בחירת העורך

לא נפסיק לחלום: מלכוד 67

,
ביקורת על ספרו החדש והפופולרי של מיכה גודמן, מלכוד 67

לצאת מאזור הנוחות

לכבוד יובל שנה למלחמת ששת הימים ולשחרורם (או לכיבושם, תלוי את מי שואלים) של ירושלים המזרחית ושטחי יהודה ושומרון, יצא מיכה גודמן בספרו החדש "מלכוד 67" במטרה להתמודד עם מה שכינה "המחלוקת שקורעת את ישראל". הפרשן והחוקר הפופולרי החליט לקחת הפסקה מספריו וממחקריו הקבועים העוסקים בפרשנות של טקסטים יהודים קדומים ולעסוק בסיטואציה פוליטית עכשוית; הוי אומר, המחלוקת בין ימין ושמאל ה'קורעת' את ישראל בחמישים השנים האחרונות. מטרתו של גודמן, בשונה מספריו הקודמים, אינה רק לפרש ולהבין, אלא גם להציע דרכים לתקן. הכרת ההיסטוריה של הציונות, הבנת תולדות הפוליטיקה הישראלית, אינה מטרה לכשעצמה. תכליתה לסייע בידי גודמן בהבנת המלכוד בו הוא מבחין ובמציאת דרכים להתירו.

כבר מהכותרת של ספרו החדש של מיכה גודמן, מלכוד 67, ניכר כי הוא בחר לצאת מאזור הנוחות שלו; הכרתו בכך אמנם תצוף רק בחלקו השלישי והאחרון של הספר (עמ' 134), חלק בו הוא מציע הצעות מעשיות ליציאה מן המלכוד. אהוד ברק, בביקורת ארוכה ומפורטת על התפיסות הבטחוניות אותן מציג גודמן, כבר עמד והוכיח את גודמן על כך שבשונה מספריו הקודמים, "הנושאים שבהם עוסק כאן גודמן ארציים יותר: יסודותיהם בביטחון, אסטרטגיה ופוליטיקה, שאינם תחומי התמחותו". ברק, בביקורת שככל הנראה נועדה למתג אותו פוליטית יותר מאשר להתייחס לטיעוניו הממשיים של גודמן, מגייס מתוך כך את סמכותו כפוליטיקאי ואיש בטחון לשעבר על מנת לצאת נגד דבריו של גודמן.

בניגוד להתנגדות האוטומטית של ברק, אני דווקא רואה בחוסר המומחיות של גודמן הזדמנות. קשה להתעלם מכך שהמחלוקות הפוליטיות והחברתיות בארץ קיימות; הרשתות החברתיות גדושות בכינויי לעג, האשמות הדדיות, ושאר מרעין בישין; אנשים ואישי ציבור בטוחים שללא שימוש בשפה בוטה ומעליבה הם לא יוכלו לקדם את ענייניהם; והבוז שכל מחנה רוחש למחנה השכן עמוק ולכאורה בלתי ניתן לגישור. לכך אפילו ברק לא יכול להתכחש. אולי אם כן לשם יציאה מהסבך, דרוש ניתוח אקדמאי "חיצוני" למערכת הפוליטית. אולי דווקא הסופר הפופולרי ידע להציע את מה שפוליטיקאים ואישי צבא לא מסוגלים לספק. גודמן אולי לא יפתור את הסכסוך, אין לו את הכלים המעשיים לכך, אך אפשר כי באמצעות שאילת השאלות בצורה אחרת, בהצגת הסכסוך בין ימין ושמאל לא כבעיה אלא כמלכוד, ובעיקר בהנגשת הסכסוך לציבור שלא תמיד יודע לשפוט מי מנציגיו צודק, יפתח פתח להדברות בין הצדדים הניצים.

האם אכן דבריו של גודמן ישפיעו על השיח הפוליטי בישראל, ידע לענות רק שר ההיסטוריה. אני לעומת זאת, לאחר קריאת דבריו בלב מבין ואוזן קשבת כבקשתו, מבקש להעלות תהיות על הדרך אותה הוא מציע ועל הסבירות הצלחתה.

