בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

לא מדינת היהודים: מדינת היהודים החיים בה...

לא מדינת היהודים: מדינת היהודים החיים בה

,
השיח האקטואלי הפנימי בקרב יהודי ארה"ב אודות יחסם עם ישראל משקף משבר זהותי חריף ובלבול עמוק באשר למקומם בעידן שבו ישראל הולכת ונהיית המרכז הבלתי מעורער – ובקרוב גם הבלעדי – של הציוויליזציה היהודית.

כנס "הג'רוזלם פוסט" שנערך בתחילת החודש בעיר ניו-יורק לא אכזב את צופיו הנאמנים ברחבי העולם, וכמדי שנה גם הפעם משך אליו האירוע אוסף מגוון של אישים ודעות ויצר פורום תוסס ומרתק שלא ניתן היה להגדירו אלא כוועידת "מצב האומה" השנתית של ישראל בשפה האנגלית. למי שפספס את המאורע, אמליץ בחום לצפות בו בזמנו החופשי.

על טקס נדוש אחד החוזר על עצמו בכנס שנה אחרי שנה בכל זאת הייתי מוותר. בפאנל שכותרתו "האם ישראל עודנה מדינת כל היהודים?" נתכנסו מנהיגי הזרמים העיקריים ביהדות ארה"ב לדון שוב בשאלת עתיד יחסי מדינת ישראל והתפוצות בדורנו. למותר לציין כי מהדיון השנה לא עלו מסקנות מחדשות או משמעותיות יותר מאלו שהועלו בכנס של 2016.

אך מאופי הדיון עצמו ומהסוגיות שהועלו בו ניתן בכל זאת ללמוד לא מעט על האופן בו תופסים יהודי אמריקה אותנו הצברים ובעיקר את עצמם. ארבעת הרבנים חברי הפאנל רקדו משך שעה שלמה סביב פיל עצום שנעמד במרכז הבמה, הוא הפער התפיסתי האדיר שנפער בין יהודי ישראל והתפוצות במרוצת שלושה דורות.

עבורנו בישראל זוהי הזדמנות נהדרת לדון בשאלת "יחסינו לאן" עם בני דודינו האמריקאים, ולקרוא סוף סוף לפיל בשמו.

היכן התבלבלו יהודי ארצות הברית ומדוע?

אין זה מפתיע שהשינויים המתוכננים ברחבת הכותל, או ליתר דיוק העיכובים הנמשכים ביישומם, תפסו נתח נכבד מהדיון ומהאמוציות של המשתתפים בו. אלמלא דחיפתם המשולהבת של הנהגת התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בארה"ב עוד משנות התשעים, ספק אם הסוגיה הייתה מגיעה בכלל לכותרות בישראל ומתגלגלת בסופו של דבר להחלטת הממשלה הקודמת בראשות בנימין נתניהו להרחיב את רחבת הכותל לטובת מתחם שלישי מעורב, הפתוח למתפללים ולמתפללות כאחד.

כאן לא מענייננו לדון בפשרת הכותל גופא ובצדקתה. למען הסר ספק, אני עצמי נמנה עם תומכיה הנלהבים ובכלל מברך על כל צעד לקראת פירוקו הסופי של מונופול הרבנות על חיי הדת בישראל.  אך אעדיף לראות את תפיסתי האישית נדחית ואת התכנית לרפורמה בכותל מטורפדת על ידי רוב אורתודוכסי כאן בישראל, מאשר מיושמת במלואה בגין דרישתם הבלתי-רלוונטית בעליל של מיליוני יהודים אמריקאים אשר רובם הגדול מעולם לא דרך רגל בארץ. על הנעשה בתחומי מדינת ישראל יחליטו אזרחיה בלבד, כבכל דמוקרטיה בריאה ונורמטיבית.

