בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

לא מתווך ולא מוכתאר: נדרשת שיטה מודרנית לסוגיית הע...

לא מתווך ולא מוכתאר: נדרשת שיטה מודרנית לסוגיית העובדים הערבים

,
תגובה למאמר של אבירם יאור: "איך לתת לפלסטינים לעבוד ולהישאר בחיים", בנושא מתן היתרים קהילתיים.

במאמרו בחר אבירם יאור להתמודד באופן שקול עם בעיה שמעסיקה אותנו לא מעט ב-'זכויות אדם כחולבן': מציאת האיזון שבין צרכי הביטחון המובהקים של אזרחי מדינת ישראל ובין חופש התנועה והעיסוק של ערביי יהודה ושומרון. מטרתו הכפולה של יאור – בדבר הקלת קבלת היתרי עבודה מחד ויצירת הרתעה יעילה יותר מאידך – ראויה לשבח.

ובכל זאת, אינני שותף לחזון "ההיתר הקהילתי", מכמה סיבות.

ראשית, מנגנון כזה איננו מועיל; אם מערך המיון יישאר על כנו בכל מקרה, וכוחות הביטחון יוכלו, בצדק, לשלול היתרים ברמה הפרטנית, אז כבר לא נשאר הרבה מהפן הקהילתי בקבלת ההיתר. קשה לי לדמיין שישראל תסתמך על הערבות הקהילתית בבואה להעניק היתר כניסה לאדם מסוים, שאותו היינו פוסלים על הסף מסיבות ביטחוניות. יתרה מזאת, פרט שבכל מקרה יוכל לקבל היתר כלל אינו זקוק לערבות הקהילה. ועם זאת, למערך שאותו מציע יאור כן יש משמעות בהיבט ההרתעתי – האחריות הקולקטיבית שאותה תישא הקהילה על כתפיה במקרה של ביצוע עבירות פליליות או חבלניות על ידי אחד מבניה.

אולם, לא ברור אם הכלי הקהילתי ישנה דבר בפן ההרתעתי, שכן גם כיום נשללים כמעט אוטומטית היתרי עבודה ממשפחותיהם המורחבות של מחבלים. במילים אחרות, מי שעתיד קרוביו מספיק חשוב בעיניו – ושאמור להירתע מהמנגנון המוצע על ידי יאור – כבר מורתע היום; ומי שמחליט לפגע גם בידיעה שמשפחתו תיפגע מכך כלכלית, ודאי לא יירתע מכך שבני החמולה השכנה ייענשו גם הם. לטעמי, עדיף להשאיר לשב"כ את הסמכות להחליט על היקפו של העונש, בהתאם לכפר הנקודתי ממנו יצא המחבל. ככלל, מערכת תמריצים פועלת בצורה היעילה ביותר, כאשר היא מספיק גמישה בכדי להיות שימושית ורלוונטית במציאויות שונות.

מכאן, אנו מגיעים לביקורת עקרונית יותר על המאמר של יאור. הוא נוטה לשחזר את הגישה הישנה – האוריינטליסטית כמעט – של הערבי כבן כפר שבו חיות יחד שתיים-שלוש חמולות, אשר מספיק לכנס את זקניהן יחד כדי להסדיר יחסים תקינים. אכן, כפרים מן הסוג הזה מצויים בשפע ברחבי יהודה ושומרון, אך התמורות הדמוגרפיות והחברתיות שעברה החברה הפלשתינית בעשרות השנים האחרונות שינו את התמונה במידה ניכרת – אם ערב הכניסה הישראלית לאזור פחות ממחצית האוכלוסייה הפלשתינית חיה במרכזים עירוניים,[1] הרי שכיום מדובר על סדר גודל של 70%.[2] לצורך העניין, ניקח כדוגמה את קלקיליה, עיר המונה כ-52 אלף תושבים, אשר על פי ההערכות כשליש מהם עובדים בתוך שטח מדינת ישראל. נניח שאחד מהם מבצע פשע או פיגוע, לאיזו קהילה שאליה הוא לכאורה משתייך נבוא בטענות? והשאלה הזו רלוונטית גם לרבבות תושבי רמאללה, בית לחם וחברון שנכנסים לירושלים יום-יום. האנשים הללו חיים במתכונת אורבנית, שבה קשה הרבה יותר ליצור הרתעה אפקטיבית כפי שמופיע בתוכנית המוצעת. ולא זו בלבד, אלא שבמקרים רבים סמכות המוכתרים בקרב האוכלוסייה הכפרית מעורערת כבר כשלושה עשורים.[3]

