק ישראלית ובעברו עורך דין מסחרי במשרד עסקי בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית והסמכה כעו"ד בישראל ובמדינת ניו יורק בארה"ב. כותב על כלכלה, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דת וארה"ב.