יש להפנים כי זיקה היסטורית או דתית למקום מסוים אינה כשלעצמה מקנה זכות הצבעה בו. ברור כשמש כי למיליוני אמריקאים ממוצא איטלקי, הנושאים קשר אתני ותרבותי מובהק עם הארץ ממנה היגרו סביהם, לעולם לא יוענק כוח פורמלי כלשהו על המתרחש באיטליה ואין זה משנה כמה עמוקה אהבתם ל'ארץ המגף'. אם יחפצו בכך, יוכלו הנכדים לחזור ולהתאזרח בארץ אבותיהם. מרגע שיעשו זאת, יהפכו לערבים מלאים לעתידה ולרווחתה של איטליה – ורק אז גם שותפים מלאים לתהליך קבלת ההחלטות על עיצוב דמותה. מדינת ישראל ביחסה אל יהודי התפוצות איננה שונה במאומה.

אזרחיה של כל דמוקרטיה הם בעלי המניות הבלעדיים שלה, שהרי זהו עתידם ועתיד צאצאיהם אשר מושקע בה ולא של אף אחד אחר. מי שאיננו מושקע בה, איננו בעל דעה – נקודה. במובן זה, לקולו של ערבי-ישראלי על הנעשה ברחבת הכותל משקל גדול פי עשרה מזה של כל יהודי תושב מנהטן, ציוני ככל שיהיה. בנכונותה להעניק ליהדות ארה"ב משקל כלשהו בהכרעה על שאלת אופיו של הכותל, ויתרה למעשה ממשלת ישראל מרצון על נתח מריבונותם של אזרחיה ומסרהו אותו לידיו של גורם זר.

הלא זו גם בדיוק הסיבה שסוגיית הכותל מלכתחילה בערה כך בעצמותיהם של יהודי ארה"ב, כיוון שזו הייתה דרכם לדרוס רגל בתהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

מה באמת קבור ברחבת הכותל

מנקודת מבטם של יהודי ארה"ב, חשיבותו של ניצחונם הפורמלי במאבק על הכותל מעולם לא הייתה תיאולוגית או פרקטית מעיקרה אלא בראש ובראשונה עקרונית וסימבולית. בכניעתה למכבש הלחצים שהפעילו 'הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה' הכירה למעשה מדינת ישראל בחזקתו של העם היהודי באשר הוא על הכותל. ביסוד הדברים, ההחלטה נותנת תוקף מבחינתה של יהדות ארה"ב לעיקרון ראשוני עוד יותר: היא מעניקה בפועל לגיטימציה לעצם הקיום היהודי בגולה במאה ה-21 ולאפשרות לממש את הזיקה לארץ ישראל גם מבלי לחיות בה. אך מנין חוסר הביטחון הפתאומי הזה בקרב יהודי ארה"ב והצורך האובססיבי באישוש מעמדם?

אם תאמר האמת, המשך קיומן של קהילות ישראל בגלות נהייה אבסורדי מיום היווסדה של מדינת ישראל במאי 1948. בו ברגע שכוננה מחדש ריבונות יהודית בארץ ישראל, נחשפה ערוותם של כל יהודי התפוצות שהכריזו "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" מדי סדר פסח ובכל זאת בחרו שלא לעלות ארצה גם כשסוף כל סוף נפתחו שערי הארץ לרווחה. הסיבה, כמובן, הייתה ועודנה נותרה איכות החיים הגבוהה במדינות כמו ארה"ב, שם עוד נשארו היהודים בהמוניהם. אולם את הסתירה הפנימית הבלתי ניתנת לגישור שבין הכמיהה הנצחית לארץ ישראל השזורה שתי וערב בדת היהודית, לבין בחירתם של מיליוני יהודים בכל זאת להישאר בגולה, לא ניתן היה לתרץ בעזרת הצבעה על מנעמי המערב מבלי להסמיק.