ייתכן כי יאור יטען בתגובה שכוונתו ליישם מדיניות קהילתית רק היכן שבאמת ניתן לעשות זאת. טענת הנגד שלי תהיה שגם כאן התוצאות צפויות להיות שונות משמעותית ולסטות מן הכוונה הטובה; שהרי סוף כל סוף, מעבר לשיפור היפותטי במצבנו הביטחוני, המאמר בא להציע פתרון הוגן יותר לערבים קשי-יום המבקשים לפרנס את משפחותיהם. אמנם נכון הוא הדבר שכיום הגישה להיתרים עוברת פעמים רבות דרך מתווכים בריוניים אשר עושקים את הפועלים, וכי יש לשפר את המצב באופן דרמטי. אולם מנגנון קהילתי דווקא יחזק את מצב התלות של הפועל הפשוט ואת השחיתות המשתוללת בחברה הפלשתינית. כדי לזכות להיכנס לרשימת ברי המזל שיקבלו את חסות זקני הכפר, אותם פועלים יצטרכו לשלם בדיוק את אותם הסכומים שהמתווכים דורשים מהם כיום, מה שכמובן לא יעניק להם פתרון חלופי. "זקני הכפר" הם פשוט מתווכים מסוג אחר, תחתיהם החמולות החזקות תועדפנה עוד יותר לעומת החלשות; הרי מי שיכול להתפרנס מבלי לקום בשלוש לפנות בוקר מדי יום, כנראה אינו משתייך לאוכלוסיית הפועלים העובדים בישראל.

מעבר לכך, תופעת הלוואי שעלולה להיגרם על ידי חיזוק כזה של ההנהגות המקומיות, היא יצירת תמריץ לצייתנות כלפיהן מצד תושבים שממילא כבר מסורסים. חברה כזאת אולי מקנה לנו שקט בטווח הקצר, אבל כשאין אפשרות למחאה פנימית, התפרצויות הכעס והייאוש מופנות כלפי האויב הדמיוני – הלוא הוא "האויב הציוני".

אז מה כן אפשר לעשות?

לדעתי, האינטרס הישראלי הפוך לחלוטין, ועל כן יש לנקוט בגישה אינדיבידואלית המעודדת צמיחה של חברה אזרחית אוטונומית, המסוגלת למחות כנגד הבריונות של הרשות. במפגשים הרבים שלנו עם פועלים מדי בוקר, אנו שומעים את אותן טענות הייאוש מהשחיתות המקומית, אשר מתלבשת על מנגנוני הנאמנות השבטית – זו שפוגעת בחלשים ומחזקת את בעלי האנטרסים שנהנים מהמצב הקיים.

מבחינת שיטת מתן ההיתרים, ודאי שיש להרחיב את ההיקף הקיים, ואדרבא, לחייב הגשה אישית של הבקשה על מנת לשים קץ לעושק מצד המתווכים. במידה מסוימת מדובר בייעול של הביורוקרטיה הישראלית, שגם לנו, אזרחי המדינה, גורמת לא מעט סבל. אין לי ספק שכל מערכת ביורוקטית רחוקה משלמות, ובכל זאת, מעבר לצדק שבו, מדובר בצעד שיעצים אישית את הפועל ויציב סטנדרט שונה מהנהוג ברשות.

בדומה לאבירם יאור, גם אני שותף להערכה לפיה הפועלים הערבים "אינם פועלים זרים רגילים", ואף אוסיף שבמובנים רבים הם עדיפים עליהם; לכן, יש מקום להגדיל את מכסת ההיתרים, משום שיש בכך אינטרס לאומי וכלכלי גם יחד. אולם כאמור, יש כאן גם עניין ביטחוני. כל בוקר נכנסת כמות דומה של פועלים בצורה חוקית ולא-חוקית על מנת לעבוד בתוך שטח המדינה.[4] מבין אלה, לא מעט אחראים לביצוע פיגועים בתקופה האחרונה – כמו הדקירה בסופרמרקט ביבנה או רצח ראובן שמרלינג. אותם מחבלים תופסים טרמפ על תופעה קיימת של כניסה לא-חוקית שיש לה כמה סיבות. האחת נובעת מייאוש, בשל ההליך המתיש של קבלת ההיתר. הסיבה השנייה נובעת משיירות הענק בכניסה לירושלים מדי בוקר, שדוחפות אלפים נוספים, אשר חלקם בעלי היתרים, להישאר ללון באתרי הבנייה במקום לחזור הביתה כל ערב. הדבר כרוך בסכנת חיים להם, ומהווה פגיעה בשלטון החוק ופתח לפשיעה.

על כן, למעלה מעשור אחרי הקמת גדר הביטחון, הגיע הזמן להתייעלות דרמטית גם בתחום המעברים עצמם – מבחינת גודל המעברים, ניהול מסת האנשים ומקצועיות הכוחות במתחם. בנקודה זו ראוי לציין לשבח את ההפרטה של ניהול המעברים הגדולים באזור המרכז, אשר הקלה את העומסים שם. אין ספק שתהליכים אלה פרקטיים הרבה יותר מאלו שהציע יאור, והם יקלו משמעותית על הפועלים מבלי לפגוע בביטחוננו.


ניקולא ניסים טובול

יליד צרפת, בוגר תואר ראשון בפכ"מ ותואר שני בממשל. רכז השטח של המכון לאסטרטגיה ציונית, במסגרתו הוא מפעיל את תכניות החינוך של 'זכויות אדם כחולבן'.