‎קורא‫/‬ת‫:‬

לא רק בפעוטון: גם בבתי הספר ילדיכם אינם בטוחים...

לא רק בפעוטון: גם בבתי הספר ילדיכם אינם בטוחים

,
הזעזוע העמוק מההקלטות של המטפלת המתעללת העלו את החשש לביטחון הילדים אותם אנו שולחים להשגחה. בעוד שההתמקדות בפעוטות חסרי ישע היא מובנת, תהיה זאת טעות לצמצם את הדיון על ביטחון ילדינו לגילאים הללו בלבד; זאת כאשר תופעת הבריונות והאלימות אליה נחשפים ילדינו בבתי הספר עולה עליה בממדיה, ובמקרים הקשים, אך לא מעטים, עשויה להוביל לתוצאות הרסניות.  לא ייתכן שהורים לא מעטים חשים התעלות מוסרית בהוקעתה של הגננת השטנית, בשעה שילדיהם מכים פיזית ונפשית ילדים אחרים ומצלקים אותם לכל חייהם. אם אנו שואפים להבטיח את ביטחון ילדינו, עלינו להבטיח אותו לאורך כל שלבי התבגרותם.
image_printגרסא להדפסה

הזוועות שנחשפו מהצילומים המזעזעים של הגננת המתעללת מכה ופוגעת בפעוטות חסרי ישע עוררו זעזוע ציבורי עמוק. כתוצאה מהתגלית נראה כי מתפתח זה עתה דיון ציבורי לו שותפים הורים רבים שבצדק נבהלים מהמחשבה שילדיהם שנשלחים למוסדות חינוך אינם מוגנים וחשופים לסכנה של התעללות שתשאיר אותם עם צלקות פיזיות ונפשיות לכל החיים, ועשויה להשפיע להם על העתיד והאופן בו יתבגרו.

אך דווקא עתה כשדיון זה נפתח והפחדים על חוסר המוגנות של ילדינו עולים, אי אפשר שלא להתייחס לנדבך נוסף בסיפור. הגם שאינו בר השוואה למצב בו ילדים סופגים התעללות מבלי שיכולים לספר על כך, הרי שהשכיחות שלו רחבה בהרבה, והסכנות הרבות שהוא מכיל מחייבות לדון בו כשאנו מדברים על הסכנות האורבות לילדינו אותם במוסדות החינוך.  בעוד שמעטים מאיתנו ככל הנראה מכירים באופן אישי ילדים שעברו התעללות על ידי גננות או אנשי חינוך אחרים, התופעה של ילד שעובר התעללות נפשית ופיזית על ידי חבריו לכיתה או לשכבה מוכרת לכולנו, ואני חושב שניתן לומר בוודאות שאין אדם בוגר אחד על פני כדור הארץ שאינו מכיר רבים שעברו את התופעה הטרגית זאת.

נראה שכמו שבעבר השלימו עם הרעיון שאלימות במשפחה היא דבר טבעי, כך אנו כחברה עדיין משלימים עם אלימות בבתי הספר כדבר המובן מאליו, רבים מהמצקצקים מקבלים זאת בהשלמה כדבר הנובע מ"אכזריות טבעית של ילדים". אך אלא שאומרים זאת לא לוקחים בחשבון את הסכנות החדשות שמביאה איתה הטכנולוגיה הכוללת את בריונות הרשת, הפצת סרטונים וקבוצות הוואטסאפ הכיתתיות המעלות את סף ההתעללות הנפשית שילד יכול לחוות לשיאים חדשים.

עשרות אלפי ילדים ובני נוער בישראל מפחדים להיכנס לבית הספר, הם נפגעים בגופם ובנפשם על ידי ילדים ובני נוער אחרים. כאדם שסבל בעצמו מהתופעה בעבר, הבחנתי כיצד בני נוער בגילי הכו או השפילו את 'חבריהם' לשכבה על מראם, על מיניותם, על קולם או על כל שונות אחרת; זאת שהסובבים והמערכת עומדים חסרי אונים או מגלים אדישות. במקרים הקשים יותר, הדבר מוביל פעמים רבות לאישפוז הילדים ובני הנוער המוכים בבתי חולים ו/או לטיפולים פסיכולוגיים מתמשכים ויקרים.