אם כן, בחרו להם יהודי התפוצות אשר מיאנו לעלות ארצה עלה תאנה אחר, על מנת ליישב איכשהו את בחירתם בחיי נוחות עם תפיסה אידיאולוגית קוהרנטית כלשהי. בניגוד מוחלט לתפיסת הציונות את הזהות היהודית כלאומית ביסודה – הקשורה קשר בל ינותק בארץ אחת, הלא היא ארץ ישראל – החלה והשתרשה בקרב יהודי ארה"ב באמצע המאה ה-20 התפיסה שהציעה אז התנועה הרפורמית לפיה מרכז הכובד של הזהות היהודית הוא דווקא זהו הדתי ולא הלאומי. בדיוק כמו יהדות גרמניה מאה שנה קודם לכן, החלו יהודי ארה"ב לתפוס את עצמם כ'אמריקאים בני דת משה'. אין זה מקרי – שהרי איך אחרת ניתן ליישב את המשך הקיום היהודי בגולה בעידן פוסט-תקומת ישראל, אם לא על ידי טשטוש הגרעין הלאומי שביהדות והפיכתה בהדרגה לעוד דת אוניברסלית שאת פולחנה ניתן לקיים למהדרין מכל מקום בעולם?

אם בכל זאת נותרו נקיפות מצפון בליבם של יהודי ארה"ב עם קום המדינה, הרי אלו הושקטו באמרם כי מדינת ישראל המתפתחת זקוקה לעזרתם של יהודי התפוצות כמקור תמיכה פיננסי ופוליטי חיצוני, שבלעדיו לא תוכל להתקיים. והאין זו ציונות לשמה? יהודי ארה"ב בחרו להישאר במנהטן ולשלוח משם מעטפות אל הקרן הקיימת, לא חלילה מתוך נוחות אישית וכדאיות כלכלית אלא דווקא מתוך מסירותם למולדת. מנהיגי ישראל הצעירה, כמובן, בחרו מצדם לנצור את לשונם ולהשאיר את הקריאה לקיבוץ גלויות בארון לפני כל ביקור בארה"ב, כדי לא לירוק חלילה אל תוך הבאר המופלאה.

כך נותרו יחסי ישראל ויהודי ארה"ב במשך עשרות שנים; יחסיהם של אחיין צעיר ודל אמצעים, ודוד עשיר בארץ רחוקה התומך בו. במשך כל אותן שנים הייתה יהדות אמריקה שלמה ובטוחה בעצמה ובמקומה בעולם. אך לא כך בשנת 2017.

מה נשתנה

מעטים מוכנים להודות בקול רם שהקהילה היהודית האמריקאית של ימינו מתפרקת במהירות לגורמים וכי אין לה למעשה עתיד. המציאות הזו קיבלה ביטוי מספרי חד משמעי בשנת 2013 עם פרסום דו"ח מכון פיו (Pew Research Center) על הדמוגרפיה היהודית בארה"ב, המצביע על שיעורי התבוללות של מעל ל-70% מחוץ לקהילה האורתודוכסית, ובכך שם סוף פסוק לוויכוח על עתיד היהודים בתפוצות – או יותר נכון לאפשרות קיומו של עתיד כזה במאה ה-21. מבין הזוגות המעורבים, פחות מ-20% מגדלים את ילדיהם כיהודים, וכך הולכת ומתפוגגת לה אל מול עינינו הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל. התנועה הרפורמית, כך מתברר, הובילה את יהדות אמריקה במרוצת חצי המאה האחרונה להיטמעות המונית שאין לשוב ממנה.

במקביל, גם ישראל הקטנטונת הלכה והתחזקה לה וכיום נהנית ממוניטין של מעצמה טכנולוגית עולמית. התוצר לנפש בישראל זינק במהלך הדור האחרון והפער בין איכות החיים בארץ ובארה"ב הולך ומצטמצם בהתאם. מיותר לציין שבאווירה כזו, תרומתם הכספית (המצטמצמת ממילא) של יהודי ארה"ב לחיזוק החברה בישראל מצטמקת היום בחשיבותה לעומת המאה הקודמת. וכך מוצא עצמו הדוד העשיר פחות ופחות רלוונטי, פחות ופחות מחוזר מצד אחיינו הצבר.