האידיאולוגיה מוחלפת במבוכה ישראלית

מהי אם כן טענתו של גודמן? מהו המלכוד ובמה הוא כה שונה מהבעיות הקלאסיות המוכרות לכולנו? על מנת לענות לשאלות אלו אסקור בקצרה את ספרו. ל"מלכוד 67" שלשה חלקים. הראשון עוסק בהיסטוריה של האידיאולוגיות הפוליטיות של הימין והשמאל החל מימי ז'בוטינסקי בימי מלחמת העולם הראשונה, או לחילופין החל מהקמת תנועת העבודה הסוציאליסטית של שנות העשרים, וכלה בימינו אנו. גודמן מקבל באופן כמעט עיור את החלוקה הדו מפלגתית לימין ושמאל, וכן את הרציפות ההיסטורית של כל אחת מן המפלגות הללו, ומציע בקיצור נמרץ את התפניות השונות ששתיהן עברו. בפרק הראשון של חלק זה מציע גודמן את שתי התפניות שעבר הימין, מימין ליברלי של ז'בוטינסקי לימין משיחי שנציגיו העיקריים הם הציונות הדתית, ולבסוף מימין משיחי דתי לימין ביטחוני שנציגיו היום הם פוליטיקאים בדמות נתניהו ובנט. כתנועת מראה לתפניות אלו, מוצגות בפרק הבא גם התפניות שעבר השמאל: מסוציאליסטי למדיני, וממנו בימנו אנו ל"מצב צבירה" בו העיסוק העיקרי הוא בשאלות של זכויות אדם ונזקי הכיבוש.

אציין כי עצם הסימטריה שמציג גודמן יש בה כדי לעלות חשד. האם החוקר, הרגיל למצוא תבניות בכתבים אותם הוא חוקר, מחפש ומוצא אותן בכוח גם במציאות בה הן לא בהכרח קיימות? קשה להניח כי החברה הישראלית, או כל חברה בעולם, מתאימה בדיוק לתבניות העקרוניות והסימטריות.

על כל פנים, התיאור שגם גודמן מודה שהוא תיאור נמרץ ולא ממצה של התהליכים שעברו על הימין והשמאל במאה השנים האחרונות, עתיד לעמוד בתשתית של הפרקים הבאים. את התפניות של שני הצדדים תופס גודמן כמעבר מוודאות אידיאולוגית שאפיינה את שני הצדדים עד להסכמי אוסלו מחד וההתנקות מנגד, למבוכה הישראלית שמאפיינת את הצדדים כיום. לדברי גודמן, מה שפעם הייתה מחלוקת אידיאולוגית שנבעה מעמדות עקרוניות, אינה כיום אלא מבוכה שנובעת ממציאות שאינה ניתנת להתרה. הבחנה זו היא המאפשרת לגודמן לטעון בפרקים הבאים כי למעשה אין לנו בעיה של אידיאולוגיות מתנגשות, אלא מלכוד של מבוכה הדדית. בין אידיאולוגיות, יטען גודמן, לא ניתן לגשר; מבוכות לעומת זאת, הפרגמטיסט ידע לפתור.

כולם צודקים

אחרי סקירת ההיסטוריה של התנועות הפוליטיות, עובר גודמן לחלק השני בו הוא דן בהיגיון שעומד מאחורי הטיעונים הפוליטיים. לדבריו, אין לטעות בין אידיאולוגיה לטיעונים; בעוד האידיאולוגיה היא מרכיב זהותי שלרוב נשבר במפגש עם המציאות, הטיעונים מתפקדים בדיוק הפוך, כהצדקה מפוכחת לדרך פעולה מסוימת (עמ' 65). הבעיה, שהיא למעשה מלכוד, היא שהטיעונים של שני הצדדים נכונים. הימין אמנם צודק בטענתו שקיים איום בטחוני בחזרה לגבולות 67 באופן שרבים מהשמאל מציעים. השמאל לעומת זאת צודק בטענתו כי קיימת סכנה דמוגרפית בהשארת המצב הקיים על כנו, קל וחומר בכל אפשרות של סיפוח חלקים מהשטחים. גם ברמת הטיעונים המהותיים יותר ניתן, לדברי גודמן, להבין הן את הימין על שאיפותיו הלאומיות והדתיות והן את השמאל על טיעוניו המוסריים. יש סיבות לכך שכל צד נצמד לטיעוניו שלו, אך חשוב מכך הוא להבין מהי הבעיה – "הבעיה היא שמכיוון שכולם צודקים כולם גם טועים, ומדינת ישראל נמצאת במלכוד" (עמ' 89).