כל הדברים הללו מתמשכים למרבה התסכול של מערכת החינוך שעל אף ניסיונותיה הרבים טרם מצליחה לעמוד ביעדיה למיגור התופעה; ומשאירה את ההורים חסרי אונים לחלוטין; זאת כמובן בהנחה שההורים מודעים למצב, וילדיהם מספרים להם את התמונה המלאה (מה שבשכיחות גבוהה איננו קורה). זאת ועוד, לפי משרד הבריאות התאבדות הינה גורם המוות השני הנפוץ בקרב בני נוער. זאת, על פי מומחים, איננה גזירת גורל, ולבית הספר והדינמיקה החברתית שבו, השפעה רבה על התופעה, ובריונות (על אף שאיננה הגורם היחיד) מגבירה את הסיכוי של בן נוער פגוע נפש להתאבד.

גם לאחר 12 השנים במערכת כשהעלבונות והכאב הפיזי תמים, נושא עימו הקורבן את הצלקות בחיי החברה, בעבודה, בזוגיות, ובלימודים. מחקרים מראים שאנשים שסבלו מבריונות בילדותם הם בעלי סבירות גבוהה יותר לפתח חרדות, הפרעות נפשיות ואף דיכאונות. זאת כשמנגד שאנשים שביצעו בריונות בילדותם הם בעלי סיכוי גבוה יותר לפתח אישיות אלימה ולגילויי אלימות כלפי בני זוגם וילדיהם.

לאור זאת אני חושב שלא ייתכן שהדיון הכה מהותי על בטחון ילדינו והאיומים שאליהם הם חשופים יסתכם בצורה כה בנאלית בצילומים על גננת מתעללת, המשקפת לכאורה את התגלמות הרוע, ובקריאות הידד לאחר ששורפים את ביתה. גם אם ילדים ובני נוער הם פחות חסרי ישע מפעוטות; פיתוח דיכאונות, חרדות, אשפוזים בבתי חולים והתאבדויות אינם יכולים להיות גזירות גורל, והללו מהווים חלק בלתי נפרד מאותה התופעה של חוסר הביטחון שבאה לידי ביטוי בפרשה הזאת. לא ייתכן שהורים לא מעטים חשים התעלות מוסרית בהוקעתה של הגננת השטנית, בשעה שילדיהם מכים פיזית ונפשית ילדים אחרים ומצלקים אותם לכל חייהם.

קשה שלא לתהות מדוע דרושה גננת פסיכוטית בכדי להיזכר שילדינו אינם בטוחים במוסדות אליהם אנו שולחים אותם. ונניח שיימצא פתרון קסם שידאג לסנן גננות מתעללות, האם נוכל גם אז לישון בשקט בלילה מבלי לחשוש שיתעללו בו בעתיד? את הגננות אפשר לסלק, לכלוא ולתבוע, אבל עד כה לפחות ממה שאני מכיר, לא ניתן לתבוע הורים של ילד או בן נוער מתעלל (למשל על ההוצאות על טיפול פסיכולוגי), וגם בכדי לסלקו מבית הספר דרושים הליכים משפטיים ובירוקרטיים שאורכם כאורך הגלות.

כאדם הרוצה להקים משפחה בעתיד ולהביא ילדים לעולם, אני הרבה פחות חושש מהתרחיש בעל הסבירות הנמוכה שהם 'ייפלו' על גננת מתעללת, והרבה יותר מההתעללות הפיזית והנפשית שאותה על פי נתונים שונים חווה כל בן נוער חמישי מחבריהם לכיתה. הסבירות שהללו יתאשפזו בבית חולים בגלל חבריהם לכיתה גדולה פי כמה מזו שיקרה הדבר מגננת, ובכל זאת אנו כחברה מושפעים אמוציונלית מסרטון מזעזע יותר מאשר ממציאות יומיומית.

