בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל...

להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל

,
שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות; וזו בדיוק הבעיה שלו. ומה הקשר לפיגוע הטרור הימני-קיצוני בפורטלנד?

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בוועידת מרצ, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת. מכל החוויות הנעימות יותר והנעימות פחות מהפריימריז שהתקיימו באותו היום, אני זוכר במיוחד אירוע קטן אחד. אחת המועמדות השוליות יותר, כיום פעילה בכירה בתנועה הרפורמית, הייתה בעוונותיה גם אלופת שחייה. ברוח הומוריסטית למחצה, היא הצטלמה בעת ש"עשתה שריר" – פוזה של גיבורת-על מסרט מצויר. לא הכרזה המוצלחת ביותר בעולם, יש להודות, וגם אני לא התלהבתי במיוחד כשעברתי לידה; אולם לפעילה ותיקה שעברה לידי היו דעות מעט יותר נחרצות. "אוף, איזה כוחנות", היא אמרה בסלידה ועיקמה את אפה קלות, "התכוונתי להצביע לה, אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה".

שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות. "עיטורים צבאיים עושים לי פריחה", אמרה פעם פרופ' טניה ריינהארדט ז"ל, מהאורים והתומים של הברנז'ה הוותיקה בישראל. לא מדובר בכלל אוניברסלי, כמובן; יש לו חריגים רבים, ולעיתים אלימותם של ה"מדוכאים" למיניהם מקבלת הנחת סלב גם אצל השמאלנים האדוקים ביותר. במאבקים הפנימיים שלהם, שמאלנים הם כמובן כוחניים כמו כל אחד אחר. אבל במילייה הרלוונטי, כוחנות ואלימות הן בדרך כלל מילות גנאי. לא הייתי מסתייג מכך במיוחד, אלמלא הסלידה מתופעות אלו הייתה מלווה, ביותר מדי מקרים, בחוסר נכונות להתבונן בהן, להכיר אותן מקרוב ולהתחשב בנוכחותן בעולם.

כהיסטוריון צבאי שהסתובב רוב חייו המקצועיים במילייה שמאלי, הסלידה הזאת היא תופעה שנתקלתי בה כמעט מדי יום, במיוחד באירופה ובארצות הברית. "בשביל מה ללמוד על מלחמות", אמרה לי דוקטורנטית אמריקאית יום אחד בקול חסוד, "רק כדי שנדע להרוג יותר טוב בפעם הבאה?" האופן שבו היסטוריונים צבאיים מופלים ומודרים בחלקים נרחבים של האקדמיה הפרוגרסיבית במערב, מעיד כאלף עדים על כך שהסנטימנט של אותה דוקטורנטית לא היה נדיר ומבודד. ברוב המחלקות להיסטוריה של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית ובאירופה אין אפילו היסטוריון צבאי אחד; מומחית שהחזיקה בתואר דוקטורט בלימודי יפן, שהכרתי פעם בארצות הברית, לא הייתה מסוגלת לספר כמעט דבר על פרל הרבור; וחוקרים רבים, שמלמדים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה עוסקים, רק ב"גורמים" וב"השלכות" תרבותיות ואידיאולוגיות, או בתדמיות וזיכרון, בלי לומר כמעט מילה על הלחימה שהתנהלה שם באמצע. "מאז שנות השישים, נוטים לחשוד בתחום הזה, שנתפס כמשרת את השלטון", אמר לי פרופסור אחר, וייעץ לי בחום לעסוק בדברים אחרים. הנחת היסוד היא שאם ההתנגדות למלחמה מוצדקת – ולעיתים קרובות היא אכן מוצדקת, שכן הרג בני אדם ללא הכרח הוא אקט רע ומכוער – כדאי להתעלם מקיומה, ואז היא אולי תתפוגג.

 

הרוצה בשלום, ילמד על המלחמה. סר באזיל לידל-הארט (מקור)

המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי. כפי שקבע האסטרטג הבריטי, באזיל לידל-הארט, שבלקחיו כבר עסקנו בעבר כאן בינשוף, מי שרוצה לשמור על השלום חייב ללמוד לעומק את תולדות המלחמה בימים עברו. וגם כשאנחנו מדברים על המציאות, ולא על ההיסטוריה, אי-אפשר להתמודד עם קיומה של אלימות בלי להבין אותה לפרטיה, ולעיתים אי-אפשר להגן על חפים מפשע בלי להשיב באלימות שכנגד.