גודמן מזהה את המלכוד כמעט בכל הרמות האפשריות. המלכוד המדיני של דמוגרפיה מול בטחון מהדהד את המלכוד היהודי של שמירה על חיי אדם מול שמירה על שלמות הארץ. אלו גם יחד מהדהדים מלכוד ציוני לאומי של מימוש שאיפות לאומיות מול בניית חברה צודקת, ולצד כל אלו נוכחת הדילמה המוסרית שבשליטה על עם אחר. לבסוף גודמן אף מאתר מלכוד פנים מקראי של רגישות לגֵּר מול כיבוש ויישוב הארץ.

לוותר על החלומות

שני החלקים הראשונים מכינים את הקרקע לקביעה לפיה אין מדובר בבעיה שיש לפתור אלא במלכוד שניתן להתיר, ולשם התרתו יש צורך בהצעות פרגמטיות שאינן אידיאולוגיות. נראה כי זאת השורה התחתונה של גודמן – על כל אחד מהצדדים להקריב את החלומות שלו, את האידיאולוגיות, על מנת שנוכל להמשיך לחיות כעם יהודי בארצנו. כמודל להקרבה שכזו, מזכיר גודמן מצד אחד את בן גוריון שהיה מוכן לפשרות רבות ורדיקליות בדרך להקמת מדינה, ומצד שני את השיח התלמודי כשיח שמעודד את הוויכוח והפשרה על פני המסקנות החותכות. מתוך כך, גודמן קורא לנו לפתח "לב מבין" לשמוע את דברי אחינו הימנים או אחינו השמאלנים ולהיות מוכנים לוותר על האידיאולוגיות שלנו, שגם כך מתנגשות תדיר עם המציאות, על מנת לצאת מן המבוכה.

בחלקו השלישי של הספר, מוסיף גודמן שתי הצעות פרקטיות ליציאה מן המלכוד. אלו מומלצות לקריאה אך בעיני, כמו בעיני הסופר, הן מאשררות את השורה התחתונה לפיה יש לוותר על כל האידיאולוגיות על מנת להתיר את המלכוד. כפי שטענו אחרים לפני, ספרו של גודמן מופנה כנגד אידיאולוגיות מתוך אמונה שאם נהיה מוכנים לוותר עליהן, אולי נוכל לחיות בשלום.

מבחן המציאות

לאור האופי הפרגמטי בהצעתו של גודמן נראה כי אין דרך להכריע בה אלא במבחן המציאות. אם הזוית השונה שמציע גודמן לבחינת הסכסוך אכן תתקבל על שני הצדדים, אזי יתכן כי אלו יקבלו גם את מסקנתו לפיה הוויתור על החלומות הוא חלק מהותי ואפשרי מכל הסדר העומד על הפרק. אם אכן אין כאן אלא מבוכה, אזי הוויתור על החלומות, על האידיאולוגיות, הוא לא רק הכרחי אלא גם טבעי. אם פחד הוא המניע אותנו ואכן כל הצדדים צודקים בכל, אזי די בהכרה בכך על מנת להתחיל להגיע יחד לפתרון.

לעומת זאת, אם שני הצדדים לא מקבלים את נקודת מבטו של גודמן, אם כל אחד עדיין מתבצר באידיאולוגיה שלו, אם אנו עדיין זוכרים כיצד חולמים, אזי לכאורה מהו תוקף הצעתו של גודמן? להציע לוותר על אידיאולוגיות כפתרון לאידיאולוגים נשמע כמו מלכוד פשטני במיוחד שלא ממש יחלץ אותנו מן הסבך. גודמן מספק ניתוח מעניין, ניתוח שחלקים גדולים מתוכו הם הפגנה מרשימה של יצירתיות מחשבתית. אני אומר זאת לזכותו של גודמן, אך עלינו כקוראים מוטל לשאול האם אמנם יש ליצירתיות זו עוגן במציאות, האם יש בה די אמת שתוביל אותנו לפתרון או שמא אין היא אלא תרגיל פרשני שרק יוביל אותנו שוב לאותן בעיות עמן התחלנו.