לאור זאת, כל הדיבורים על הגברת פיקוח ומודעות במערכת חייבים לבוא בד ובד גם בגילאים המתקדמים יותר, ואין זה מן הנכון ומן הצודק להפריד בין הדברים. את הרעיונות לקידום מערכת שבה ילדינו יהיו בטוחים יותר יש לבסס כתכנית רב שנתית לאורך כל תקופת התבגרותם, ולא להסתפק בשלב המוקדם. צעדים רבים ניתן לשקול לשם כך, כגון הקטנת מספר הילדים בכיתות מה שעשוי לייעל את פיקוח סגל ההוראה; הגדלת סגל היועצים, או מימון טיפולים פסיכולוגיים לילדים ובני נוער פגועים. בנוסף יש לעודד את האפשרות לקחת יותר שיעורי בחירה והעשרה שיאפשרו לילדים בעלי תחומי עניין דומים להתחבר. לשם כך נדרש שינוי סדר עדיפויות בחלוקת עוגת המיסים לכיוון השקעות בחינוך, או ייעול אופי חלוקת התקציב במערכת הקיימת.

מהכיוון הליברלי מנגד ניתן להפחית את הרגולציות הדרקוניות בדמות מבחן הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה, שהנוקשות חסרת הפרופורציה שלו משמשת לשימור המונופול של מוסדות ההשכלה הקיימים בתחום (ואולי יחד עם זאת הגדלת ההיצע בשוק לאור הביקוש העולה), על מנת שטיפול פסיכולוגי לא יהיה נחלת פריווילגיה של עשירים בלבד. או למשל להקל את התנאים לפתיחת בתי ספר פרטיים, אולי להוסיף לכך גם את שיטת השוברים, שיאפשרו להורים לבחור בתי ספר לפי צרכי ילדיהם. כך למשל שאם הורים מבחינים בכך שילדם סובל מקושי חברתי מסוים, הם יוכלו לשלוח אותו למסגרת חינוכית המתאימה יותר עבורו.

ניתן אולי אף לשקול לחוקק חוק המחייב הורים של ילד פוגע להשתתף בהוצאות של הטיפול הפסיכולוגי לילד הנפגע; זאת כמובן בהתחשבות בנסיבות. למשל אם ההורים הללו עצמם הם בעלי קשיים כלכליים המקשים באופן אובייקטיבי עליהם לפקח על הילד, יש לגלות התחשבות ולסייע להם בחינוך הילד דרך הצעת אלטרנטיבות שונות; בעוד שאם מדובר בהזנחה של הורים שאינם בעלי קשיים כאלה, הרי שיהיה לגיטימי שהם ישתתפו בהוצאות על הנזק, ולא רק משלם המיסים. לא מתקבל על הדעת שבמקרים כאלה כל האשמה תיפול על המערכת בלבד.

כך או כך, מוטב לו הדיון הציבורי, במקום לחפש מכשפות להעלות על המוקד, ולהוקיע מוסרית את 'אשת השטן', שיעסוק בדרכים יעילות לשפר את בטחון ילדינו, ולהבטיח את שלוותם הנפשית. כשמסתכלים על כך מהפריזמה הזאת, לא ניתן להגביל את הדיון לשלב הפעוטות בלבד, אלא לדון בביטחון ילדינו למשך כלל שלבי התגברותם. מאחר והמדינה מחייבת בחוק לשלוח את ילדינו למערכת החינוך שהיא מנהלת, הרי שכך גם אחריותה לדאוג לביטחונם, ואם זו נכשלת בלספק אותו, עליה לעשות רפורמות מקיפות במוסדותיה או לוותר על המונופול ולהגדיל את האלטרנטיבות בשבילנו, לבחור מי שיעשה זאת בצורה יעילה.


קרדיט תצלום:
geralt
שתף:
 
  • יאיר גורני

    בוגר תואר ראשון במדע המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. סטודנט לתואר שני למדע המדינה באוניברסיטה העברית.