דוגמא מוזרה במיוחד ראינו לאחרונה בארצות הברית. כולכם שמעתם, כך אני משער, על הפיגוע בפורטלנד. טרוריסט ימני-קיצוני הציק לאישה מוסלמית ברכבת תחתית, ורצח בדם קר שני גברים שניסו להתערב לטובתה. בעקבות התקרית הזאת, כמו גם תקריות גזעניות אחרות ששטפו את ארץ הפסים והכוכבים מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות, החלו ארגונים שונים לאמן אזרחים בסדנאות התערבות, נוסח "מה תעשה כשאתה רואה התקפה גזענית". רוב הטכניקות שנלמדות שם – למשל, לשאול את התוקף שאלות לא קשורות כדי להפיג את המתח – יכולות אולי לעבוד במקרים קלים, אבל מה במקרה של גזען אלים שנחוש לפגוע פיזית בלא-לבנים? הוא לא יירתע כשישאלו אותו מה השעה. אז האם לקרוא למשטרה? תודה ששאלתם, לא לדבריה של כתבת הארץ, טלי קרופקין:

ארגוני סיוע למוסלמים, ומדריכים בסדנאות התערבות, מייעצים שלא להזעיק את המשטרה לאירוע, כי הקורבנות עשויים להיות מהגרים ללא מסמכים. בנוסף, מיעוטים בארצות הברית חשופים יותר לאלימות משטרתית, והארגונים מזהירים כי שוטרים שיוזמנו לאירוע עשויים לתקוף דווקא את הקורבן. בינתיים, הימנעות מהזעקת שוטרים לאירוע רק מוסיפה לאחריות שנופלת על קורבנות התקיפה או עוברי אורח לא מנוסים, שמתבקשים להתמודד עם מצבים מסוכנים בכוחות עצמם.

רצח שני גברים שניסו להגן על אישה מוסלמית. המחבל מפורטלנד (מקור: Beth Nakamura/Pool The Oregonian)

אתם מבינים מה קורה כאן? ארגונים ופעילים מטיפים שלא לקרוא למי שמוסמך ויכול למנוע אלימות, בין אם מתוך שנאה למשטרה ולשלטון, ובין אם מתוך חשש שקורבנות התקיפה עברו גם הם על החוק. אז אם המשטרה לא תמנע את האלימות, מי ימנע? אולי אזרחים מודעים פוליטית שיתערבו בתקיפה? לא ולא. שימו לב לקטע אחר מאותה הכתבה:

בסוף הסדנה, התלמידים התבקשו להשתתף בהדמיה של אירוע בקרון הרכבת התחתית, שבה אדם ממלמל "טרוריסטים" לעבר אישה מוסלמית וילדיה. חלק מהמשתתפים בחרו לשנות את מקומם במטרו כדי לחצוץ בגופם בין האישה המוסלמית לתוקף, אחרים אמרו בקול 'אני לא מרגיש בנוח עם הערות כאלה'. 'תסלחי לי, אבל אנחנו מתבקשים לדמיין אירוע של תקיפה במטרו, והרי השבוע הייתה תקיפה דומה, ושני גברים שהתערבו נהרגו', אמרה אחת המשתתפות בסיום ההדמיה. המדריכה נמנעה מתשובה ישירה, והסבירה כי לא כל התערבות עובדת. 'חוץ מזה, יש אירועים רבים שעוברי אורח התערבו בהצלחה, ועליהם לא שומעים בחדשות', אמר אחד המשתתפים, ואחרים הנהנו בהסכמה.

המדריכה אמורה הייתה לדעת כי מי שמספיק פזיז וטיפש עד כדי כך שלא מזעיק את המשטרה כשהוא נתקל באלימות גזענית, צריך לפחות להיות מאומן די הצורך להתערב בכוח ולמנוע אותה. אבל היא לא מוכנה להודות בכך, כי הרי זה "כוחני". על פי תפיסה זו, אם נתעלם מקיומה של האלימות, אם לא נביט למפלצת בעיניים, אולי היא תיעלם איך-שהוא מעצמה.

רק שזה לעולם לא יקרה, כי העולם הזה הוא עולם אכזרי, שבו כוח ואלימות משחקים תפקיד מרכזי. מי שרוצה למנוע אלימות ומלחמה עד כמה שניתן, חייב להבין ולהכיר אותן היטב. מי ששם לו למטרה להגן על קורבנות, חייב להיות מוכן להגן עליהם גם בכוח, אם כלו כל הקיצים. ולפעמים, בוודאי ביחסים בינלאומיים, כל דבר שנבחר לעשות – או להימנע מלעשות – יוביל למותם של קורבנות חפים מפשע. כדי לכבוש את העיר מוסול מידי דאע"ש, יש להפציץ במטוסים ובארטילריה ולהפיל קורבנות אזרחיים מרובים. מצד שני, המשך שלטונו של דאע"ש יפיל גם הוא קורבנות אזרחיים מרובים. בעולם האמיתי, הבחירה היא בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע יותר. מי שרוצה לשרוד ולקדם את האינטרסים הבסיסיים שלו, חייב להיות מוכן למלחמה ולפעמים גם לבצע עוולות. כדי לשפר את המצב בעולם, ולו במעט, חייבים קודם כל להבין את האמת הפשוטה הזאת.


דני אורבך

היסטוריון צבאי, מלמד בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. בעל הבלוג "הינשוף" - במה לדיונים על היסטוריה, פוליטיקה, אסטרטגיה וכל מה שמעניין.