בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מחלת החקקת: לבטל חוקים למען היציבות...

מחלת החקקת: לבטל חוקים למען היציבות

,
במסגרת המשחק הפוליטי בישראל מתקיימים הליכי חקיקה תכופים, אשר לעיתים מתגלים כמיותרים ואף הרסניים; מפעם לפעם נדונה ההצעה לשנות את הליך החקיקה על מנת להתאים אותו לרוח הציבור ולהעדפותיו, אך איזה מנגנון יהלום ביותר את הערכים הליברלים קלאסיים?

לעיתים עולה בשיח הפוליטי הישראלי נושא ביטול החוקים. חוק הגיור בוטל ונחקק מחדש; החוק לשוויון בנטל בוטל בסוף 2015, וחוק הסופרים גם הוא נגוז. תהליך ביטול חוק איננו נעים. חוקים אינם החלטות מנהליות, אשר ניתן לבטל בהינף יד פקידותי, או הוראות שעה שכוחן יפה ממילא לתקופה קצובה. לפיכך, יש בביטול חוק, אשר תחולתו אמורה, לכאורה, להיות נצחית, היבט מביך למדי מבחינה ציבורית. פרוצדורת ביטול החוקים על ידי בג"ץ, למשל, היא עניין שנוי במחלוקת. בעקבות זאת, עלו מספר הצעות ודיונים בנוגע לשאלה כיצד יש להבטיח יציבות בחקיקה ולמנוע את הישנותם של מקרים כאלה.

ובכן, במאמר זה ארצה להגן על הטיעון הבא: על מנת להבטיח יציבות בחקיקה יש להוסיף לכל חוק תוחלת חיים מסוימת. ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת של סעיף, בזו הלשון, לכל חוק חדש שעתיד להתקבל: "כוחו של חוק זה יפה מרגע אישורו, ועד שתושבע לכהונה הכנסת ה-X; החל מרגע זה תפסיק הממשלה לאכוף אותו". אולם מלבד זאת, תקפותו של כל חוק תוגבל לשבע קדנציות של הכנסת. במילים אחרות, לכל חוק חדש יש להוסיף מנגנון ביטול עצמי, שייכנס לפעולה תוך שבע קדנציות, לכל היותר, מרגע העברתו. להגנת הטיעון אציג מספר נימוקים בסדר חשיבות עולה.

ראשית, המנגנון הזה יספק לחברי הכנסת עבודה רבה. כולנו רואים את נבחרי הציבור מכרכרים בעיתונות, בטלוויזיה ובפייסבוק ללא הרף, מנהלים ריבים ומספקים דרמות, מעודדים או נסחפים אחר יצרים משולהבים. את המציאות הזו יש לשנות. חברי הכנסת מקבלים מהציבור הישראלי שכר גבוה ותנאי עבודה מועדפים על מנת לעסוק בנושאים מקצועיים – לא כדי להתארח בתכניות בידור, ולא כדי לעמוד בכיכר השוק ולצעוק את אשר על נפשם.

שנית, המנגנון יתרום לעיקרון הפרדת הרשויות – לממשלה יש דרך מוצהרת להימנע מאכיפה של חוקים, והיא זוכה לעצמאות רבה יותר מהרשות המחוקקת. המנגנון המוצע יסדיר את הדינמיקה הזו, ולטעמי הוא גם יוביל לאכיפה יעילה יותר של חוקים קיימים, מאחר שהוא קובע את התנאים המדויקים בהם אין לאכוף חוק.

שלישית, המנגנון יתרום ליציבות של הכנסת. שבע כהונות יכולות להתפרש על פני שנים רבות או מעטות; שבע הקדנציות הראשונות של הכנסת ארכו 24 שנה, בין 1949-1973, ושבע הקדנציות האחרונות, עד זו הנוכחית, ארכו 20 שנה, בין 1996-2015. מאחר שמליאה מסוימת – אשר העבירה חוק מסוים – תרצה, באופן הגיוני, גם להאריך את תחולתו, הדבר יטיל שיקול נוסף שיסייע במניעת פיזור מוקדם של הכנסת.

רביעית, המנגנון יעניק לחקיקה אלמנט של פרופורציונאליות. המחוקק האידיאלי מצטייר בעינינו בדמות ועדה המתכנסת וקובעת כללים אוניברסאליים, אשר ההחלטה לגביהם מתקבלת ללא משוא פנים וללא שיקולים זרים. עם זאת, במצב הנוכחי חברי הכנסת משתמשים במנגנון החקיקה על מנת להעביר חוקים "לטובת הציבור", כפי שזו נראית בעיניהם ברגע נתון; תקציבים עוברים, מוסדות נפתחים ונסגרים, ועדות מוקמות, וכל זאת על בסיס שיקולים רגעיים ביותר ואף אישיים. אין צורך לספר לקוראים שחלק גדול – אולי רוב החוקים המועברים בכנסת – נחקקים בשיטה שאפשר להגדירה בלשון עדינה "אד-הוק".

במקום לנסות ולשחזר את תמונת העולם הקלאסית, בו המחוקק פועל בצורה עקרונית בלבד – דבר שהוא, לטעמי, בלתי-אפשרי בתנאים של משק מודרני וחברה מורכבת – אני מציע להגביל את תחולתם של החוקים מראש; אולם לא באמצעות הגבלת הטווח הפרסונאלי והגיאוגרפי בו הם חלים – למשל, חוקים החלים רק על אזרחים מסוג X או Y, חוקים החלים רק בנתניה או בראש פינה, חוקים החלים רק בים ולא ביבשה, וכדומה – אלא על ידי הגבלת טווח הזמן בו הם נאכפים. מהלך זה ייצור איזון הוגן בין האוניברסאליות של החוקים ובין אופן היישום הספציפי שלהם.

לבסוף, המנגנון המוצע כאן יטמיע אלמנט בריא של ברירה טבעית בקרב חוקי הכנסת. אם הנבחרים ירצו להאריך את תחולתו של חוק אל מעבר לפרק הזמן הנקוב, הם יצטרכו לחוקק אותו מחדש; חוק אשר נחקק מחדש כמה פעמים ושורד על פני מספר רב של קדנציות ושנים, וגם לאחר מותם של אלו אשר חוקקו אותו. חוק אשר הצליח לשרוד עשרות שנים הוא כזה שזוכה לאמון של דורות רבים; כלומר, הוא לא מייצג רק את הקונצנזוס בשנה נתונה, אלא קונצנזוס של עשרות שנים לאחר מכן. הסלקציה המוצעת תבטיח שרק חוקים התואמים את ה"מזג לאומי" או את "הלך הרוח הלאומי" ישרדו, ולא כאלה שנחקקו ברוח השעה.


קרדיט תצלום:
Giammarco Boscaro
שתף:
 
  • דניאל רוזנברג

    דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. חוקר היסטוריה של המחשבה הפוליטית באירופה והיסטוריה של רעיונות.