אין פלא, אם כך, שבטחונה העצמי של יהדות ארה"ב הולך ומתערער בעשור האחרון. ההצדקה המקורית לעצם קיומה של הקהילה היהודית בתפוצות לצד מדינה יהודית ריבונית תוססת – הניסיון לכונן יהדות בת קיימא המבוססת על רעיונות אוניברסליים תלושים כמו "תיקון עולם", ותמיכה פטרונית במפעל הציוני – נשמטה לחלוטין מתחת לרגליהם. בעצבנות הולכת וגוברת, נאבקים אותם יהודים אמריקאים שעוד נאחזים בצלם כלשהו של הגדרה עצמית יהודית, במשבר זהות עמוק וכואב.

את הריקושטים אמנם סופגים אנו הישראלים, אך מקורו של משבר הזהות הזה כל כולו באמריקה.

בני הדודים מתרחקים – אך מי מהשניים סטה מהדרך?

הרב ריק ג'ייקובס, ראש 'האיחוד ליהדות רפורמית', ציין בעדינות במהלך הפאנל שכמה היבטים במדיניותה של ממשלת ישראל לא עולים בקנה אחד עם "ערכיהם היהודיים ומצפונם המוסרי" של רבים בתנועתו, ובהדרגה מרחיקים אותם תודעתית ממדינת ישראל. זוהי פרשנותו לעובדה כי בקרב יהודי ארה"ב המזדהים כרפורמים, פחות מ-40% רואים בדאגה לישראל כחלק חיוני מזהותם היהודית; ולעובדה כי בקמפוסים אמריקאים רבים, סטודנטים יהודים נמנים עם מוביליה הארסיים ביותר של תנועת ה-BDS. שדולות אנטי-ישראליות כגון ג'יי-סטריט, 'קול יהודי לשלום' ו-'הקרן החדשה לישראל' הן כולן יוצאות חלציה של התנועה הרפורמית בארה"ב.

זוג אניות מפליגות יחדיו בלב ים, כשלפתע מתחילות שתיהן להתרחק לכיוונים שונים. רב החובל של כל ספינה משוכנע כי הוא נאמן בדיוק לאותו מסלול שלאורכו ניווט מתחילת ההפלגה, וכי דווקא הספינה השנייה היא זו שסטתה מהדרך ושברה לכיוון אחר – אך מי משני הקברניטים צודק? אותו רב ג'ייקובס הטוען כי זוהי ישראל אשר דוחה מעליה את יהודי ארה"ב בשבירתה ימינה, פתח את הועידה השנתית של התנועה הרפורמית בארה"ב של שנת 2015 בנאום שחציו הוקדש למעמדם של טרנסג'נדרים לפי ההלכה. סגן נשיא ארה"ב דאז, ג'ו ביידן, נאם גם הוא בכנס וזכה לתשואות כשתקף בבוטות את ממשלת נתניהו על התנגדותה הגלויה להסכם הגרעין עם איראן ועל מינוי ד"ר רן ברץ לראש מערך ההסברה הישראלי.

התנועה הרפורמית, המייצגת יותר ממחצית מיהודי ארה"ב, היא זו ששברה שמאלה. היא נסחפה בזרמי המחשבה של השמאל הפרוגרסיבי שהשתלטו במהלך העשורים האחרונים על האקדמיה ועל האליטה האינטלקטואלית האמריקאית בכלל. צעירים יהודים בוגרי התנועה הרפורמית, שיותר ממחציתם היום נולדו להורים מעורבים, בלאו הכי גדלים מבלי לפתח קשר אישי לישראל או למורשת היהודית, ובהגיעם לפס הייצור הפרוגרסיבי באוניברסיטאות, רבים נהיים אנטי-ציוניים באופן מובהק. אין כאן כל קשר למדיניות כזו או אחרת של מדינת ישראל אלא לתמורה עמוקה בחברה האמריקאית אשר יהודי ארה"ב הם חלק אינטגרלי ממנה.