מכאן אני מגיע לבעיה שהפריעה לי בספרו של גודמן. גודמן מצדיק את ספרו בכך שהוא מעודד הקשבה. לטענתו, הדעות שלנו בסכסוך הישראלי פלסטיני הפכו זה מכבר לחלק מהזהות שלנו ורק שבירת החיבור בין עמדות לזהות עשויה להוביל להקשבה מחודשת: "שנת החמישים לשיח יכולה להיות הזדמנות לשנת התחדשות של השיח, אך רק אם נצליח לעקור את הדעות שלנו מתוך הזהויות שלנו". את השאלה האם ניתן להפריד באופן כה פשוט, כפי שגודמן עושה, בין זהויות לדעות, אשאיר לקורא. הבעיה העיקרית בספרו של גודמן, היא שבמובנים רבים החשיבה שלו היא חשיבה דיכוטומית; כמעט לכל אורך הספר נשמרת הדיכוטומיה, גם אם בצורות שונות, בין ימין ושמאל. הימין הוא כזה והשמאל הוא כזה וכמעט שאין עמדות ביניים. כביכול אין בשיח החברתי בארץ ארגונים ואנשים העומדים על התפר בין העמדות השונות ומהווים גישור טבעי בין הצדדים הניציים. הטענה שהמציאות בארץ היא מציאות דיכוטומית שניתן לפתור בקלות רק באמצעות שבירת האידיאולוגיות של שני הצדדים, היא טענה מרחיקת לכת, ובעיני פשוט לא נכונה.

גודמן, כפי שכתבתי בראשית דברי, הוא אקדמאי שלקח על עצמו לצאת מאזור הנוחות שלו ולהשתמש בכלים שונים על מנת להתיר את המלכוד בחברה הישראלית, מלכוד הנובע מהסכסוך הישראלי פלסטיני. זהו כמובן דבר מבורך; היכולת של גודמן להנגיש את המתחים בחברה הישראלית לכל קורא היא בהחלט מרשימה. בכל הכנות, על אתגר זה בלבד אני מוכן לומר דיינו. אם גודמן אכן יצליח להנגיש את מלכוד 67 לקורא הממוצע שלא מבין את ההיסטוריה והמשמעות של הסכסוך והמתחים בחברה הישראלית, על אף שאין בו בכדי להביא לפתרון אמיתי, דיינו. עם זאת, לאור החשיבה הדואלית שמציג גודמן לכל אורך ספרו, אני שואל את עצמי שמא גודמן כרה לעצמו את הבור: האם הוא לא נופל לתוך מלכוד מאוד מסוים שאותו הוא בעצמו יצר?

הצגת הבעיה כבעיה דיכוטומית מרדדת  אותה בעיני. אם אכן, כמו בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית כך גם בחברה הישראלית של ימנו, יש או ימין או שמאל, אזי לא יתכן גישור טבעי בין ימין ושמאל. גודמן קובע כבר במבוא לספרו כי תבנית החשיבה בארץ היא דיכוטומית וכי יש לעבור לתבנית חשיבה שונה (עמ' 19). אין לי אלא לתמוה האם הניתוח הדיכוטומי של גודמן הוא התוקע אותנו במלכוד בלתי ניתן להתרה? בלי הכרה בעומק המחשבות והרגשות של כל אחד מן הצדדים, ובלי הכרה כי כבר כיום יש ספקטרום רחב שאינו דיכוטומי בין ימין ושמאל, איני רואה כיצד נוכל למצוא מכנה משותף. אני מאמין שדווקא אם נצליח לפתח שיח עמוק ורציני על מה שקורה כאן היום, נגלה שהמכנה המשותף בהחלט קיים ושהוא גדול ממה שאנו נוטים לחשוב.