האירוניה היא שמבחינתם של יהודי ארה"ב בני הדור הקודם, שכואבים את התפרקותה של קהילתם לנגד עיניהם, השבירה האידיאולוגית עם ישראל מספקת כרית נוחה להתמודדות עם המשבר. בראייתם אין זו ההתבוללות ההמונית האחראית להתרחקותם של צעירי הקהילה מישראל, או שטיפת המוח הפרוגרסיבית שאלה עוברים בקמפוסים בשנים האחרונות. זוהי ישראל הימנית, הלאומנית, הגזענית והחשוכה של שנת 2017 המרחיקה ממנה את יהודי ארה"ב עם "חוק הלאום" ועם כל תכנית בנייה המוכרזת בהתנחלויות. האין זה מפלט פסיכולוגי נהדר מהצורך להתמודד עם המשבר האמתי הפוקד את יהדות אמריקה?

האמת המרה היא שההתרחקות המופגנת מישראל בקרב הדור הצעיר של יהודי ארה"ב היא בסך הכל תופעת לוואי בלתי נמנעת ואינדיקטור למגמה היסטורית עמוקה בהרבה שאין מנוס ממנה: ההתבוללות ההמונית של בני דודינו באמריקה, וההתפרקות של הקהילות היהודיות שמחוץ לפלג האורתודוכסי. אך במקום להתמודד עם המשבר האמתי הפוקד אותם, בחרו חברי הפאנל בכנס הג'רוזלם פוסט לדון בכל נושא אחר מלבדו: ברחבת הכותל, ב"חוק המואזין" וברבנות הראשית.

בשלב מסוים לרב ג'ייקובס עוד הייתה החוצפה להביע את דאגתו באשר לאפשרות ש"חוק הBDS" החדש, המסמיך את שר הפנים לאסור את כניסתם ארצה של פעילים אנטי-ישראלים זרים, ימנע מצעירים יהודים אמריקאים המשויכים לתנועת הBDS לבקר בישראל. כנראה שגם חוק זה אינו עולה בקנה אחד עם "ערכיהם היהודיים" של יהודי ארה"ב.

יהדות ארה"ב היא האחראית הבלעדית להתפרקותה. במקום שתדון בחזונה ל"ישראל צודקת ופתוחה יותר", מוטב שתתבונן פנימה על מנת להבין כיצד ניתן להציל ממנה זכר כלשהו לטובת הדורות הבאים. אולם יש לצפות כי בנשימותיה האחרונות, הקהילה היהודית האמריקאית דווקא תחריף את ביקורתה נגד ישראל ותיהפך יותר ויותר עוינת, עד שתיעלם סוף סוף מהעולם בעוד שני דורות.

לנו הישראלים אין מה להתרגש מכל זה, כיוון שמדובר בהתפתחות היסטורית שאין ביכולתו של איש לעצור. בין לבין, עלינו לסמן קווים אדומים אל מול ניסיונותיהם של יהודי התפוצות באשר להם להתערב בנעשה בשטחי מדינת ישראל ולהשפיע על מדיניותה, ולדעת גם להשתיק ליצנים מבית כמו חבר הכנסת אלעזר שטרן המעודד התערבויות בוטות שכאלה. בשאלת ריבונותה של מדינת ישראל וזכותה לעצב את דמותה כראות עיניה, אין קולם של יהודי ארה"ב שונה מכל קול זר אחר שניתן לשמוע מכיוון הקהילה הבינלאומית – בסך הכל רעש רקע.

אם תאמר האמת, עצם כותרת הדיון בכנס של הג'רוזלם פוסט הייתה מוטעית מיסודה. מעולם לא הייתה ישראל "מדינתם של כל היהודים". מאז ומתמיד הייתה, ולעד תהייה, מדינתם של היהודים החיים בה.

שעריה של ישראל פתוחים לרווחה לכל יהודי החפץ להגר אליה. יהודי ארה"ב מוזמנים כעת לבחור את גורלם: לעלות ארצה, או להימחק מעל דפי ההיסטוריה.

 


אורי אברהם

אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.