אולי גודמן צודק והדרך היחידה להגיע לפתרון היא לרדד את שני הצדדים, לחדד את הפער האידיאולוגי ביניהם, ובכך להציע אלטרנטיבה פרגמטית שאין בה מן החלום. אך אני רוצה להאמין שיש גם דרך אחרת, שדרך שיח עמוק של זהויות שאינן מקובעות בציר אחד של המפה הפוליטית, דרך פתיחות לחלום דינמי המשתנה תדיר, בהחלט ניתן יהיה להגיע להבנה הדדית. אני, שלא כמו גודמן, לא רוצה ולא מוכן להפסיק לחלום.

השיח הקיים והשיח החסר

הערה לסיום. בכתיבה על המלכוד של החברה הישראלי כמובן שלא ניתן להתעלם מהגורם למלכוד זה, הלוא הוא הסכסוך הישראלי פלסטיני. גודמן מדבר על הסכסוך, נותן לו מקום של כבוד כגורם עיקרי למתח של ימין ושמאל בארץ, אך כמעט ולא מתעסק בו. גודמן אמנם כותב בהשראת הרב מנחם פרומן על אפשרות של שיח בין דתי, שיח של תפילה, בין יהודים למוסלמים, אך טוען כי לשיח זה אין עתיד; שתי הדתות רחוקות מידי, חולות מכדי שיהיה בהן את האפשרות להביא לאיחוי המיוחל (עמ' 119-121). את המתח בין ימין ושמאל ניתן לפתור מכוח תרבות משותפת; את המתח בין ערבים ליהודים לא ניתן כל כך בקלות לפתור.

בכך בעצם נופל גודמן למלכוד נוסף. המחשבה שניתן לאחות את הקרעים בחברה הישראלית תוך התעלמות מנוכחות של בני עם אחר בתוכנו, היא בעיני מחשבת שווא. הבנתי זאת כאשר לפני מספר שנים לקחתי חלק בארגון של מפגש בין דתי. המפגשים עצמם אמנם לא היו תמיד טובים או משמעותיים, אך הם לימדו אותי שהפערים קטנים משאנו חושבים ושהדרך להבנה הדדית ביני לבין חברי החילונים או אולי בין הימין והשמאל שחיים בתוכי, עוברת דרך ההבנה שהצד שכנגד אינו זר כמו שהייתי רוצה להאמין. אם אני כיהודי שומר מצוות יכול לדבר עם המוסלמי או הנוצרי על בסיס אישי, אזי קל וחומר שניתן לדבר עם החילוני, הימני או השמאלי. בשיחות אלו, דרך אגב, לא נאלצנו לוותר על החלומות. האידיאולוגיות והחלומות היו על השולחן והיו למעשה הגשר הראשון להבנת האחר והשונה.

בזמנו, כאשר שאלתי חברים אם ירצו להצטרף למפגש בין דתי בינינו, בני ישיבות, לבין פלסטינאים מוסלמים מיריחו, נעניתי על ידי מרבית חברי בשלילה. האמת שהסיבה שהם נתנו לא הפתיעה אותי. חברי הרגישו כי לפני שניתן לאחות את הקרעים בינינו לבין הפלסטינאים, צריך קודם לאחות את הקרעים בתוך הציבור הישראלי, בין ימין ושמאל ובין חילונים ודתיים.

אמרתי להם אז את מה שאני עדיין חושב היום. לעניות דעתי אנו חיים במרחב שלא מאפשר חלוקה כזו. המציאות היומיומית של רבים מאתנו (כמי שלמד שנים רבות ביהודה ושומרון, בגוש עציון ולאחר מכן במעלה אדומים) אל מול ציבור ערבי, בחלקו פלסטינאי, בחלקו מוסלמי, ובחלקו הקטן נוצרי, לא מאפשרת ניתוק בין איחוי הקרעים בינינו לבין אחינו לבין איחוי הקרעים בין העמים הניציים. זה מה שמיכה גודמן לא מבין, זה מה שפוליטיקאים רבים לא מבינים, אי אפשר להתעלם מהערבים, להתנתק מהם, על מנת להביא שלום. את המלכוד נצליח לפתור רק אם נדע לדבר לא רק עם אחינו, אלא עם כל מי שחי כאן איתנו במרחב הארץ ישראלי.

מיכה גודמן, מלכוד 67, הוצאת דביר, ישראל 2017, 222 עמודים


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.